הודעהעל ידי נוטר הכרמים » א' אפריל 23, 2017 6:15 pm
לבקשת החה"ש 'עושה חדשות', מצו"ב אשר העליתי בענין זה בעקבות המובא כאן. תשו"ח לו שבזכותו רווחא שמעתתא תלי"ת.
'ורחץ' שקודם לכרפס
[א] בדברי כמה קדמונים אנו מוצאים שהמנהג היה שאת הנט"י שקודם הכרפס היה נוטל רק בעל הבית לבדו, ונאמרו בזה כמה טעמים, וכמו שיתבאר להלן בס"ד.
כתב ספר שבולי הלקט (סדר פסח סימן ריח), וז"ל, נוטל הבקי (פרדס) [הכרפס] או שאר מיני ירקות שהן לטיבול ראשון ומברך בורא פרי האדמה ומטבל בחרוסת ומשקעו שם יפה [יפה] ואוכלין אותו בלא הסיבה.
והנה בדברי שבה"ל מדויק שאף כי את ה'ורחץ' ואת הטיבול של הכרפס בחרוסת עשה בעל הבית את האכילה עשו כל המסובים, והיינו שהמנהג היה שבעל הבית ערך את הטיבול עבור כל המסובים.
וכן מפורש בלקט יושר (ח"א עמוד פח ענין א), וז"ל, יטו"ל ידי"ו כהלכ"ה בל"י צווח"ה, כלומר יטול ידיו ככל תורת נט"י דלסעודה. בל"י צוח"ה כלומר בלי הרמת קול דברכה, והכי כתבו התוספות דהמברך הוי ברכה לבטלה... וראיתי במחזורים ישנים שכתוב, ויטול הבקי את ידיו, כלומר העושה את הסדר.
ויראה לפי פי' התוספות יתכן דאין צריך לטול רק הבקי משום דשאר המסובים לא נוגעים למשקה כלל, דהבקי מושיט להם לאכול. אבל לפי פרשב"ם דפירוש הטעם דכל הפוסל את התרומה מטמא משקין להיות תחלה ה"ל הנך משקין כמו נהמא, וצריך לטול ידיו כמו נהמא, וא"כ כל המסובין היו צריכים נטילה כמו אוכל מחמת מאכיל שצריך נט"י.
[וטעם זה אינו מספיק דבפ' אלו דברים מוכח בהדיא, דאפילו ניצוצות שאחורי הכוס, וליחלוחית שבמפה שמנגבין בה את הידים, חשו חכמים לטומאה, מטעם דכל הפוסל את התרומה מטמא משקין להיות תחלה. וא"כ כ"ש המשקין שע"ג הירקות שהוטבלו, שיהיו טמאים מן הידים של המסובין. אלא י"ל טעם אחר, משום דהאידנא נוהגים הרבה בנ"א ליטול ידיהם בלילי פסח קודם הקידוש כל המסובין בלא ברכת נט"י. וכתב במרדכי פ' ערבי פסחים דלדידהו כיון דלא מקדשי אלא ששומעין הקידוש מבעה"ב לא הוי הקידוש הפסק לנט"י שעושין לטיבול. אבל ב"ה כיון דאיהו מקדש חשיב הפסק, ולכך בעי ליטול ידיו שנית. עכ"ל. ויעו"ש עוד.
ואמנם כך מדויק בלשון הרמב"ם (הלכות חמץ ומצה פ"ח ה"ב), וז"ל, מתחיל ומברך בורא פרי האדמה ולוקח ירק ומטבל אותו בחרוסת ואוכל כזית הוא וכל המסובין עמו כל אחד ואחד אין אוכל פחות מכזית.
הרי לנו ב' נימוקים לכך שדווקא בעל הבית נוטל את ידיו ל'ורחץ', או מחמת שהוא לבדו עושה את הטיבול ונוגע במשקה, או מחמת שרק בעל הבית מפםיק עם אמירת הקידוש, ואינה עולה לו נטילה ראשונה קודם קידוש מחמת הפסק.
והנה כתב בספר יוסף אומץ (סי' תשמה), וז"ל, בענין נטילת ידים לפני הקידוש יש מחלוקת גדולה מהרים גדולים, ולצאת ידי כולם טוב להביא עצמו לידי חיוב נטילה על ידי מימי רגליו או נקביו קודם הקדוש ולא יברך על נט"י רק אשר יצר, ודין זה הוא לבעל הבית שחוזר ונוטל ידיו קודם האכילה, אכן המסובין שאין דרכם ליטול ידיהם עוד הפעם, ואף כי לא שפיר עבדי, מ"מ לפחות ידקדקו שתהיה נטילה ראשונה כשרה וראויה ויברכו עליה, ולא יפסיקו בשום דבור רק לצורך הסדר והסעודה. וצ"ב במה שלא סבר את החילוקים הנ"ל.
