אשכול דעות יחידאיות ו/או מיוחדות בהלכה

[עושה חדשות]

ראבי"ה סי' תנב -
...ובפרק שני תניא בתוספתא ארבעה עשר שחל להיות בשבת מבערים את הכל מלפני השבת ואופה לו מצה מערב שבת. ואף על גב שיש לפרש שאופה מצה כדי לאכול בשבת בסעודה שלישית משום מצו[ה], אם ירצה, או להאכיל לתינוקות, שאין בהם משום חשש דהאוכל מצה בערב פסח כבא על ארוסתו בבית חמיו, מסתבר טפי כדפרישית.

[עושה חדשות]

דובר לעיל על מש"כ הר"א מלונדרש בדין ברכה על מצות צדקה,
כעת ראיתי בפי' להגדה שכ' דבר מענין לגבי ברכה על ההלל בליל הסדר:
שהרי קריאה זו יסודה כדרך שהיו קורין בזמן עשיית הפסח שהפסח טעון שירה וכו' ודבר ידוע הוא שלא היו מברכים אז בקריאתו מידי דהוי אשאר שירי קרבן.
מה הכוונה "דבר ידוע"?

(וז"ל ספר המנהגות: והיינו טעמא דלא מברכינן על הלל שבלילי הפסח, שבראשו מפני שאין קורהו כלו ובסופו לפי שאין מתחיל בו, גם נאמ' שאין צריך +לקרותו+ בתורת קרית שיר אלא בתורת הגדה, ועוד טעם אחר שהרי אומרי' לפי' אנו חייבין להודות ולהלל ולברך).

[עושה חדשות]

שי' רבינו אפרים שאין מחללים שבת וכד' על פיקוח נפש כאשר יש "ספק ספיקא".
כך מובא בראש' יומא דפ"ד, האם יש לזה עוד איזכור?

[עושה חדשות]

שי' הרא"ה בבד"ה דל"א "שויא אנפשיה חד"א" באיסורים דרבנן,
ודן בזה הרעק"א ועוד אחרו'.
האם יש לזה מקבילות נוספות בראש'? (והאם יש קצה חוט לבאר הטעם?)

[פרי יהושע]

שי' הרא"ה בבד"ה דל"א "שויא אנפשיה חד"א" באיסורים דרבנן,
ודן בזה הרעק"א ועוד אחרו'.
האם יש לזה מקבילות נוספות בראש'? (והאם יש קצה חוט לבאר הטעם?)

אולי מפני דלא הוי "חתיכא", כיון דהוי איסור גברא כדברי ר' יעקב מליסא?.

[עושה חדשות]

כמחצה - וראיתי בחידושי הריטב"א לכתובות ט"ו שכתב דלא אמרינן הכי רק היכי דזה שפירש היה דעתו לחזור לחבורה אבל אם לא היה דעתו לחזור אמרינן ביה כל דפריש מרובא פריש ולא ראיתי זה בשאר פוסקים

זה מעניין מאד.

[יעקב1]

לא עיינתי היטב אבל כמדומה שדוגמאות אלו נכונות - ולא עיינתי בכל האשכול ויתכן וכבר נכתבו

יראים דבישול אחרי אפייה - בסי' שיח
רמב"ם בהלכות נדה בעניין ימים יא' וז'
רשב"א דטוחן לאלתר שרי (לפי מה שביאר בחזו"א [ודלא כב"י] שאין אחרים סוברים כמותו וגם הר"ן רק הביאו ולא ברור שפסק אותו עיי"ש)
יראים דנתינת מים על בגד דרך לכלוך אסור בשבת ואף אם הוא בגד נקי (בשו"ע סי' שב י"א שדרך לכלוך מותר וי"א דבגד נקי אין בו משום כיבוס אבל וכל שיטה התירה אחד משניים והיראים אסר הכל)
שיטת הרמב"ם שהחושב שמברך בפה"ג על יין ונמצא שכר יצא

[עושה חדשות]

