קיצוניים!

[אש משמים]

יש כזה דבר קיצוני?
כל עובד ה' באמת ובתמים הוא קיצוני?
צריך להיות קיצוני בעבודת ה'?
אפשר לא להיות קיצוני בעבודת ה'?
מי הם הקיצוניים???

[אבא יודן]

מצטרף.
אמנם בדרך כלל כינוי זה זוכה אדם אשר הוא רע לבריות ואז אני מסכים משום שהוא "שונא אנשים קיצוניי", אך מי שמחזיק בשיטה מה (הדוגמאות כ"א יצייר לעצמו) כדין תורה ממש ומשורת הדין, זה לא איש קיצוניי זה איש-מסורתי-דתי.
כינוי זה מקורו טמא מן הכנענים דוברי שפה אשר קראו לעצמם חילונים וכתוצאה מכך שומרי משמרת התורה לפי תומם, בהכרח קיצוני לאידך גיסא.
בל נשכח גם אברהם העברי היה קיצוני כל העולם מעבר אחד והוא בעבר השני.

[פלתי]

שתי קצוות הרחוקות זו מזו שבכל דעה ודעה אינן דרך טובה ואין ראוי לו לאדם ללכת בהן ולא ללמדן לעצמו ואם מצא טבעו נוטה לאחת מהן או מוכן לאחת מהן או שכבר למד אחת מהן ונהג בה יחזיר עצמו למוטב וילך בדרך הטובים והיא הדרך הישרה:
הדרך הישרה היא מדה בינונית שבכל דעה ודעה מכל הדעות שיש לו לאדם והיא הדעה שהיא רחוקה משתי הקצוות ריחוק שוה ואינה קרובה לא לזו ולא לזו לפיכך צוו חכמים הראשונים שיהא אדם שם דעותיו תמיד ומשער אותם ומכוין אותם בדרך האמצעית כדי שיהא שלם בגופו כיצד לא יהא בעל חמה נוח לכעוס ולא כמת שאינו מרגיש אלא בינוני לא יכעוס אלא על דבר גדול שראוי לכעוס עליו כדי שלא יעשה כיוצא בו פעם אחרת וכן לא יתאוה אלא לדברים שהגוף צריך להן ואי אפשר להיות בזולתן כענין שנאמר צדיק אוכל לשובע נפשו וכן לא יהיה עמל בעסקו אלא להשיג דבר שצריך לו לחיי שעה כענין שנאמר טוב מעט לצדיק ולא יקפוץ ידו ביותר ולא יפזר ממונו אלא נותן צדקה כפי מסת ידו ומלוה כראוי למי שצריך ולא יהא מהולל ושוחק ולא עצב ואונן אלא שמח כל ימיו בנחת בסבר פנים יפות וכן שאר דעותיו ודרך זו היא דרך החכמים כל אדם שדעותיו דעות בינונית ממוצעות נקרא חכם:
ומי שהוא מדקדק על עצמו ביותר ויתרחק מדעה בינונית מעט לצד זה או לצד זה נקרא חסיד כיצד מי שיתרחק מגובה הלב עד הקצה האחרון ויהיה שפל רוח ביותר נקרא חסיד וזו היא מדת חסידות ואם נתרחק עד האמצע בלבד ויהיה עניו נקרא חכם וזו היא מדת חכמה ועל דרך זו שאר כל הדעות וחסידים הראשונים היו מטין דעות שלהן מדרך האמצעית כנגד שתי הקצוות יש דעה שמטין אותה כנגד הקצה האחרון ויש דעה שמטין אותה כנגד הקצה הראשון וזהו לפנים משורת הדין ומצווין אנו ללכת בדרכים האלו הבינונים והם הדרכים הטובים והישרים שנאמר והלכת בדרכיו:

[יבנה]

זה סה"כ תואר יחסי כלפי השונה מאומרו. וידוע מכתב החזו"א בענין כו'.

[לעומקו של דבר]

אגב, לתשומת לב, הבדל בין קיצוניות לקנאות. קיצוניות היא השלמות עד הקצה (אולי במחיר הגזמה?) וקנאות היא האכפתיות (אולי במחיר פגיעה באחרים?). כמובן שיש חפיפה ביניהם. וקיצרתי.