[ב] והנה כמדומה שכיום הזה אין מנהג כזה שרק בעל הבית יטול, ולכאורה נראה לבאר זאת עם מילות סימני הסדר 'קדש ורחץ', שכבר עמדו בזה, על ו' החיבור של ה'ורחץ', דמאי שנא מכל סגנון הסימנים, וה"ל למימר קדש רחץ. ולכאורה נראה מזה שיש שייכות לקידוש עם הנטילה, וזה אינו, שהרי הנטילה היא לצורך הטיבול של כרפס, ואינה ענין לקידוש.
וביאר הגרא"ד אויערבאך שליט"א, גאב"ד טבריה, דהנה המנהג הקדום באשכנז בכל קידוש של שבת ויו"ט היה שנוטלים ידים לסעודה ואח"כ מקדשים, כדאיתא בטור ושו"ע (סי' רעא), ובדורות האחרונים נשתנה המנהג ע"פ הגר"א. והנה לשון הרמ"א (שם סעיף יב),. וכן המנהג פשוט במדינות אלו ואין לשנות רק בליל פסח, כמו שיתבאר סי' תע"ג. וביאר במשנה ברורה (ס"ק סג) החילוק משום שאז מפסיקין הרבה באמירת הגדה עד הסעודה. ולפי"ז נמצא כשאומרים קדש, לפי המובן הרגיל הכוונה היא ליטול ידים ולקדש, לכן באה ההדגשה שליל פםח שאני, 'קדש ורחץ', הנטילה נדחית לאחר הקידוש.
והן אמנם שנטילה זו אינה על הסעודה, שזהו הסימן של 'רחצה', ונטילה זו היא על הירקות, אבל ברור שאם היו נוטלים קודם הקידוש, לא היה מקום לעוד נטילה, ומחבר סימנים אלו של ההגדה הוא מחכמי אשכנז הקדמונים, עכת"ד הנכוחים המובאים בהגש"פ 'פתחי אברהם'.
ולפי"ז היה מקום לומר, לפי טעמא בתרא שהחילוק בין בעל הבית למסובים הוא שבעה"ב אינה עולה לו נטילה ראשונה שקודם הקידוש, מעתה י"ל דכיום הזה שאיננו נוטלים לידים בליל פסח קודם הקידוש כלל, אזי ממילא כל המסובים מחויבים ליטול ידיהם קודם אכילת הכרפס, דתו הדר ליה החילוק בין בעל הבית למסובים, ופשוט.
[ג] אלא שיש להעיר בעיקר דברי הגרא"ד שליט"א, [ויש להעיר על דבריו, שהרי מקור סימני הסדר הוא מרש"י ז"ל, ומובא במחזור ויטרי (הל' פסח סימן סה), והה במחזור ויטרי לעיל מיניה בסי' נו כתב, וז"ל, בא להסב נוטל ידיו קודם קידוש ואין כאן משום גסות. דנטילה זו אינה באה אלא משום דרוצה לטבול אחר קידוש. כדא"ר אלעזר אמר רב אושעיא כל שטיבולו במשקה צריך נטילת ידים. וקידוש לא הוי הפסק. דבנטילה שנייה אמרי' כיון דבעי למימר אגדת' והלילא דילמא אסחיה לדעתיה ונגע. דהתם הפסקה גדולה הוייא ואסח דעתיה מן הנטילה. אבל קידושא הפסקה מועטת היא. ולא יסיח דעתו. דכל זמן שיברך לא יגע בידיו בשום דבר מיאוס. ולאחר שיקדש מעט מברך על הירק וטובל ואוכל.
הרי שגם בדברי המחז"ו שהוא מקור הסימנים מבואר שאכן נהגו מנהג זה של נט"י קודם קידוש גם בליל הפסח עצמו, ומחמת דין הנטילה שעל הטיבול של כרפס, ולא מחמת דין נטילה לסעודה, והיינו משום שכלפי הנטילה לטיבול אין את החסרון שנקטו הפוסקים מחמת ההפסק של אריכות ההגדה.
[ד] ומבואר מדברי המחז"ו גם שלא כסברת הלקט יושר הנ"ל, אלא שהקידוש אינו הפסק מן הנטילה לטיבול.