לבוש או"ח תרלב -
... דחשבינן ליה לסכך כשר ממש, שבטל הוא אצל הסכך הכשר ונעשה גם הוא סכך כשר, כדין כל דבר המתבטל שנעשה האיסור היתר. אבל קשה לי על טעם זה, דהא לא אמרינן הכי אלא כשאין מכירין האיסור שנתערב בהיתר, אבל כשמכירין אותו הא צריך להשליכו, וכאן הא רואין ומכירין אותו ואיך יעשה גם הוא היתר, וצ"ע. ואפשר שגם זה הלכה למשה מסיני הוא והכי אגמרינן, אי נמי מן התורה אפילו במכיר האיסור בטל ברוב, דהא מסנהדרין ילפינן לה דבטל ברוב, והתם ידעינן מי המזכה ומי המחייב ואפילו הכי אמרה תורה זיל בתר רובא, ובאיסורין שצריכין להשליך היינו מדרבנן, ובסוכה של מצוה לא גזרו דאוקמוה אדאורייתא, נ"ל:

[עדיאל ברויאר]

לא עיינתי היטב אבל כמדומה שדוגמאות אלו נכונות - ולא עיינתי בכל האשכול ויתכן וכבר נכתבו

רמב"ם בהלכות נדה בעניין ימים יא' וז'

אינו יחיד, ראה במבוא לשלושה פירושים על נדה שנדפס השתא בקובץ חצי גבורים כרך י', שם ציין כמה הסוברים כרמב"ם.

גם הדוגמא של היראים בבישול אחר אפייה אינה דעת יחיד. כמדומני שציינתי לעיל באשכול זה מבחר ראשונים שנחלקו בעניין זה.

[עושה חדשות]

דובר לעיל על מש"כ הר"א מלונדרש בדין ברכה על מצות צדקה,
כעת ראיתי בפי' להגדה שכ' דבר מענין לגבי ברכה על ההלל בליל הסדר:
שהרי קריאה זו יסודה כדרך שהיו קורין בזמן עשיית הפסח שהפסח טעון שירה וכו' ודבר ידוע הוא שלא היו מברכים אז בקריאתו מידי דהוי אשאר שירי קרבן.
מה הכוונה "דבר ידוע"?

(וז"ל ספר המנהגות: והיינו טעמא דלא מברכינן על הלל שבלילי הפסח, שבראשו מפני שאין קורהו כלו ובסופו לפי שאין מתחיל בו, גם נאמ' שאין צריך +לקרותו+ בתורת קרית שיר אלא בתורת הגדה, ועוד טעם אחר שהרי אומרי' לפי' אנו חייבין להודות ולהלל ולברך).

לכאו' כ"ז נכנס לבאר את דברי הגאונים שהביא הר"ן - "שאין מברכין על הלל שבלילי פסחים לגמור את ההלל שאין אנו קוראין אותו בתורת קורין אלא בתורת אומר שירה".

[הקיק]

עוד בעניין מקור שיטת הרמב"ם בספירת ימי נידה וזיבה

[עדיאל ברויאר]

ככל הנראה הדעה שנמצאת בהוספה במחזור ויטרי כת"י לונדון, שלאחר ביעור חמץ אין לשתות משקים חוץ מיין שהם סועדים ליבא והוא מגרר גריר, היא דעה יחידאית (ואולי אף תמוה). הזכרתיה כאן: viewtopic.php?f=7&t=24667#p354987

לא עיינתי היטב אבל כמדומה שדוגמאות אלו נכונות - ולא עיינתי בכל האשכול ויתכן וכבר נכתבו

רמב"ם בהלכות נדה בעניין ימים יא' וז'

אינו יחיד, ראה במבוא לשלושה פירושים על נדה שנדפס השתא בקובץ חצי גבורים כרך י', שם ציין כמה הסוברים כרמב"ם.

גם הדוגמא של היראים בבישול אחר אפייה אינה דעת יחיד. כמדומני שציינתי לעיל באשכול זה מבחר ראשונים שנחלקו בעניין זה.

