הודעהעל ידי .השוחט » ה' אוקטובר 07, 2021 7:59 pm
לפני כיומיים היה כנס זכרון לזכרו הטהור של מורינו הגה"צ רש"א לידר זצוק"ל.
ונתבקשתי לומר דברים כשכנו הותיק.
ואלו הדברים.
לב טהור ורוח נכון
דברי זיכרון על מורינו הגה"צ רבי שמואל אהרן לידר זצוק"ל
נתבקשתי על ידי החברים לומר דברי התעוררות וזיכרון בפני בני החבורה, ואע"פ שאיני כדאי וראוי לכך, חששתי לסרב. והיות שאין בכחי לדבר על השגות גבוהות שאין לי תפיסה בהן, [עוד מעט נשמע את דברי הרבי מזוטשקא שליט"א] ולא זכיתי להיות תלמיד ומקורב שיש לו מה לספר מחדרי חדרים [ובס"ד עוד נשמע דברים מהנכד שכבר זיכה את הרבים מאד בהתולדות שצירף ל'נטעי אשל' על שמות], אין לי אלא להביא את נקודת המבט של יהודי פשוט שגר עם הצדיק ל"ג שנים באותו רחוב והתפלל עמו באותו בית הכנסת וזכה מעט להארת פניו.
אמונה ומדות טובות מחזקים זה את זה
הפסוק אומר "לב טהור ברא לי אלוקים ורוח נכון חדש בקרבי". לכאורה אלו שני דברים נפרדים לגמרי. לב טהור זה תחום ההרגשות, המידות הטובות, ואילו רוח נכון זה תחום ההשקפה הנכונה, האמונה החזקה וכדומה. זו לא קושיה. מותר להתפלל במשפט אחד גם על שני דברים שונים. אמנם באמת שני התחומים הללו משפיעים מאד זה על זה. מקבלין דין מן דין.
ככל שאדם יש לו לב יותר טהור, מדות נקיות, בלא נגיעות, כך הוא זוכה לאמונה ברורה יותר. וידוע מאמר של הגה"ק ר' אלחנן וסרמן בעל הקוב"ש, שתמה לכאורה איך אפשר לתבוע אדם על חולשה באמונה, ומה יעשה שחלילה וחס זו המציאות אצלו. ומשיב שהקב"ה ברא את האדם ישר, והאמונה היא שכל פשוט וברור, והסיבה שלפעמים חסר שם, זה בגלל מדות רעות, רצון לתאוות, וזה מעקם את האמונה, בבחינת מה שאמרו רבותינו לא עבדו ישראל ע"ז אלא כדי להתיר להם עריות, ועל זה התביעה, יעבוד אדם על טהרת לבו, וממילא יזכה לאמונה.
ומאידך, ככל שאדם יותר מחובר לאמונה בהקב"ה, מכיר בכך שהכל ממש בגזירת עליון ובהשגחה פרטית, ממילא לבו רחוק מקנאה וכעס וכדומה. כבר אמרו חז"ל 'כל הכועס כאילו עובד עבודה זרה', כי כעס בא מהרגשה שפלוני עשה לו עוול, אבל אילו היה חזק באמונה שהכל מלמעלה, ממילא לא היה כועס.
דומה שבקצרה זה מה שראינו אצל מורינו הרב זצ"ל. רוח נכון של חיבור מוחלט להקב"ה, מתוך לב טהור ונקי מכל שמץ של מדות לא ישרות. כבר עברו חמש שנים מאז שנסתלק הרב זצ"ל, וככל שעובר הזמן אנחנו לאט לאט מתחילים לקלוט מה ראינו. ונקוה לסייעתא דשמיא לברר ולהרחיב את הדברים הללו.
תפילה ואהבת השם
על שלושה דברים היה עומד עולמו של הרב זצ"ל, על התמדה בתורה, על עבודת התפילה, ועל מדות טובות. זה מה שראינו במציאות. גם היהודים הפשוטים שגרו לידו. ואולי יזכנו השי"ת קצת להבין מעט מעולמו הפנימי של מורינו זצ"ל.