ובאמת יל"ע בדברי הלקט יושר הנ"ל על בעל הבית ד'כיון דאיהו מקדש חשיב הפסק, ולכך בעי ליטול ידיו שנית', מפני מה בכל השנה אין הקידוש נחשב להפסק לנטילה המחויבת מעיקר הדין, וכאן הקידוש הוי הפסק לנטילה רק לצורך טיבול.
וביותר, שהרי בתוס' פרק ערבי פסחים (קו, ב ד"ה מקדש אריפתא), וז"ל, פירש רשב"ם שהיה מקדש על הפת במקום יין ואם כן היה נוטל תחלה ולא הוי קידוש הפסק. וקשה לר"ת דקידוש על הפת ודאי לא הוי הפסק שהקידוש הוא לאחר המוציא והוי כמו גביל לתורי דלא הוי הפסק בין ברכה לאכילה וכ"ש דלענין נטילה לא הוי הפסק אבל במקדש על היין שהוא קודם המוציא יהיה הפסק בין נטילה לאכילה ומיהו יש ליישב פירושו דפעמים היה דעתו לקדש אריפתא והיה נוטל ואח"כ לפעמים היה נמלך והוה מקדש אחמרא והיה סומך על אותה נטילה.
ובשפת אמת שם כתב וז"ל, לא זכיתי להבין דבריהם בזה דמאיזו טעם הי' נראה להם לחלק דבין המוציא להאכילה לא הוי קידוש הפסק משום דהוי כמו גביל לתורא ובין הנטילה להאכילה הוי הפסק דה"נ שייך הטעם דהוי כמו גביל לתורא כיון דא"י לאכול בלי קידוש דגם אם נזכר בין הנטילה להמוציא שלא נתן לבהמה לאכול נראה דרשאי לומר גביל לתורא ואי נמי פשיטא להו לתוס' דצריך לברך המוציא ולומר אח"כ גביל לתורא א"כ ה"ה הכא למה הנוטל ידיו לא יקדש יברך המוציא ויקדש אח"כ אכן משמעות לשונם נראה דס"ל דאי מקדש אריפתא אז חשוב הקידוש כמו גביל לתורא הואיל ושייך טפי הקידוש להפת משא"כ במקדש על היין אך סברא ברירא לא ידעתי לזה, יעו"ש.
ולכאורה למנהג הנזכר ברמ"א שנהגו ליטול קודם הקידוש אף שמקדשין על היין, בע"כ שאין הקידוש נחשב להפסק, והיינו טעמא משום שכיון שא"א לאכול בלא קידוש, הוי כמו גביל לתורא, אף שמקדש על היין, ומעתה יש להבין מפני מה הקידוש יחשב להפסק ביחס לטיבול, אחר שהטיבול ג"כ צריך לקידוש.
[ה] אולם באמת היה נראה לעיקר בדברי הלקט יושר, דסבירא ליה כישוב התוס' לקושיית ר"ת, שכל הטעם שנוטלין קודם הקידוש, היינו משום שפעמים שמקדשים על הפת, ומה"ט נוטל ואח"כ לפעמים היה נמלך והוה מקדש אחמרא, ולכן זה מועיל כלפי הפת, אבל בליל הסדר שמחויב לקדש על היין מצד החיוב של ארבע כוסות, תו סלקא ליה הסברא הזו, והוי הקידוש על היין הפסק גם כפי הטיבול.
ולפי סברא זו באמת נראה שישנו טעם חדש שלא לנהוג ליטול קודם הקידוש בליל פסח, וא"צ לדברי הפוסקים מצד שנטילה זו לא תפטור את חיוב הנטילה לסעודה מצד הפסק אריכות ההגדה, אלא דישנו הפסק מצד הקידוש בכה"ג, כיון שמוכרח הוא לקדש על היין.
וכן מצאתי להדיא בספר השולחן (לרבי חייא ב"ר שלמה אבן חביב תלמיד הרשב"א), וז"ל, נהגו עכשיו במקומות אלו שנוטלין לידים תחילה ואחר כך מקדשין, בלילי שבתות ולילי ימים טובים, חוץ מהפסח שמקדשין ואחר כך נוטלין לידים. ונראה שהטעם בזה מפני שבשאר שבתות וימים טובים בחביבות תליא מילתא, ואם רצה מקדש על הפת, ואין הקידוש הפסק כמו שאמרנו. אבל בלילי פסחים על כרחו מקדש על היין שצריך הוא ארבעה כוסות, ויהיה הקידוש הפסק בין הנטילה והאכילה. לפיכך מקדש ואחר כך נוטל ידיו.