בנוגע ליראים, הנה קישור לדעות השונות בעניין: viewtopic.php?t=24208&start=40#p242746
ואח"כ הוסיף הרב 'היא שיחתי' עוד שני מקורות: viewtopic.php?t=24208&start=40#p243403

[עושה חדשות]

...יש להוסיף דבגמ' בשבת שם ג"כ מבו' שה'מכחישים' היה להם טענה ע"ז, ז"ל הגמ' -
וזו שאילה שאל ביתוסי אחד את רבי יהושע הגרסי מניין שאין כותבין תפילין על עור בהמה טמאה דכתיב למען תהיה תורת ה' בפיך מדבר המותר בפיך אלא מעתה על גבי עור נבלות וטרפות אל יכתבו אמר לו אמשול לך משל למה הדבר דומה לשני בני אדם שנתחייבו הריגה למלכות אחד הרגו מלך ואחד הרגו איספקליטור איזה מהן משובח הוי אומר זה שהרגו מלך אלא מעתה יאכלו אמר ליה התורה אמרה לא תאכלו כל נבלה ואת אמרת יאכלו אמר ליה קאלוס
וראוי להביא עוד את מש"כ הרמ"ע מפאנו סי' לז, והובאו דבריו בנו"כ סי' לב. ז"ל -

עוד שאל מה אנן ביה בעור השליל אם הוא כשר דוקא בדיעבד או אפילו לכתחלה, ונסתפק בזה דילמא אוכלא הוא שהרי נמנה במשנה בהדי הנך שעורותיהן כבשרן ולא יצלח למלאכה. תשובה, לא כי אלא מצוה מן המובחר בעור השליל אף על פי שאחר עבודו מקבל טומאה כשאר עורות, לא כמו שהי' סבור רעהו הסופר הבחור שותפו של שואל ששמע מפי חכמים קצת שבחיו של שליל וכמדומה לו שגם זה כאחד מהם שאינו מקבל טומאה ולאו מלתא היא. לבד זה מצאתי שכתוב בספר התרומה שעור השליל יותר הגון למצוה משאר עורות לפי שלא נהנה מן העה"ז. ובטעמי המצות לקנה זצ"ל אמר שעור העוף אף על פי שהוא כבשרו משובח לכתיבת תפלין יותר מעור בהמה לפי שרוחות קדושות נושבות בעוף הטהור כי על כן דמו טעון כסוי. ויש ללמוד מטעם זה שעור חיה משובח משל בהמה אף על פי שהעוף משובח יותר ויגיד עליו קלות העופפות. עוד הוסיף לשבח עור השליל יותר מכלם למצוה מן המובחר, כי אמר שאין בריה יוצאה לאויר העולם שאינה מקבלת דין שהעה"ז נברא בדין והשליל פטור מן הדין שלא יצא לאויר העולם ע"כ. ואין ספק דשליל של חיה עדיף משל בהמה, ובתרוייהו של שחוטה מעלי טפי ששחיטת אמו מטהרתו ואין לה דין לגבי עובר, אבל נבלה בין בידי אדם בין שמתה מאליה משמע שהוא דין קשה גם לשליל, ושל בהמה שחוטה עדיף משל חיה נבלה. וידוע שמדין הגמרא כל מין טהור כשר אפי' נבלות וטרפות שבו, ולא הוציאו מכלל זה עור דג טהור שיש במינו חזקים ובריאים אלא משום דנפיש זוהמיה. ושוה עלויו של שליל לקלף של כתיבה ולבתים של תפלין ולכל מדי דמלאכת שמים.

כעת ראיתי אריכות בשו"ת גינת ורדים חלק אורח חיים כלל ב סימן טז.

[עושה חדשות]

