הודעהעל ידי בר ששת » ב' אפריל 11, 2011 2:48 am
ולולי דמסתפינא מחבריא הוא אמינא כוונה אחרת במחשבת הצייר. שכיוון למעשה שהיה.
באחת העיירות, היה מתגורר איש תם וירא אלוקים, סר מרע ועושה טוב, שמעשיו המועטים עוד מרובים היו מחכמתו, שהיה שוטה מופלג מלא תם ותמימות. אתא חג הפסח, והעם-הארץ-חסיד נתעטף בשיראין וישב לו כמלך מחלק שלל. קידש והסב, נטל ידיים אחת בלא ברכה ובלס כרפס מתובל שיעור כמה ביצים בכדי אכילת פרס. חצה מצה והטמין את נתחיה לאפיקומן. מזג כוס ושאלו לו שאלות שבעצמו תהה כיצד לא חשב עליהן לבדו. הגיד את ההגדה והטעים בה פירושי-מילות שלא שמעתם אוזן, הסב ואכל מצות בשביעה, השתעל עד חנק זכר למקדש כהלל, שר והודה על גאולת הנפש והמוח.
בהגיע 'שפוך חמתך', אץ לו לדלת - בעצמו! (צ"ל: ע"י בני בתו שכמותו) והמתין בסילודין לבוא אליהו. עוד רגע המתין, ולתוך ביתו נכנסה עיזא פזיזא, שהחלה מרוצצת בביתו רצוא ושוב. והאיש משתהה ומהסה את בניו, לכבדה בקימה והידור שמא אליהו הוא זה. משהבחנה העז שאין פני האנשים לרעה, החלה עושה שבת לעצמה, ראשית, טעמה מטוב המרור שאצל הקערה ולאח"מ טיפסה על השולחן והיתה דולגת קופצת מצלחת תלצלחת.
רגע לפני שנגשה אל פמוטות הכסף, התעשת האיש, ובתחנונים זעק: "ר' אלע, אפשר גינוג?!".
ושמא לגרסתו של אותו משכיל/חסיד/מו"ל, יש לומר כי חילופי גברא שנו כאן, ולא עז היתה כי אם חמור כחמורו של משיח. ולק"מ