[עובדיה חן]

המילה קיצוני איננה מקור טהור,לפי דעתי זה כינו של חילונים או דתל"ש על אדם אדוק, בכל אופן אם פשוטו של מילה זה דקדוק הלכה עד הסוף אני יהיה גאה להיות עמם אם הכוונה זורק אבנים ומשמיץ כל מי שלא חושב כמתו אני יתבייש להיות עמהם.

[אבא יודן]

שתי קצוות הרחוקות זו מזו שבכל דעה ודעה אינן דרך טובה ואין ראוי לו לאדם ללכת בהן ולא ללמדן לעצמו ואם מצא טבעו נוטה לאחת מהן או מוכן לאחת מהן או שכבר למד אחת מהן ונהג בה יחזיר עצמו למוטב וילך בדרך הטובים והיא הדרך הישרה:
הדרך הישרה היא מדה בינונית שבכל דעה ודעה מכל הדעות שיש לו לאדם והיא הדעה שהיא רחוקה משתי הקצוות ריחוק שוה ואינה קרובה לא לזו ולא לזו לפיכך צוו חכמים הראשונים שיהא אדם שם דעותיו תמיד ומשער אותם ומכוין אותם בדרך האמצעית כדי שיהא שלם בגופו כיצד לא יהא בעל חמה נוח לכעוס ולא כמת שאינו מרגיש אלא בינוני לא יכעוס אלא על דבר גדול שראוי לכעוס עליו כדי שלא יעשה כיוצא בו פעם אחרת וכן לא יתאוה אלא לדברים שהגוף צריך להן ואי אפשר להיות בזולתן כענין שנאמר צדיק אוכל לשובע נפשו וכן לא יהיה עמל בעסקו אלא להשיג דבר שצריך לו לחיי שעה כענין שנאמר טוב מעט לצדיק ולא יקפוץ ידו ביותר ולא יפזר ממונו אלא נותן צדקה כפי מסת ידו ומלוה כראוי למי שצריך ולא יהא מהולל ושוחק ולא עצב ואונן אלא שמח כל ימיו בנחת בסבר פנים יפות וכן שאר דעותיו ודרך זו היא דרך החכמים כל אדם שדעותיו דעות בינונית ממוצעות נקרא חכם:
ומי שהוא מדקדק על עצמו ביותר ויתרחק מדעה בינונית מעט לצד זה או לצד זה נקרא חסיד כיצד מי שיתרחק מגובה הלב עד הקצה האחרון ויהיה שפל רוח ביותר נקרא חסיד וזו היא מדת חסידות ואם נתרחק עד האמצע בלבד ויהיה עניו נקרא חכם וזו היא מדת חכמה ועל דרך זו שאר כל הדעות וחסידים הראשונים היו מטין דעות שלהן מדרך האמצעית כנגד שתי הקצוות יש דעה שמטין אותה כנגד הקצה האחרון ויש דעה שמטין אותה כנגד הקצה הראשון וזהו לפנים משורת הדין ומצווין אנו ללכת בדרכים האלו הבינונים והם הדרכים הטובים והישרים שנאמר והלכת בדרכיו:

הרם במזל עוסק כאן בענין מדות אנן מחוקי התורה קאמרינן.

[דרומי]

בפשטות המלה קיצונים היא מלשון קיץ, והיינו במשמעות של חום, והכוונה למי שיסוד האש אצלו חזק במיוחד ובמילא הנהגתו בדרך של שריפה וכו'

ודו"ק

[משה נטע]

החזון איש מזכיר באמונה ובטחון על החינוך שצריך להיות 'לקיצוניות', מן הסתם דנו בזה היכן שהוא כאן וכנראה גם על הכינוי 'קיצוני' כשלעצמו.

[אש משמים]

אגב, לתשומת לב, הבדל בין קיצוניות לקנאות. קיצוניות היא השלמות עד הקצה (אולי במחיר הגזמה?) וקנאות היא האכפתיות (אולי במחיר פגיעה באחרים?). כמובן שיש חפיפה ביניהם. וקיצרתי.