אני באתי לגור כאן לפני ל"ח שנים. אברך צעיר לאחר הנישואין. מימי לא שמעתי את השם ר' שמואל אהרן. אמנם באתי מחינוך ליטאי, אבל דומני שגם במחוזות חסידיים לא ידעו אז ממנו כלום.
ראיתי בבית הכנסת יהודי לא כל כך מבוגר, שעומד בפינה שלו ברצינות ובכובד ראש, והוא פשוט בוער כל התפילה. נשרף מבפנים. בקושי יכול לעצור את האש שלו. לא היה לי שום מושג מי הוא. אבל זה משך את לבי. הבטתי בו הרבה, וראיתי שככה זה כל יום, בכל הג' תפילות. היה ניכר שהוא ממש כביכול צריך לקשור לעצמו את הידיים והרגליים כדי לא לקפוץ עד התקרה.
אי אפשר לומר בוודאות מה עובר בליבו של השני, אבל ההרגשה היתה שהוא פשוט בוער מרוב אהבת השם. אני זוכר שחשבתי לעצמי, תינח שאין לי אהבת השם כזאת. אבל אני אוהב דברים אחרים. גם לגבי הדברים שאני אוהב אני לא ככה משתגע. כל אחד אוהב את המשפחה שלו ואולי עוד דברים גשמיים. לא ראינו מעולם שאדם נשרף מרוב אהבה. זאת אומרת שלא רק את כל האהבה שלו הוא מוסר להקב"ה, אלא הוא ברמה אחרת לגמרי של כל המושג לאהוב.
יהודי טוב מתפלל כי זו עבודת השם. הוא מנסה לעורר בעצמו הרגשות של אהבה ויראה. הוא קובע עצמו ללמוד לפני התפילה בספרים שהוא מרגיש שפותחים לו את הלב, וכדומה. לא תמיד זה מצליח. אצלו היה נראה שהכבשן של אהבת ה' והדביקות בו ית' בוער כל הזמן. להיפך, התפילות זה היכי תימצי לבטא ולשחרר קצת קיטור. לכן לא היה אצלו הבדל. תמיד זה היה כך.
ישבתי פעם באיזה ש"ב ות"ח אחד אמר שם רעיון. הר הבית היה כולו מדרגות. משער הר הבית עד העזרה. זה מפורש במשניות במס' מידות ומובא בש"ס כמה פעמים. אבל בלב הר הבית בעזרה עצמה עמד המזבח הגדול, ולו היה כבש. עלייה רצופה ללא מדרגות. למרות שזה תופס מקום רב, ל"ב אמות. במדרגות שעולות ט' אמות היה מספיק הרבה פחות. זו גזירת הכתוב בסו"פ יתרו, ולא תעלה במעלות על מזבחי.
אמר אותו יהודי שאולי יש לומר שמדרגות זה מסמל עצירה. עולים מעט, ולרגע אחד יש תחנה. הפסקה. [יש על זה בפרי צדיק בהתחלת פרשת מסעי, שהתורה האריכה במסעות לפרט גם את החניות. ללמדנו שצריך עצירה אחרי כל השגה חדשה. ובזמן העצירה אז קונים את ההשגה החדשה, ואין כאן המקום להיכנס לזה].
לעומת זאת, כבש, זו עלייה רצופה. ללא תחנות. וזה בא ללמדנו שאע"פ שבעבודה המעשית, החיצונית, שאת זה מסמלים החלקים החיצוניים של הר הבית, צריך עצירות. אבל בתוך תוכו של האדם, בחיבור להקב"ה, שזה מסמל המזבח, שם העלייה צריכה להיות ברציפות. האש צריכה לבעור ללא הפסקה. אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה.
אני זוכר שישבתי והרהרתי בליבי, אני מכיר יהודי כזה.
