ידוע הסיפור על מלשין ששמו 'שמחה' שמת, והספדן פתח עליו: שמחה לארצך - וששון לעירך...
ראיתי לרבי יוסף חיים קרא אב"ד וולאצלאוועק, שכתב בספרו יורה ומלקוש, ווילנא תרע"ג, הספדים על מות ישרים, דרוש כג, דף לד ע"ג, כדברים האלה:
כן רוח אנשים לבקר אחר שער חבריו, ונגעי עצמו לא יראה ולא יבין, אף אם כקורה מדתם. הידעתם עדת שומעי ממי למדנו לשפוט שפוט על מעשה החיים מטוב ועד רע אחרי מות, הן עבדים היינו לפרעה במצרים, ולמדנו מהם כמה תכונ[ו]ת אשר לא נמחו מלבבינו, ובספרי מנהגי אומ[ו]ת הקדמוניות מסופר כי כן היה מנהג בני מצרים מקדם, כי במות המת ישבו בית דין לשפוט על מעשיו, וכפי מנהג הנפטר בחייו לפיהו ניתן לו מקום קבר ותכריכיו והלויה, אם בכבוד והדר או בשפל ובבוז.
אכן דעת תורה התמימה אינו כן, וזה בכלל אזהרת התורה כמעשה ארץ מצרים אשר ישבתם בה לא תעשו כי המשפט לאלהים הוא לשלם גמול צד[י]ק ורשע בעולם הגמול, ואנחנו מחוייבים לכבד נפש המת אם טוב עשה בעמיו, ואת הרע לא נקבל עלינו לנקום נקמת ה' בגוף העכור.
בראש הדרוש כתב:
דרוש כג – הספד על רופא אחד זקן יותר משבעים שנה, והיה עשיר מופלג יותר משני מאות אלף רובל כסף, בנעוריו הלך בדרכי אחיו בני עמו, נהג ביתו בכושרת, אכן בזקנתו – אחרי אשר עברו עליו תלאות וצרות רבות, כי מת עליו בנו יחידו גם אשתו – הואיל הלך אחרי בני נכר, ארוחתו ארוחת תמיד בשר פיגולים, ולא עשה צדקה בממונו, ועשרו ירש איש זר, והוא ביקש ממני להספידו ומלאתי בקשתו.