בברכות פ"ג הלכה דבעל קרי כי אתא רב דימי אמר רבי עקיבא ויש ספרים רב עוקבן, ורבי יהודה גלוסטרא אמרו לא שנו אלא לחולה לאונסו אבל לחולה המרגיל ארבעים סאה אמר רב יוסף אתבר חצביה דרב נחמן דתקן חצבא בת תשעה קבין. ולמעלה בסדר טבלא כתבתי דיש לומר דאף לדברי המצריכין תשעה קבין אין חציצה פוסלת בהן כדרך שפוסלת בטבילה. דאע"ג דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון הכא לא שייך כדתניא בכל הבשר כל דבר שחוצץ בטבילה חוצץ בנטילת ידים לחולין ובקידוש ידים ורגלים במקדש. ואילו תשעה קבין לא קתני. ויש לפרש [כי] טבילה היא מן התורה והחציצה מן התורה ומהלכה למשה מסיני. וכבר כתבתי בסדר רבי אלעזר בן ערך שנטילת ידים מצאו [לה] רמז מן התורה. ולתרומה וקדשים נמי למדו מקידוש ידים ורגלים, וקידוש ידים ורגלים מן התורה. וי"ל שאף חציצה מן התורה. שהרי כמו שצריך שלא יהיה דבר חוצץ בין רגליו לבין הריצפה כן בקידוש ידים ורגלים נמי צריך שלא יהא דבר חוצץ. ולמדנו תרומה שאכילתה בגבולין וקידוש ידים ורגלים במקדש מעבודת מתנה אתן את כהונתכם. וכדרבי טרפון. כדאיתא בספרי. וכיון שנטילת ידים לחולין משום סרך תרומה הרי כנטילה לתרומה ונטילה דתרומה כקידוש. ואם רצה להטביל ידיו לחולין כל שכן [שיזהר מחציצה]. אבל תשעה קבין כיון דמסקינן התם רבי זירא הוה יתיב באגנא דמיא אמר ליה לשמעיה זיל ואייתי לי תשעה קבין ואשדי עלואי אמר ליה רבי חייא בר אבא למה ליה למר כולי האי הא קא יתיב מר כוליה בגויה אמר ליה כטבילה דארבעים סאה מה ארבעים סאה בטבילה ולא בנתינה אף תשעה קבין בנתינה ולא בטבילה. וכיון דבנתינה הן נראה שאין כאן פיסול חציצה.

יחידאי?

[סעדיה]

בברכות פ"ג הלכה דבעל קרי כי אתא רב דימי אמר רבי עקיבא ויש ספרים רב עוקבן, ורבי יהודה גלוסטרא אמרו לא שנו אלא לחולה לאונסו אבל לחולה המרגיל ארבעים סאה אמר רב יוסף אתבר חצביה דרב נחמן דתקן חצבא בת תשעה קבין. ולמעלה בסדר טבלא כתבתי דיש לומר דאף לדברי המצריכין תשעה קבין אין חציצה פוסלת בהן כדרך שפוסלת בטבילה. דאע"ג דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון הכא לא שייך כדתניא בכל הבשר כל דבר שחוצץ בטבילה חוצץ בנטילת ידים לחולין ובקידוש ידים ורגלים במקדש. ואילו תשעה קבין לא קתני. ויש לפרש [כי] טבילה היא מן התורה והחציצה מן התורה ומהלכה למשה מסיני. וכבר כתבתי בסדר רבי אלעזר בן ערך שנטילת ידים מצאו [לה] רמז מן התורה. ולתרומה וקדשים נמי למדו מקידוש ידים ורגלים, וקידוש ידים ורגלים מן התורה. וי"ל שאף חציצה מן התורה. שהרי כמו שצריך שלא יהיה דבר חוצץ בין רגליו לבין הריצפה כן בקידוש ידים ורגלים נמי צריך שלא יהא דבר חוצץ. ולמדנו תרומה שאכילתה בגבולין וקידוש ידים ורגלים במקדש מעבודת מתנה אתן את כהונתכם. וכדרבי טרפון. כדאיתא בספרי. וכיון שנטילת ידים לחולין משום סרך תרומה הרי כנטילה לתרומה ונטילה דתרומה כקידוש. ואם רצה להטביל ידיו לחולין כל שכן [שיזהר מחציצה]. אבל תשעה קבין כיון דמסקינן התם רבי זירא הוה יתיב באגנא דמיא אמר ליה לשמעיה זיל ואייתי לי תשעה קבין ואשדי עלואי אמר ליה רבי חייא בר אבא למה ליה למר כולי האי הא קא יתיב מר כוליה בגויה אמר ליה כטבילה דארבעים סאה מה ארבעים סאה בטבילה ולא בנתינה אף תשעה קבין בנתינה ולא בטבילה. וכיון דבנתינה הן נראה שאין כאן פיסול חציצה.

יחידאי?

איזה פרט?

