בכל שבת, לאחר קריאת ההפטרה, אנו מכריזים ואומרים: "ברוך אתה ה' אלקינו מלך העולם, צור כל העולמים, צדיק בכל הדורות, האל הנאמן האומר ועושה המדבר ומקיים, שכל דבריו אמת וצדק".
מן הסתם נתקנה ברכה זו אחר ההפטרה להביע את אמונתינו בנבואות הנביאים המוסרים את דבר ה'.
כמובן, ועל אחת כמה וכמה, שבהבטחות המפורשות בתורה אנו מאמינים ובהן אנו בטוחים.
ובכל זאת עולה השאלה, באיזה אופן ניתן לסמוך על ההבטחות הכתובות בתורה לצורך ההתנהלות השוטפת של חיי היום יום, ואבהיר את כוונתי.
בפרשת בהר (ויקרא כה) נאמר: (כ) וְכִי תֹאמְרוּ מַה נֹּאכַל בַּשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת הֵן לֹא נִזְרָע וְלֹא נֶאֱסֹף אֶת תְּבוּאָתֵנוּ: (כא) וְצִוִּיתִי אֶת בִּרְכָתִי לָכֶם בַּשָּׁנָה הַשִּׁשִּׁית וְעָשָׂת אֶת הַתְּבוּאָה לִשְׁלֹשׁ הַשָּׁנִים: (כב) וּזְרַעְתֶּם אֵת הַשָּׁנָה הַשְּׁמִינִת וַאֲכַלְתֶּם מִן הַתְּבוּאָה יָשָׁן עַד הַשָּׁנָה הַתְּשִׁיעִת עַד בּוֹא תְּבוּאָתָהּ תֹּאכְלוּ יָשָׁן:
השבתת האדמה למשך שנה שלימה פעם בשבע שנים היא מכה קשה לחקלאות, ובימי קדם - לעצם הקיום, אך התורה, עם הציווי על כך, מבטיחה שלא תחסר תבואה ע"י הפסקת העבודה.
כידוע לכולם, שומרי שמיטה בזמנינו (וגם בזמן חז"ל) אינם זוכים לראות בעיניהם ברכה זו, ויש צורך לאסוף עבורם נדבות, ע"י אירגון קרן-השביעית וכיו"ב. ולאן נעלמה הבטחת 'וציותי את ברכתי'?
הסמ"ע (חו"מ סי' ס"ז ס"ק ב) עונה על שאלה זו: "דדוקא בזמן שהיה שמיטה ויובל נוהג מן התורה היתה מקויימת בהן הברכה לגדל בשנה שישית לשלש שנים".
כלומר, התורה לא הבטיחה ברכה אלא בזמן שהיא מחייבת שמיטה. היות ובזמן הזה שביעית אינה מן התורה - אין ברכה.
יש אמנם פה ושם סיפורי ניסים על הסייעתא דשמיא המלווה שומרי שמיטה בזמנינו, אבל עדיין אין זו הברכה שהבטיחה התורה, ולא משהו שניתן להסתמך עליו מבחינה כלכלית.
לעומת הסמ"ע, החזון איש (שביעית סי' יח אות ד) חולק, ואומר שאין נפק"מ בין אם שביעית מהתורה או מדרבנן, שכן בית דין של מעלה עושים מה שגוזרים בבית דין של מטה, והברכה נאמרה אחר שעשו את ההשתדלות או במקום שנפטרו מהשתדלות. ועד כמה להשתדל, מסור לחכמים ע"פ עיון התורה ברוח קדשם.
עוד אומר החזו"א, שאין בדברי התורה הבטחה שלא נבוא לידי פיקוח נפש ע"י חסרון תבואת שנה שביעית, אלא הבטחת ברכה בשביל שמירת שביעית. ומה שאמרה התורה את דבריה כתשובה לשאלת 'מה נאכל', פירושם של דברים הוא - לא כמו שתחשוב אתה שבדרך הטבע שביתתך תביא לך הפסד ותחיה בחיי צער, אלא אצוה לך את הברכה. אבל אפשר שיגרום החטא לקפח הבטחה זו. וגם הברכה אינה אלא לכל ישראל, אבל היחיד יוכל ללקות בשביל חברו.
לכאורה מוכרחים לנקוט דלא כהסמ"ע לכל הפחות לפי שיטות הראשונים ששביעית בזמן הזה מן התורה. [גם הרב שטרנבוך (תשובות והנהגות ח"ג סי' שמג) אומר דברים בהסבר אי התקיימות ההבטחה כיום, ותמיהתי להלן נסובה גם על דבריו].
מה שלא ברור לי בסוגיא זו הוא, שהבטחה פשוטה של הקב"ה לבעל השדה - הקפד אתה על כך שבשנה השביעית שבת שבתון יהיה לארץ, ואני ערב לכך שגם בשנה זו לא במסכנות תאכל בה לחם ולא תחסר כל בה - לאור דברי החזו"א מתעקרת מתוכנה, ולמעשה לא ניתן לסמוך עליה. תמיד צריך החקלאי, גיבור הכוח עושה דברו השומע בקול דברו, לחשוש שמא יגרום החטא או שמא ילקה בעוון שכנו.
ואיה דברי משל הקדמוני: "לָא כְמִלֵי בְנֵי אֱנָשָׁא מֵימַר אֱלָהָא, בְּנֵי אֱנָשָׁא אָמְרִין וּמכַדְּבִין, וְאַף לָא כְעוּבָדֵי בְנֵי בִסרָא, דְּאִנוּן גָּזְרִין לְמֶעֱבַד תָּיְבִין וּמִתמַלכִין, הוּא אָמַר וְעָבֵיד וְכָל מֵימְרֵיהּ מִתקַיַים" (אונקלוס במדבר כג יט).
אם לכל הבטחה טובה אפשר למצוא הסבר קל מדוע בעצם לא היה צריך לקיים אותה [הסבר שלא נובע מגופה של הבטחה, אלא מיובא ממקום אחר], מה כוחי כי אייחל לקץ זכור, ומה קיצי כי אאריך נפשי עד שתזכור, הלא תשוח עלי נפשי עד זכור תזכור.