אפשר להיות מושלם בהגזמה??
או ששלם או שחסר, לא?

[אש משמים]

החזון איש מזכיר באמונה ובטחון על החינוך שצריך להיות 'לקיצוניות', מן הסתם דנו בזה היכן שהוא כאן וכנראה גם על הכינוי 'קיצוני' כשלעצמו.

אדרבה, תחכים אותנו..

[פלתי]

שתי קצוות הרחוקות זו מזו שבכל דעה ודעה אינן דרך טובה ואין ראוי לו לאדם ללכת בהן ולא ללמדן לעצמו ואם מצא טבעו נוטה לאחת מהן או מוכן לאחת מהן או שכבר למד אחת מהן ונהג בה יחזיר עצמו למוטב וילך בדרך הטובים והיא הדרך הישרה:
הדרך הישרה היא מדה בינונית שבכל דעה ודעה מכל הדעות שיש לו לאדם והיא הדעה שהיא רחוקה משתי הקצוות ריחוק שוה ואינה קרובה לא לזו ולא לזו לפיכך צוו חכמים הראשונים שיהא אדם שם דעותיו תמיד ומשער אותם ומכוין אותם בדרך האמצעית כדי שיהא שלם בגופו כיצד לא יהא בעל חמה נוח לכעוס ולא כמת שאינו מרגיש אלא בינוני לא יכעוס אלא על דבר גדול שראוי לכעוס עליו כדי שלא יעשה כיוצא בו פעם אחרת וכן לא יתאוה אלא לדברים שהגוף צריך להן ואי אפשר להיות בזולתן כענין שנאמר צדיק אוכל לשובע נפשו וכן לא יהיה עמל בעסקו אלא להשיג דבר שצריך לו לחיי שעה כענין שנאמר טוב מעט לצדיק ולא יקפוץ ידו ביותר ולא יפזר ממונו אלא נותן צדקה כפי מסת ידו ומלוה כראוי למי שצריך ולא יהא מהולל ושוחק ולא עצב ואונן אלא שמח כל ימיו בנחת בסבר פנים יפות וכן שאר דעותיו ודרך זו היא דרך החכמים כל אדם שדעותיו דעות בינונית ממוצעות נקרא חכם:
ומי שהוא מדקדק על עצמו ביותר ויתרחק מדעה בינונית מעט לצד זה או לצד זה נקרא חסיד כיצד מי שיתרחק מגובה הלב עד הקצה האחרון ויהיה שפל רוח ביותר נקרא חסיד וזו היא מדת חסידות ואם נתרחק עד האמצע בלבד ויהיה עניו נקרא חכם וזו היא מדת חכמה ועל דרך זו שאר כל הדעות וחסידים הראשונים היו מטין דעות שלהן מדרך האמצעית כנגד שתי הקצוות יש דעה שמטין אותה כנגד הקצה האחרון ויש דעה שמטין אותה כנגד הקצה הראשון וזהו לפנים משורת הדין ומצווין אנו ללכת בדרכים האלו הבינונים והם הדרכים הטובים והישרים שנאמר והלכת בדרכיו:

הרם במזל עוסק כאן בענין מדות אנן מחוקי התורה קאמרינן.

אם תדקדק בדבריו תראה שעוסק גם במצוות.

[אש משמים]