[עושה חדשות]

שאין חציצה מעכבת בהטלת תשעה קבין.
(כמדומני שיש כזה נושא באחרונים).
וע"ע בכרך של רי"ל מימון ע' תעח, תקטז.

[סעדיה]

שאין חציצה מעכבת בהטלת תשעה קבין.
(כמדומני שיש כזה נושא באחרונים).
וע"ע בכרך של רי"ל מימון ע' תעח, תקטז.

שע"ת סי' פ"ח.

[עושה חדשות]

במשנ"ב סי' תקיח פוסק כהמאירי (ביצה די"ב) דההיתר של "מתוך" ביו"ט הוא רק במלאכות שהם נעשות תדיר לצורך אוכל נפש. אף שהמאירי הוא לכאו' יחידאה.

[עושה חדשות]

באו"ז הל' יו"ט סי' שלח כ' דמילה שלא בזמנה דוחה יו"ט, (ועי' ביאוה"ל סי' תקיח שהעיר ע"ז ממשנה במס' שבת).

[עושה חדשות]

ספר המכתם ביצה דט"ז -
...ולפי זה הדעת יש לדקדק שמי שהניח עירובי תבשילין ואחר כך נאכל עירובו, אינו יכול עוד להיסמך על אחרים אפילו יש בעיר שהניח על כולם, שהרי גם זה גלה דעתו מערב יום טוב שאין רצונו להיסמך על אחרים.

[עושה חדשות]

שבלי הלקט סי' קסו -
למדנו מכאן דתוך כדי דיבור לא חשיבה הפסקה טפי מהכי חשיבה הפסקה בין אם בירך על הדבר ולא עלה בידו בין ברכה שנתחייב בה ולא יכול לברך אותה לפי שעה.
יחידאי, לא? (עי' ב"י או"ח סי' רו).

[עושה חדשות]

רלב"ג דה"י ב כט כז, "ומזה המקום נלמד שלא היו משוררים בעת העלותם מנחתה ונסכיה". וצ"ע מהסוג' בערכין.

[עושה חדשות]

בה"ג - ובעל הבית צריך למימר לאיתתיה או לחד מבניה זכי בהאי עירוב דנישתרי לן למיפא ולבשולי מיומא טבא לשבתא.
מהרי"ל - מהרא"ק כתב כיצד עושה ע"ת, נוטל פת מעיו"ט ומניח בשר על גביו או ביצה או דג שהוא מבושל, ומזכה להו לכל בני עירו ע"י אשתו או ע"י בנו ובתו הגדולים. ואומר אליהם: זה התבשיל אני מזכה לך שיהא לך חלקנו וזכה בו שיהא בו חלק לכל ישראל הדרים בעיר הזאת, שעל ידו נוכל לאפות ולבשל ביום טוב לצורך שבת ולעשות כל הדברים שצריכין לנו. והוא מגביהו ומברך ברוך אתה ה' וכו' בדין יהא וכו', עכ"ל מהרא"ק.

ולא נזכר בפוס' דבר זה, לזכות העירוב לב"ב, אלא אדרבה.

[עושה חדשות]

כ' הרוקח סי' שעא -
...הרי לפי הנאת האדם צריך לברך והנאת סיום התורה והתחלת התורה בשמחת תורה לחתן מברך שהחיינו וקיימנו והגיענו...

[משה שריפי]

כ' הרוקח סי' שעא -
...הרי לפי הנאת האדם צריך לברך והנאת סיום התורה והתחלת התורה בשמחת תורה לחתן מברך שהחיינו וקיימנו והגיענו...

מעניין, זו לשון המהרש"ל בים של שלמה (ב"ק סי' לז) "והיה נראה לברך שהשמחה במעונו בסיום מסכת, וכו' וכן הורתי פעם אחת הלכה למעשה, ונתבלבל השמחה במהומות גדולות ע"י סיבות קשות, ותליתי הסרחון בי שעברתי על דברי רבותיי שלא שמעו מעולם דבר זה."

[עושה חדשות]

שבה"ל סי' ה לגבי ברכה"ת, תש' רבי אביגדור - מיהו קבלתי ממורי רבינו שמחה מאשפירה דשינה ומרחץ ובית הכסא חשיבי הפסק וצריך לחזור ולברך ואיני כמשיב על דבריו ואני להעמיד המנהג שנהגו דנתי לפניך.