התמדה וידיעת התורה
בתקופה הראשונה ראיתי רק את זה. באתי לתפילה ומיהרתי מיד בסופה. ראיתיו רק בעבודת התפילה. לא היה לי עדיין שום מושג מה היהודי הזה עושה בשאר היום.
עם הזמן יצא לי לראות ולהבין שהוא מגיע לבית הכנסת לפנות בוקר, ולומד כמה שעות עד התפילה, וגם אחרי התפילה הוא לא ממהר הביתה. הוא ממשיך ללמוד עוד כמה שעות עד שהוא הולך הביתה לטעום פת שחרית. אחרי לא הרבה זמן הוא כבר שוב בבית המדרש ונשאר גם אחרי מנחה גדולה. הולך בשעה מאוחרת לאכול צהרים ושוב חוזר לשעות רבות עד מעריב וכמה שעות אחרי מעריב.
זאת אומרת שחוץ מהתפילה הנוראה שלו מדובר במתמיד נורא שאין לו בעולמו כלום חוץ מלשבת וללמוד בלא הפסקה. בתקופה ההיא הוא למד כל הזמן בבית המדרש. היה מחזיק הרבה ספרים שהיה חסר לו בבימ"ד בחלון ליד מקום מושבו. היה אפשר לראות שיש לו סדרים וקביעויות בכל חלקי התורה. חוץ מהגמרא הוא למד המון רמב"ם וטור ושו"ע וספרי חסידות ומוסר. דומני שבתקופה מאוחרת יותר שהתחילו להסתכל עליו הוא סילק את הספרים, ולמד קצת יותר בבית.
כבר התחלתי קצת להתפלא איך זה שלא יודעים מיהודי כזה. פעם יצא לי לשמוע את דודי הגה"צ ר' אריה שכטר זצ"ל שסיפר שהיתה לו איזו שאלה על המצב הירוד של הדור, והוא אמר הלכתי לשאול את הרבי שלי ר' שמואל אהרן והוא ענה לי כך וכך. ניגשתי אליו אחר כך ושאלתיו האם הכוונה לר' שמואל אהרן הזה שאני גר לידו. הוא אמר לי אם אתה גר לידו, אל תהיה טיפש, תנסה להתקרב אליו קצת. הוא אדם גדול בענקים שהדור לא יודע ממנו. הדוד שלי גדל על ברכי החזון איש, והוא הכיר עוד כמה וכמה גדולי עולם מקרוב, והבנתי שאם הוא ככה מתבטל אליו, אזי יש דברים בגו. דומני שדודי הכיר אותו מטבריה.
עם הזמן כשזכיתי קצת לדבר עמו, נוכחתי שהוא לא רק מתמיד, אלא ת"ח אמיתי ששואלים אותו דבר הלכה בכל מקום ואומרה. בכל פעם שלא ידעתי מקור למשהו ושאלתיו, מיד ענה כשמלה פרושה לפניו. הן גמרא ומדרשים, הן פוסקים, והן משאר ספרי עבודה מכל החוגים.
ממש פלאי פלאות איך הוא הצליח להתחבא עד קרוב לסוף ימיו. גם פלא גדול איך בלי שום מחייב כלל, לא כתיבת ספרים, לא מסירת שיעורים, לא מסגרת כולל או מבחנים וכו', הוא הצליח ללמוד ככה. לכאורה אין זאת אלא שגם זה מרוב אהבת השם שבערה בקרבו, והביאתו לרעב וצמא גדולים לדברי השי"ת בתורתו.
הרבצת תורה
אנחנו יושבים כאן בבית המדרש היכן שהיה מוסר את השיעור השבועי שלו בפרשת השבוע. חלק מהנוכחים היו משתתפים בשיעור הזה. גם בשיעור הזה למרבית הפלא היו מגיעים יחסית מעט אנשים, רק קומץ מבינים גדולים. לגבי המון העם הוא נשאר בהסתר גמור.