וכבר ציין המהדיר שם (רמ"י בלוי) שזה נזכר בקצרה בדברי הרשב"א בתשובותיו (חלק א סימן קפח), וז"ל, אבל לאחר שאמרו דרב זימנין דחביבא ליה ריפתא ומקדש אריפתא אין זה כמזלזל בקדוש. דדילמא היה לו לקדש על הפת לפי שהוא תאב לאכול יותר מלשתות. ולפיכך מקדש בין אריפתא בין אחמרא. ועל כן נהגו הכל עכשיו ליטול ידיהם קודם קדוש ואין אדם נמנע בכך אלא בערבי פסחים. ואומר אני שהטעם בערבי פסחים מפני שאי אפשר לו בפת דבכוס ראשון אומר קדוש היום.
ברם נראה שמה שלא נקטו הפוסקים טעם זה היינו דס"ל דבכל השנה ג"כ אין קידוש על היין נחשב להפסק כמו גביל לתורא, וכסברת השפ"א הנ"ל. וכך כתב הטור כאן, ומיהו מי שרגיל ליטול כל ימות השנה קודם קידוש ולא חשיב לקידוש הפסק שהוא צורך סעודה שהרי אסור לאכול עד שיקדש גם עתה יכול ליטול קודם.
וכן הוא במהרי"ל (סדר ההגדה), וז"ל, ואמר מהר"י סג"ל שפליאה בעיניו נשגבה מאי שנא דבליל הסדר המקדש נוטל ידיו אחר הקידוש ובשאר י"ט קודם... ואין לומר דמה שאין נוטלין קודם הקידוש משום דחשיב ליה קידוש הפסק דמאי שנא מכל השנה.
וכ"כ במטה משה (עמוד העבודה ליל הסדר סימן תרכד), וז"ל, וזה לאותן דלא היו נוטלין קודם קידוש, אבל מי שנהג כדעת מור"י ז"ל דשפשף ונטל קודם הקידוש, אם כן ממילא לטיבול לא בעי נטילה, דלא עדיף ההיא טיבול מאכילה ממש, שהרי בכל השנה לא הוי קידוש הפסק ואוכלין ע"י נטילה דמקודם קידוש, כל שכן טיבול.
ויעוי' עוד בב"י שהביא ב' השיטות, והעתיק הסברא שנתבארה בשם הרשב"א מדברי רבינו ירוחם. וראה עוד בשו"ת מהרש"ל סי' פח.
[ו] שוב ראיתי בדרישה שכתב סברא נוספת לחלק בין קידוש דליל פסח לקידוש בכל השנה כולה לגבי הפסק, והיינו משום דכאן הנידון הוא כלפי הטיבול ולא כלפי לפטור הסעודה, וז"ל בתו"ד, וגם אין לומר שיטול קודם קידוש כדי לצאת בו ידי טיבול שיטבל מיד אחר הקידוש דזה פשוט לו שאין אותה נטילה עולה לו לטיבול דבשלמא בכל השנה דאין קידוש אלא במקום סעודה לכך נפטר בנטילה שקודם קידוש, אבל טיבול ראשון שאינו צורך הסעודה א"כ ודאי נחשב הקידוש הפסק ואינו עולה לו וא"כ נמצא דברכה ראשונה תהיה לבטלה, משא"כ בשאר בני בית שאין עושין קידוש א"כ נטילה דקודם קידוש עולה להן לטיבול כיון דאין להם הפסק, עכ"ל.
ולא נתבארה לי סברתו, דהן אמנם שהטיבול אינו צורך הקידוש, מאחר שיש כאן סעודה אח"כ, מ"מ עצם הדבר שאינו יכול לאכול הטיבול בלא קידוש, זה טעם מספיק לקשר הקידוש עם הטיבול שלא יהיה הקידוש הפסק בין הנטילה לטיבול, וצריך תלמוד.
[ובאמת בהגהות הסמ"ע לשו"ע שנדפסו בקובץ זכור לאברהם (חולון תשנ"ב) הביא דברי רבו המהרש"ל שאין חילוק בין הקידוש לגבי טיבול לגבי קידוש של כל השנה לגבי הסעודה].
בכלליות הנושא של נט"י קודם הקידוש ויסודי מנהג אשכנז הקדום, ראה במאמרו הערוך של הרב בנימין שלמה המבורגר שליט"א בקובץ ישורון (כרך ב עמ' תקפג ואילך).