שתי קצוות הרחוקות זו מזו שבכל דעה ודעה אינן דרך טובה ואין ראוי לו לאדם ללכת בהן ולא ללמדן לעצמו ואם מצא טבעו נוטה לאחת מהן או מוכן לאחת מהן או שכבר למד אחת מהן ונהג בה יחזיר עצמו למוטב וילך בדרך הטובים והיא הדרך הישרה:
הדרך הישרה היא מדה בינונית שבכל דעה ודעה מכל הדעות שיש לו לאדם והיא הדעה שהיא רחוקה משתי הקצוות ריחוק שוה ואינה קרובה לא לזו ולא לזו לפיכך צוו חכמים הראשונים שיהא אדם שם דעותיו תמיד ומשער אותם ומכוין אותם בדרך האמצעית כדי שיהא שלם בגופו כיצד לא יהא בעל חמה נוח לכעוס ולא כמת שאינו מרגיש אלא בינוני לא יכעוס אלא על דבר גדול שראוי לכעוס עליו כדי שלא יעשה כיוצא בו פעם אחרת וכן לא יתאוה אלא לדברים שהגוף צריך להן ואי אפשר להיות בזולתן כענין שנאמר צדיק אוכל לשובע נפשו וכן לא יהיה עמל בעסקו אלא להשיג דבר שצריך לו לחיי שעה כענין שנאמר טוב מעט לצדיק ולא יקפוץ ידו ביותר ולא יפזר ממונו אלא נותן צדקה כפי מסת ידו ומלוה כראוי למי שצריך ולא יהא מהולל ושוחק ולא עצב ואונן אלא שמח כל ימיו בנחת בסבר פנים יפות וכן שאר דעותיו ודרך זו היא דרך החכמים כל אדם שדעותיו דעות בינונית ממוצעות נקרא חכם:
ומי שהוא מדקדק על עצמו ביותר ויתרחק מדעה בינונית מעט לצד זה או לצד זה נקרא חסיד כיצד מי שיתרחק מגובה הלב עד הקצה האחרון ויהיה שפל רוח ביותר נקרא חסיד וזו היא מדת חסידות ואם נתרחק עד האמצע בלבד ויהיה עניו נקרא חכם וזו היא מדת חכמה ועל דרך זו שאר כל הדעות וחסידים הראשונים היו מטין דעות שלהן מדרך האמצעית כנגד שתי הקצוות יש דעה שמטין אותה כנגד הקצה האחרון ויש דעה שמטין אותה כנגד הקצה הראשון וזהו לפנים משורת הדין ומצווין אנו ללכת בדרכים האלו הבינונים והם הדרכים הטובים והישרים שנאמר והלכת בדרכיו:

הרם במזל עוסק כאן בענין מדות אנן מחוקי התורה קאמרינן.

אם תדקדק בדבריו תראה שעוסק גם במצוות.

ילמדנו רבינו קצת דקדוק...

[אבא יודן]

בפשטות המלה קיצונים היא מלשון קיץ, והיינו במשמעות של חום, והכוונה למי שיסוד האש אצלו חזק במיוחד ובמילא הנהגתו בדרך של שריפה וכו'

ודו"ק

ולי נראה שהוא מלשון קצין כד"א שמלה לך קצין תהיה לנו וגו'

[לייטנר]

ברור שקיצוני הוא מלשון קצה, ולא כבדיחתו של דרומי.
גם קצין הוא מלשון קצה (ראה המחלוקת לגבי 'אש בקצה המחנה').

לגופו של האשכול, ראה שו"ת משיב דבר ח"א סי' מד.

[יזל מדליו]

כל תוספת של "נון" זה מגביר את הדבר.
כגון עצבון, רעבון, שממון, שבתון. [כ"כ הנצי"ב בפרשת בהר.]
[במאמר המוסגר יש לעיין אם תוספת נון מגביר את הדבר רק בדברים רעים כגון הנ"ל ושבתון זה יוצא דופן או גם בדברים טובים.]

[לייטנר]

כל תוספת של "נון" זה מגביר את הדבר.
כגון עצבון, רעבון, שממון, שבתון. [כ"כ הנצי"ב בפרשת בהר.]
[במאמר המוסגר יש לעיין אם תוספת נון מגביר את הדבר רק בדברים רעים כגון הנ"ל ושבתון זה יוצא דופן או גם בדברים טובים.]

מה עשה לך הנצי"ב שאתה הופך את תורתו לקרעים קרעים?!
ראה דברים ב לה, ויקרא כג ג, ויקרא כה ד, ויקרא כג לב, שמות לא טו, וברש"ת א ו.

[דרומי]

מה שכתבתי בפירוש קיצונים שהוא מלשון קיץ אינו בדיחה כלל, והוא בתוספתא שביעית פ"ב ה"ח ובירושלמי שביעית פ"ה מ"ד וברמב"ם הל' שמיטה ויובל פ"ד הי"ט.