חוץ מהשיעור הזה דומני שהוא לא מסר עוד שיעורים. איני יודע אם מבחירה שלא יפריע לו את דרכו בעבודת השם, או בגלל שלא היה לו קול.
מהשיעורים כאן יצאו ספרי 'נטעי אשל' שהאירו את העולם. ה' יעזור הלאה לעוסקים במלאכת הקדש שיזכו להמשיך להוציא.
מי שזוכר, זה לא היה שיעור רגיל, שהמג"ש מכין את עצמו מה לומר. זה הזכיר את המשל של הדובנער מגיד, שיש שתי דרכים למלא כוסות. אפשר למזוג מהבקבוק. ואפשר למלא את הבקבוק עד שהוא עולה על גדותיו ונשפך החוצה ומזה מתמלאים הכוסות. כך יש ת"ח מופלגים שהם ממלאים את עצמם בתורה ויראה עד שזה נשפך החוצה. זו דרגה אחרת לגמרי מאותו מגי"ש שאומר רק את מה שהוא הכין היום בבוקר.
אני חושב שאצל רש"א זצ"ל ראינו עוד דרגה יותר גבוהה. לא רק שנשפך ממה שהוא היה מלא. היה נשפך מהרתיחה שלו. הוא יושב מול החומש. מביט בפסוק. המיחם שלו בפנים תמיד היה קרוב לרתיחה. היה חסר רק עוד כמה מילים מרגשות מהפסוק והמיחם שלו היה מיד רותח ונשפך החוצה מים לוהטים. הוא היה קצת נרגע, רואה מול עינו עוד כמה מילים, מיד שוב עולות אבעבועות ושוב מוכרח להישפך. מזכירים לפניו איזה צדיק שהיא"צ השבוע, לקח רגע והסמוואר התפוצץ ושפך.
הוא לא עשה שום חשבון אם הוא אמר כבר את הווארט הזה או לא. הוא לא סידר את הדברים בנוסח נאה. הוא בכלל לא היה שם. הפסוק הזה הרתיח בקרבו את הווארט הזה, אז זה מה שיוצא עכשיו.
מידות טובות
אחרון חביב. עם הזמן העזתי מדי פעם לגשת ולדבר עם הרב זצ"ל, ואז נחשפתי לעוד צד נורא באישיות שלו. דומני שאם בהתמדה ואולי גם בתפילה ב"ה לא אלמן ישראל, אבל הלב טהור שראינו אצלו, כמדומה אינו בנמצא כלל וכלל.
נקדים מדברי המהר"ל בפירושו על אבות (נכתב במק"א באריכות). הוא מביא את הגמרא בברכות, שאלו את ר"א ילמדנו רבינו ארחות חיים שנזכה בהם לחיי עוה"ב והשיב היזהרו בכבוד חבריכם. וכעין זה בכ"מ. והרי לכ' מקבלים ג"ע על תורה ותפילה וש"ק וכו' וכו'. ומבאר שבאמת הג"ע על כל המצוות, אבל טוענים לאדם שלא יוכל להיכנס לעוה"ב שהוא רוחני והאדם גשמי. וטענתו שהוא גם רוחני, צלם אלוקים. ואומרים לו שזה מועיל רק אם הוא כיבד צלם אלוקים בחייו. ולכן זהירות בכבוד חבירו זה המפתח לחיי עוה"ב.
אני לא יודע אם הרב זצ"ל כעס פעם. אבל אני לא הצלחתי בשום פנים ואופן לדמיין אותו כועס. כמו כן לא הצלחתי לדמיין אותו מקנא קנאה כל שהיא. גם לא הצלחתי לדמיין אותו מרגיש קצת חשיבות, מתנשא על מישהו. הלא כל אחד שניגש אליו זכה לדבר איתו כמו עם החבר הכי טוב. לא היה ניתן להרגיש בכלל שמדברים עם אדם גדול שמתכופף אליך.
מציאות של 'חבוקה ודבוקה בך'.