[עדיאל ברויאר]

ספר העיטור עשרת הדיברות - הלכות ביעור חמץ
והא חמץ של א"י שעבר עליו הפסח מותר בהנאה כ' רבי' אלפסי ז"ל לאו למימרא דבאכילה אסור אלא משום דבעי למיתנא של ישראל אסור בהנאה תני נמי דא"י מותר בהנאה וה"ה באכילה נמי שרי. וכ"כ רב אחא משבחא ור"ש קיירי ותמי' לי מנ"ל לרבוותא דהא רבא לא יליף אכילה מראי' וההיא דשינויא דה"ה באכילה נמי שרי לרב אחא בר יעקב הוא דיליף אכילה מראייה וההיא דנפל לדין באיסור תורה ואסור דבריהם ונפל לדין ולר"ש לפני זמנו אסור באכילה מדבריהם בין דישראל בין דא"י אלא [דף קכה טור ב] דבישראל קניס לאחר זמנו ואסור בהנאה ובא"י לא קניס. ומסתב' חמץ שעבר עליו הפסח אפי' דא"י אסור באכילה ורבנן הוא דאסרו אכילה בכל חמץ וכי היכי דבישראל אסור בהנאה מדבריהם ה"נ של א"י אסור באכילה מדבריהם כדקתני מותר בהנאה. וגרסינן בתוספתא ישראל שהלוה לא"י על חמצו אחר הפסח אסור באכילה ומותר בהנאה. ובגמר' דילן לא אשכחן ביה היתר אכילה אלא דבירושלמי גרסינן במתני' במקום שנהגו שלא לאכול פת של א"י אבל במקום שנהגו לאכול מותר אפי' באכילה. ופיר"ח שהיה ישראל רואהו ומסייעו באפיית אותו פת. וקיימא לן דבזמן שישראל רואהו כגון בצקות של א"י אדם ממלא כריסו מהן. ואית למימר דבגמרא דבני מערבא ס"ל כר"א בן יעקב דיליף שאור דאכילה משאור דראייה וכיון דרבא פליג עליו בגמרא דילן הלכתא כוותי'.

הלכות רי"ץ גיאת הלכות פסחים הוצ' מכון חת"ס עמ' רעח
מ"מ כולהו סבירא להו דחמץ של נכרי לאחר הפסח מותר אפי' באכילה ואין חולק בדבר ואם יש סוברים דאסור לא עלתה בידו השמועה.

משמע שאכן יש סוברים כך, ואולי כוונתו לר' שמואל הנגיד (רבו של ריצ"ג?) שאף הוא סובר כעיטור. יעוין במה שהדפיס ממנו ש' אברמסון, מתורתו של רב שמואל הנגיד מספרד, סיני, ק, עמ' ע-עא.

(על דברי ריצ"ג והנגיד נודע לי מפרופ' שמחה עמנואל)

[עדיאל ברויאר]

מרבית הראשונים נקטו לכאורה שעיר צריכה נעילת דלתות בלילה. אף ברמב"ם נראה שהפשט כן, ואף המאירי הבין כך בדעתו. אולם, מעט ראשונים כתבו בהדיא שדלתות ראויות להנעל מועילות אף בעיר -
תשובת הריצב"א (תשובות מהר"ם מרוטנבורג וחבריו סי' קסו), וז"ל: "...ועוד נר' להתיר (וישא) [לישא] ברש'[ות] הרב'[ים] מעות בתיק אם יש ספר בתוכו, ובלבד שיש בעיר חומה דלתיים ובריח הראויות לנעול אע"פ שאינם נעולות כדאמ' בפ' בכל מערבין...", עכ"ל.
תוספות ר"ש משאנץ פסחים סו ע"א ד"ה שכח; תוספות שם ד"ה תוחב. אך מהגהות סמ"ק מצוריך מצוה רפב, ח"ג עמ' תכד, בשם שיטת שנץ נראה שאינו כן, וצ"ע.
(המאירי שבת ו' ע"א ד"ה מבוי שהוא, הזכיר שקיימת דעה שכזו).
חיפוש בפורום העלה שבעבר פתחתי אשכול על הנושא, ולא הניב כמעט תוצאות - viewtopic.php?f=17&t=21656&p=212513&hilit=%D7%94%D7%A8%D7%90%D7%95%D7%99%D7%95%D7%AA+%D7%9C%D7%A0%D7%A2%D7%95%D7%9C#p212513