[לייטנר]

הואל נא לצטט את המקורות שמהם שאבת את הסברך זה.

[יזל מדליו]

טעות, קרה לי למעלה.
הנצי"ב כתב שהאות "נון" מקטינה את הדבר.

[בתבונה]

ספר מסילת ישרים פרק כ

במשקל החסידות

מה שצריך לבאר עתה הוא משקל החסידות הזה, והוא ענין עקרי מאד מאד, ותדע באמת שזהו המלאכה הקשה שבחסידות כי דקותו רב ויש ליצר בדבר הזה כניסה גדולה, על כן נמצאת סכנתו עצומה כי הרבה דברים טובים יוכל היצר לרחק כאילו הם רעים, והרבה חטאים לקרב כאילו הם מצות גדולות, ובאמת שלא יוכל איש להצליח במשקל הזה אלא בג' דברים: א. שיהיה לבו ישר שבלבבות שלא תהיה פנייתו אלא לעשות הנחת רוח לפניו יתברך, ולא זולת זה כלל. ב. ושיהיה מעיין על מעשיו עיון גדול וישתדל לתקנם על פי התכלית הזה. ג. ואחר כל זאת יהיה משליך יהבו על ה', שאז יאמר בו (תהלים פ"ד) אשרי אדם עוז לו בך וגו' לא ימנע טוב להולכים בתמים.

אמנם אם אחד מן התנאים האלה יחסר לו לא יגיע אל השלימות, וקרוב הוא ליכשל וליפול דהיינו או אם הכונה לא תהיה מובחרת וזכה, או אם יתרשל מן העיון במה שיוכל לעיין, או אם אחר כל זה לא יתלה בטחונו בקונו, קשה לו שלא יפול. אך אם שלשתם ישמור כראוי, תמימות המחשבה, עיון, ובטחון, אז ילך בטח באמת ולא יאונה לו כל רע. הוא הדבר שאמרה חנה בנבואתה (שמואל א' ב'): "רגלי חסידיו ישמור", ודוד כמו כן אמר (תהלים ל"ז): "ולא יעזוב את חסידיו לעולם נשמרו".

והנה מה שצריך להבין הוא כי אין לדון דברי החסידות על מראיהן הראשון, אלא צריך לעיין ולהתבונן עד היכן תולדות המעשה מגיעות, כי לפעמים המעשה בעצמו יראה טוב, ולפי שהתולדות רעות יתחייב להניחו, ולו יעשה אותו יהיה חוטא ולא חסיד. הנה מעשה גדליה בן אחיקם גלוי לעינינו שמפני רוב חסידותו שלא לדון את ישמעאל לכף חובה או שלא לקבל לשון הרע, אמר ליוחנן בן קרח שקר אתה דובר על ישמעאל (ירמיה מ'), ומה גרם? גרם שמת הוא ונפזרו ישראל וכבה גחלתם הנשארה, וכבר ייחס הכתוב הריגת אנשים אשר נהרגו אליו כאילו הרגם הוא, ובמאמרם ז"ל (נדה ס"א): על הפסוק את כל פגרי האנשים אשר הכה ביד גדליה. והבית השני גם הוא חרב ע"י חסידות כזה אשר לא נשקל במשקל צדק - במעשה דבר קמצא, אמרו (גיטין נ"ו): סבור רבנן לקרוביה, א"ל רבי זכריה בן אבקולס יאמרו בעלי מומין קריבין לגבי מזבח, סבור למקטליה א"ל רזב"א יאמרו מטיל מום בקדשים יהרג, בין כך ובין כך הלך אותו הרשע והלשין את ישראל, בא הקיסר והחריב ירושלים, והוא מה שאמר ר"י על זה: ענותנותו של ר' זכריה החריבה את ביתנו ושרפה את היכלנו והגליתנו.