אני לא יודע אם היתה לו מלחמת היצר על תפילה ועל התמדה ועל מידות טובות. הרושם היה שהכל אצלו טבעי. שהיצר הרע שכח ממנו לגמרי. כמדומה שיסוד כוחו היה בכך שהוא חי רק עם הקב"ה לבדו, וממילא הוא חי במציאות אחרת לגמרי.
ידוע שאנשים טובים נפלו ברוחניות בארה"ב בגלל "שאי אפשר להילחם עם המציאות", עד שבאו לשם כמה גדולי עולם ושינו זאת קצת. ועדיין כולנו כפופים במידה זו או אחרת ל"מציאות". זה מושכל ראשון שלא שייך היום לחיות בצמצום כמו פעם, או להסתדר בלי משרה ופירסום, או שמירת העיניים, וכן הלאה.
בא מורינו הגרש"א והראה שאם אתה בבחינת 'חבוקה ודבוקה בך', אזי המציאות שלך זו המציאות של רצון השם, של אהבת השם, של לימוד התורה, של לב טהור, וממילא כל המידות רעות שייכות למציאות אחרת שאיננה נוגעת אליך כלל וכלל. כשאתה מחובק על ידי המלך, אתה לא רואה בכלל שבאותו זמן מישהו לוקח לך, לא מכבד אותך. אתה כרגע נמצא בעולם של דביקות במלך. זה היה העולם של הרב זצ"ל.
שריד לדור קדומים
אברהם רואה בדרך לעקידה ענן קשור. יצחק רואה. ישמעאל ואליעזר לא רואים. אברהם אומר להם 'שבו פה עם החמור' עם הדומה לחמור. והרי זה היה מחזה על טבעי, שהרי לכן ישמעאל ואליעזר לא ראו. וכי בגלל שהם לא בעלי רוח הקדש בדרגת אברהם ויצחק הם כבר דומים לחמור. אמר רנ"ז מקלם ליד מיטתו של אביו, שרואים מכאן ש'אדם' זה אחד שרואה מראות אלוקים. אם הוא לא מגיע למקסימום שאדם יכול להגיע, הוא לא ניצל את התואר אדם, ואינו ראוי להיקרא כך. הרנ"ז אמר על אביו הסבא מקלם שמכיריו עוד ראו בבואה דאדם.
אולי אף אנו נוכל לומר שעוד ראינו צורת אדם השלם שכל חייו ראה רק מראות אלוקים ואין עוד מלבדו.
מרן הגאב"ד דפוניבז' אמר בהלוייתה של אמו הזקנה, עשיר אחד היתה לו מערכת כלים שהיתה מאד חשובה ויקרה בעיניו. לימים נשבר כלי אחד. היתה לו עגמת נפש גדולה. ניסו לנחמו ואמרו לו שיקנו לו משהו כזה. ענה להם בעל הכלים בדיוק לכן עגמה נפשי, היות שבית החרושת שמייצר כלים כאלו כבר נסגר, ואין בנמצא כלים כאלו.
כך אמר הרב מפוניבז' על אמו שהיא נולדה בדור קודם שהיה מצב רוחני כזה שהיום כבר אין, ולכן יש צער מיוחד בהסתלקות אדם כשר מדור קודם. וק"ו יש לנו לומר על איש כזה שנולד וגדל בירושלים של מעלה של לפני מאה שנה, בקירבה מיוחדת לקדושי עליון כמו כ"ק מהר"ש מזויל זי"ע ועוד. מי יודע אם עוד נזכה לראות איש אשר כזה.
מי יתן ונזכה להתחזק ולהתעורר לידבק בקצות דרכיו, ונזכה בקרוב לביאת גואל צדק.
(נאמר בס"ד בביהכנ"ס ביליץ, אור ל' תשרי תשפ"ב, למלאות חמש שנים)
נערך לאחרונה על ידי
.השוחט ב ו' אוקטובר 08, 2021 2:16 am, נערך פעם 1 בסך הכל.