[עושה חדשות]

מה פשר החידוש הזה -

ובמשאת משה שם כ' שאם הלוקח חזר ופייס למכרו בדמים יצאו הקהל ולמד מזה לגוזל אתרוג מן חבירו ונטלו ביום טוב ובמועד פייסו ומחל לו מהני המחילה למפרע ע"ש ובבר"י הביא ראיה לזה ממ"ש בא"ח וכל בו בשם הראב"ד שהיה קונה אתרוג משלו כו' וגם ראיה מהחולץ כו' ע"ש עיין בספרי שו"ת בית אפרים חלק אה"ע ס"י בענין איגלאי מלתא למפרע ע"ש וע"ש בשיורי ברכה ובמח"ב שבגבעת פנחס ובגט מקושר השיגו על המשאת משה בזה ע"ש

[עדיאל ברויאר]

כתב הרוקח (סי' קפ): "וקיימא לן כל מחיצה שאינה עשויה לקבע לא שמיה מחיצה, בפרק עושין פסין". וכך הנוסח גם בכ"י פריס (שכידוע נוסחו קרוב לדפוס): http://gallica.bnf.fr/ark:/12148/btv1b1 ... e.r=hebreu
איני יודע מה מקורו. בקונטרס דלתות שער העיר (אות ב) דחק האדמו"ר מראדזין בלשון הרוקח וביאר שהכוונה שגוף המחיצה אינה של קביעות, ומלבד שאין זה מתאים ללשון הרוקח, הרי שהוא מציין שהמקור בכלל בפרק לא יחפור ("בכל עושין מחיצה חוץ ממלח").
ומכל מקום, לכאורה יש לפחות שתי ברייתות שסותרות את דברי הרוקח בפשוטם. בתוספתא מסכת שבת (פ"י הט"ו [בדפ' פי"א ה"ט]): "מחצלות פרושות ברשות הרבים מערבין ומטלטלין מזו לזו. הוקפלו חזרו לאיסורן, חזרו ופרסום בין אנוסין בין שוגגין בין מזידין בין מוטעין חזרו להיתרן...". והובאה בגמרא (שבת קא ע"ב). וכן בתוספתא עירובין (פ"ז הל' יג [בדפ' הל' ט]): "מודין חכמים לר' יהודה במעשה גינסר שזה פותח דלת קרפיפו וסותם רשות הרבים וזה פותח דלת קרפיפו וסותם רשות הרבים שמערבין ונושאין ונותנין באמצע שכל מחיצה שנעשת בשבת בין אנוסין בין שוגגין בין מוטעין הרי זו מחיצה החזירו פתחים למקומן חזרו לאיסורן". ועוד.

[עדיאל ברויאר]

בפסקי מהר"ם לעירובין (נדפסו בתשובות פסקים ומנהגים של מהר"ם מרוטנבורג, ח"ד. פ"א אות י):

מבואות המפולשין לר"ה עושה צורת הפתח מכאן ולחי או קורה מכאן, דהילכ' כרב באיסורי דאמר הלכה כת"ק, וכן פר"ח. ודוקא מבואות המפולשין לר"ה אבל ר"ה גופה שס' רבוא בוקעין בה, לא מיערבא אפי' בדלתות עד שיעשה מחיצה קבועה ברוח שלישית או בשתי רוחות שתי דלתות נעולות בלילה. ואפי' לא הוי ט"ז אמה רוחב, אם רבים בוקעים בו הוי כמו צידי ר"ה וצריך מחיצה או דלתות נעולות.

ובנוגע למשפט האחרון, כתב המהדיר (הע' 48): "צ"ע מהיכן יצא לרבינו דין זה שלא נמצא בראשונים ובפוסקים. ואולי כונתו לתרוצם השני של התוס' ו ב ד"ה וכי, מיהו א"כ אין זה כצידי ר"ה וצ"ע".