הרי לך שאין לדון בחסידות המעשה באשר הוא שם לבד, אך צריך לפנות כה וכה לכל הצדדין שיוכל שכל האדם לראות, עד שידון באמת איזה יכשר יותר העשיה או הפרישה. הנה התורה צותה (ויקרא י"ט): "הוכח תוכיח את עמיתך", וכמה פעמים יכנס אדם להוכיח חטאים במקום או בזמן שאין דבריו נשמעים וגורם להם להתפרץ יותר ברשעם ולחלל ה' להוסיף על חטאתם פשע, הנה בכיוצא בזה אינו מן החסידות אלא לשתוק. וכך אמרו ז"ל (יבמות ס"ה): כשם שמצוה לומר דבר הנשמע, כך מצוה שלא לומר את שאינו נשמע. ראה פשוט הוא שראוי לכל אדם להיות מקדים ורץ לדבר מצוה ולהשתדל להיות מן העוסקים בה, אך הנה לפעמים יכול להולד מזה מריבה שיותר תתבזה המצוה, ויתחלל בה שם שמים ממה שיתכבד, בכיוצא בזה ודאי שחייב החסיד להניח את המצוה ולא לרדוף אחריה.

וכן אז"ל בענין הלוים ז"ל (במדבר רבה פ"ה): מפני שהיו יודעים שכל מי שטוען בארון שכרו מרובה, והיו מניחין את השלחן והמנורה והמזבחות וכלן רצים לארון ליטול שכר, ומתוך כך היה זה מריב, ואומר אני טוען כאן, וזה מריב ואומר אני טוען כאן, ומתוך כך היו נוהגין קלות ראש, והיתה השכינה פוגעת בהם וגו'.

הנה חייב האדם לשמור כל המצות בכל דקדוקיהם לפני מי שיהיה ולא יירא ולא יבוש, וכן הוא אומר (תהלים קי"ט): "ואדברה בעדותיך נגד מלכים ולא אבוש", וכן שנינו הוי עז כנמר וגו', אמנם גם בזה צריך חילוק והבחנה כי כל זה נאמר על גופי המצות שחייבים אנחנו בהם חובה גמורה שבהם ישים פניו כחלמיש, אך יש איזה תוספות חסידות שאם יעשה אותם האדם לפני המון העם ישחקו עליו ויתלוצצו, ונמצאו חוטאים ונענשים על ידו, והוא היה יכול להניח מלעשות הדברים ההם, כי אינם חובה מוחלטת, הנה דבר כזה ודאי שיותר הגון הוא לחסיד שיניחהו משיעשהו, והוא מה שאמר (מיכה ו'): "והצנע לכת עם אלהיך". וכמה חסידים גדולים הניחו ממנהגי חסידותם בהיותם בין המון העם, משום דמחזי כיוהרא. כללו של דבר: כל מה שהוא עיקרי במצוה יעשהו לפני כל מלעיג, ומה שאינו עיקרי והוא גורם שחוק והיתול לא יעשהו.

נמצאת למד שהבא להתחסד חסידות אמיתי צריך שישקול כל מעשיו לפי התולדות הנמשכות מהם, ולפי התנאים המתלוים להם לפי העת לפי החברה לפי הנושא ולפי המקום, ואם הפרישה תוליד יותר קידוש שם שמים ונחת רוח לפניו מן המעשה - יפרוש ולא יעשה. או אם מעשה אחד במראיתו הוא טוב, ובתולדותיו או בתנאיו הוא רע, ומעשה אחד רע במראיתו וטוב בתולדותיו - הכל הולך אחר החיתום והתולדה שהיא פרי המעשים באמת, ואין הדברים מסורים אלא ללב מבין ושכל נכון, כי אי אפשר לבאר הפרטים שאין להם קץ, וה' יתן חכמה מפיו דעת ותבונה.

ומעשה דר' טרפון יוכיח (ברכות י'): שהחמיר להטות כב"ש ואמרו לו כדאי היית לחוב בעצמך שעברת על דברי בית הלל, אף על פי שמחמיר היה, וזה שענין מחלוקת בית שמאי ובית הלל היה ענין כבד לישראל מפני המחלוקת הגדולה שרבתה ביניהם, וסוף סוף נגמר שהלכה כבית הלל לעולם, הנה קיומה של תורה שגמר דין זה ישאר בכל תוקף לעד ולעולמי עולמים ולא יחלש בשום פנים שלא תעשה תורה חס ושלום כשני תורות, ועל כן לדעת המשנה הזאת יותר חסידות הוא להחזיק כבית הלל אפילו לקולא מלהחמיר כבית שמאי. וזה לנו לעינים לראות אי זה דרך ישכון אור באמת ובאמונה לעשות הישר בעיני ה'.

[אוצר החכמה]

מה שכתבתי בפירוש קיצונים שהוא מלשון קיץ אינו בדיחה כלל, והוא בתוספתא שביעית פ"ב ה"ח ובירושלמי שביעית פ"ה מ"ד וברמב"ם הל' שמיטה ויובל פ"ד הי"ט.

המילה קיצונה כתובה בתורה הקיצונה בחוברת.

[אש משמים]

מה שכתבתי בפירוש קיצונים שהוא מלשון קיץ אינו בדיחה כלל, והוא בתוספתא שביעית פ"ב ה"ח ובירושלמי שביעית פ"ה מ"ד וברמב"ם הל' שמיטה ויובל פ"ד הי"ט.

המילה קיצונה כתובה בתורה הקיצונה בחוברת.

בשבת ראיתי ששורש המילה קיצונה הוא קוץ.
(אגב, ראיתי שצפרדע הוא צפור דע. לא ידעתי שצפרדע הוא ציפור)

[אוצר החכמה]

אם ראית ברד"ק וודאי ראית גם שכותב שהוא לשון קצה.

[יזל מדליו]

אולי "קצה", "קיץ", "קוץ".
הכל שורש אחד שהוא ק.צ. שמשמעותו סוף. [וקוץ מלשון קוצץ שזה הסוף של הצומח.]

[קאצ'קלה]

אגב, ראיתי שצפרדע הוא צפור דע. לא ידעתי שצפרדע הוא ציפור.

כבר הזכירו חז"ל נוטריקון זה. ובתנא דבי אליהו רבה פרק ז מבואר שנקראת 'צפור דעה' כי יש בה דעת לקרוא לעופות שיבואו לשתות.
ובליקוטי מהרי"ל (מהדורת מכון ירושלים, אות צה) מובא שנקראת כן לפי שכל הלילה היא צועקת ומקרקרת, ובבוקר היא שותקת, והוא מלשון 'צפר דעה', שהיא יודעת מתי מגיע הבוקר.
רק אצל המומר פיליפ די-אקן, ראיתי שכתב על מלת 'צפרדע': "מין עוף" (מעריך המערכות, פאריז שפ"ט, ערך צפרדע, עמ' תעג). אולי עבר ואכל צפרדע, ורצה ללקות משום שרץ המים ומשום שרץ העוף.

[לייטנר]

אולי "קצה", "קיץ", "קוץ".
הכל שורש אחד שהוא ק.צ. שמשמעותו סוף. [וקוץ מלשון קוצץ שזה הסוף של הצומח.]

נכון.

אגב, ראיתי שצפרדע הוא צפור דע. לא ידעתי שצפרדע הוא ציפור.

כבר הזכירו חז"ל נוטריקון זה. ובתנא דבי אליהו רבה פרק ז מבואר שנקראת 'צפור דעה' כי יש בה דעת לקרוא לעופות שיבואו לשתות.
ובליקוטי מהרי"ל (מהדורת מכון ירושלים, אות צה) מובא שנקראת כן לפי שכל הלילה היא צועקת ומקרקרת, ובבוקר היא שותקת, והוא מלשון 'צפר דעה', שהיא יודעת מתי מגיע הבוקר.
רק אצל המומר פיליפ די-אקן, ראיתי שכתב על מלת 'צפרדע': "מין עוף" (מעריך המערכות, פאריז שפ"ט, ערך צפרדע, עמ' תעג). אולי עבר ואכל צפרדע, ורצה ללקות משום שרץ המים ומשום שרץ העוף.

הקושי הגדול בפירוש שם זה הוא רצף של חמישה עיצורים, וכנראה שיש קשר בין שמה לקול שאותו היא משמיעה (כמובן, לא לשיטת רס"ג ודעימיה הסוברים שצפרדע היא תנין).