[עושה חדשות]

כמדומני יחידאי ממש, אשמח לשמוע הסבר.

שיטת היראים - יאוש קונה מדרבנן.png (13.03 KiB) נצפה 12600 פעמים

[סגי נהור]

כמדומני יחידאי ממש, אשמח לשמוע הסבר.

שיטת היראים - יאוש קונה מדרבנן.png

ראה אנצ"ת ערך יאוש, סוף ע' קלט ואילך ובציון 32.

[עושה חדשות]

כמדומני יחידאי ממש, אשמח לשמוע הסבר.

שיטת היראים - יאוש קונה מדרבנן.png

ראה אנצ"ת ערך יאוש, סוף ע' קלט ואילך ובציון 32.

יש"כ.

==
עוד משהו,
אם יאמר לך אדם, בהא דקי"ל יאוש אינו קונה בגזילה, (כי באיסורא אתא לידיה), "במה דברים אמורים בקנין משיכה, אבל בקנין חזקה, הגזלן קונה ביאוש", אל תדחה אותו, שהרי כך כתב בפירוש בספר קצות החושן סי' שסא סק"א. והדברים מפליאים.

[עושה חדשות]

הרשב"א בתש' (ג-ריד) סובר שאין ביטול בששים בדבר שכך הוא סדר עשייתו, (דהיינו מרכיב קבוע במתכון),
מובא בב"י יו"ד קלד, ובנו"כ באו"ח הל' פסח.
(הגר"ז שם כ' דאין בזה חולק, והנוב"י כ' שזה שיטה יחידאית...)

[עדיאל ברויאר]

בפירוש ר"ח לשבת קמח ע"ב כותב פעמיים שתחילת שביעית משמטת את הכספים. דעה יחידאית?
מכל מקום, יש להעיר שבסנהדרין כתב הפוך: "קמ"ל כיון דשביעית סופה משמטת".

[בברכה המשולשת]

בפירוש ר"ח לשבת קמח ע"ב כותב פעמיים שתחילת שביעית משמטת את הכספים. דעה יחידאית?
מכל מקום, יש להעיר שבסנהדרין כתב הפוך: "קמ"ל כיון דשביעית סופה משמטת".

אבן עזרא (וזכורני שיש על זה ברא"ש)

[יהודה בן יעקב]

בפירוש ר"ח לשבת קמח ע"ב כותב פעמיים שתחילת שביעית משמטת את הכספים. דעה יחידאית?
מכל מקום, יש להעיר שבסנהדרין כתב הפוך: "קמ"ל כיון דשביעית סופה משמטת".

אבן עזרא (וזכורני שיש על זה ברא"ש)

דעת הרא"ש [גיטין ד, יח] דאע"פ שאין שביעית משמטת אלא בסופה מ"מ אין כותבים פרוזבול אלא קודם תחילת שביעית, אך לאחר תחילת שביעית כבר אין כותבים, הו"ד בטור [חו"מ סז, לב] עיי"ש בב"י.

[החתן סופר]

.

[עדיאל ברויאר]

בפירוש ר"ח לשבת קמח ע"ב כותב פעמיים שתחילת שביעית משמטת את הכספים. דעה יחידאית?
מכל מקום, יש להעיר שבסנהדרין כתב הפוך: "קמ"ל כיון דשביעית סופה משמטת".

אבן עזרא (וזכורני שיש על זה ברא"ש)

דעת הרא"ש [גיטין ד, יח] דאע"פ שאין שביעית משמטת אלא בסופה מ"מ אין כותבים פרוזבול אלא קודם תחילת שביעית, אך לאחר תחילת שביעית כבר אין כותבים, הו"ד בטור [חו"מ סז, לב] עיי"ש בב"י.

יעוי' בתוס' ר"י הזקן ותלמידו על שבת שם (דיבור זה הוא חלק מתוס' ר' משה זלטמן, כנראה) שדן בדבר ונשאר עם קושי משמעותי בשיטה הרווחת ששביעית משמטת בסופה (וחבל שהדברים קטועים בכמה מקומות).