[שים-שלום]

החזו"א (קובץ אגרות ח"ג סי סא) וז"ל:
כשם שהפשטות והאמת הם שמות נרדפות, כן הקיצוניות והגדלות שמות נרדפות. הקיצוניות היא ההשתלמות של הנושא. הדוגל בהבינוניות ומואס בקיצוניות, חלקו עם הזיפנים או עם חדלי תבונה.
אם אין קיצוניות אין שלמות, ואם אין שלמות אין התחלה. ההתחלה היא בקושיות ופרכות מתמידות, והתמימות היא התרצן החריף המכונן דבר דבור על אפנו ועל אמתחתו.
רגילים אנו לשמוע בחוגים ידועים, כמכריזים על עצמם שאין חלקם בין הקיצונים, ומשאירים בכל זה לעצמם זכות ישראלי נאמן באמונה מספקת לתורה וד"ת. ומרשים אנו לעצמנו להגיד מנקודת משפט, כמו שאין באוהבי חכמה אהבה למיעוטה ושנאה לרב חכמתה, כן אין באוהבי תורה ומצוה אהבה לאמצעיות ושנאה לקיצוניות.
כל יסודי האמונה, י"ג העיקרים, והמסתעפים, המה תמיד בסתירה נמרצה עם המושכלות הקלות ושטף החיים המפותחות תחת השמש. והכרתם הבהירה, והמתורצת, והמושיטה דוקנו יתירה באמנותם. היא נועם הקיצוניות.
ואלה שמעידים על עצמם שלא טעמו מתק קיצוניות, מעידים יחד עם זה שהם חדלי אמונה בעיקרי הדת לפי כח עיוני ורגש נפשי, רק בחבלי יחוס-מה הם מתיחסים אליה. והקיצונים, לעמק נפשם, בכל רצון היותר כביר לחמלה על חדלי הקצה, לא ירחשו כבוד ויקר לאלה מתנגדיהם. והתהום המפסיק ביניהם, כאשר נפגש במעשים ממשיים המחוללות בהכרח טבען מריבות וקטטות, יוסיף את הקרע לאין מרפא.
הבינוניות שיש לה זכות הקיום, היא מדת הבינונים האוהבים את הקיצונות ושואפים אליה בכל משאת נפשם, ומחנכים את צאצאיהם לפסגת הקיצונות. אבל מה עלובה הבינונית הסואנת בוז לקיצונות.
חובת חינוכנו לקיצונות! הזיוַן של החינוך הוא, לטעת בוז וגיעול נפש להמתעוללים בקיצונות.
אמנם, לרוח הרותח בלב הנוער, לא יבצר להוציא משפט מרותח עם אישים הפרטיים של המתעוללים, ובמדת ההפרזה. אך התפתחות הנוער לאהבת תורה באמת, הדרושה להתפעלות נפשי ונעימות שמימי, לא יתן לתת מעצורים על דרך החיים המוליכים ליושבים בעטרות ונהנים מזיו.
אלה המכוננים בתי חינוך ממוצעים, לא הצליחו, בשביל הזיוף שיש באמצעיות. ולב משכיל הולך ומזניח את הזיוף. החינוך שלהם, נותן את הצדק לְהַחניך לפנות עורף להחוקים המושלכים עליו שלא לרצונו, ולהאמונות המעיקות לבו נגד זרם החיים, ואת סוד הקיצוניות גזלו ממנו, בהתעולל בה גם הוריו ומוריו.
עכ"ל.
בדומה מסופר (חסידים מספרים, תרסב) על כשהתאספו רבנים בלבוב לדון בעניני השעה, במעשי הבגידה והכחש של המתקנים-משכילים למיניהם, דרש אחד מהם שלא ללכת בדרך הקיצוניות, אלא באמצע הדרך, ואם יעשו זאת הרבנים, לא ידעו התנגדות למעשיהם. נענה לו רבי יהושע מבלזא ואמר: בהמות הולכות באמצע הכביש.. אנשים עושים דרכם בצד. בצד ימין או שמאל...
והנמשל ברור.