'מושבע ועומד מהר סיני' - איזו שבועה?

[נוטר הכרמים]

מצינו בכמה דוכתי בש"ס 'מושבע ועומד מהר סיני' (יומא עג, ב; נדרים ח, א; נזיר ד, א; מכות כב, א; שבועות כב, א). ויש לברר מהי אותה השבועה שהושבעו בהר סיני, והיכא כתיבא במקרא.

ויעויין במהרש"א ח"א בשבועות (כט, א), וז"ל,

כשהשביע משה את ישראל. כתבו התוס' ק"ק מה היתה מועלת השבועה כמו שהיה ירא שיעבדו את ע"ז כו' עכ"ל. ונראה דלק"מ דהשבועה עצמה היא קבלת התורה, ואי לאו השבועה בדיבורא בעלמא ליכא קיבול ולא היו נענשים אם יעברו עליה, וכן מוכיח המקרא דכתיב לעברך בברית ה' אלהיך ובאלתו וגו' והרבה כמוהו וק"ל.

ומבואר מדבריו שבאמת לא היתה השבועה במעמד הר סיני עצמו, אלא רק לאחר מכן בשבועה שהשביע משה בערבות מואב, ומעין זה בספר תורת חיים שם, והדברים מחודשים מאוד!

ויצויין עוד מה שכתב בחזו"א (יו"ד סי' ב' ס"ק כז), וז"ל,

ונראה דאע"ג דהשביע משה ע"ד וע"ד המקום לשמור התורה כדאמר נדרים כ"ה א' מ"מ אין הדורות הבאים באיסור שבועה ממש אלא ברית, ומ"מ הוא כשבועה, אבל אין חייבין עליו משום שבועה, דא"כ כל ל"ת שאין בה מלקות ליתרו בה משום שבועה ולילקי, ועוד הא לא חלה שבועה על איסור משום אין איסור חל על איסור. אלא נראה הא דהזכירו בגמ'... מושבע ועומד לאו דוקא, אלא מוזהר ועומד הוא ואין שבועה חלה.

[היא שיחתי]

יש בזה תשובות מיימוניות חשוב

[לומד_בישיבה]

איני מצליח להבין, מדוע טורחים לחפש היכן השביע אותם והרי מקרא מלא הוא סוף פרשת משפטים שעשה עמהם ברית שחילק את הדם לשתי חצאיין - כמו כן בפרשת כי תשא בסופו כותב הרמב"ן שבני ישראל עם עשיית העגל הפרו את הברית לכן עשה להם משה שוב ברית. - וברית היינו שבועה כפי שביאר רש"י בכמה מקומות.

[מה שנכון נכון]

המהרש"א ודאי לא יחלוק על מה שאמרו בכל מקום מושבע ועומד מהר סיני. [וראה עוד לדוגמא בחא"ג נדרים ח.]. וכונתו רק להוכיח מסמיכות ברית [=שבועה] לאלה [מפסוק זה והרבה כמוהו] שמטרת השבועה לחייב העובר עליה ולהענישו באלה.

[לומד_בישיבה]

התפלאתי בעיקר על פותח האשכול - ששואל היכן מוזכר בתורה שהשביע אותם, ולדעתו, השבועה הכוונה למה שאמר להם בפרשת וילך.

[נוטר הכרמים]

התפלאתי בעיקר על פותח האשכול - ששואל היכן מוזכר בתורה שהשביע אותם, ולדעתו, השבועה הכוונה למה שאמר להם בפרשת וילך.

כך היא ההבנה הפשוטה העולה מדברי המהרש"א והתורת חיים שציטטתי, אם כי ניתן להידחק כדברי מכובדנו הרב מה שנכון.
חיפוש קצר באוצר יעלה לך תוצאות רבות שדנו היכן היא אותה השבועה שעליה אנו מושבעים.

[לומד_בישיבה]

הרב נוטר.
כבר מצאתי הרבה שטיקלאך תורה שהם פשוט שכחו פסוק מפורש.
הדבר פשוט עד למאוד שהכוונה שהשביע את בני ישראל בסוף פרשת משפטים כאשר אמרו נעשה ונשמע ועשה עמהם ברית וזהו כוונת הגמ' מושבע ועומד.

[מה שנכון נכון]

כך היא ההבנה הפשוטה העולה מדברי המהרש"א והתורת חיים שציטטתי.

אגב שיטפא הזכירו מר כי בתורת חיים לא הביא כלל פסוק זה.

[לומד_בישיבה]

וזה לשון הרמב"ן. בחומש שמות {פרק לד, פסוק כז}
כתב לך את הדברים האלה. צוה שיכתוב ספר ברית ויקרא אותו באזני העם, ויקבלוהו עליהם בנעשה ונשמע כאשר עשו בראשונה (שמו''ר מז ב), כי כל המעשה אשר היה בלוחות הראשונות ירצה לשנותו עמהם בלוחות השניות. ואין ספק שעשה כן, אבל לא חשש הכתוב להאריך לאמר ויעש כן משה, כאשר הראיתיך במקומות רבים (לעיל י ב, ועוד):

והנכון בעיני, כי בעבור שישראל הם החוטאים והעוברים על הברית, הוצרך הקב''ה לחדש להם ברית חדשה שלא יפר הוא להם בריתו, ואמר, למשה שיכתוב התנאין, וזה טעם כי על פי הדברים האלה כרתי אתך ברית ואת ישראל. וטעם אתך, כי בעבורך עשיתי עמהם, ולא הוצרכו הם להביא עצמם במסורת הברית הזאת, אבל הוא יתברך הצריך לכרות להם ברית במחילה שמחל להם, וכתב המחילה והתנאין:

[היא שיחתי]

השפת אמת דן בזה באיזהו מקומן
וכתב ב' ביאורים, או שנעשה ונשמע הוא כאמרו הן הן דהוי כשבועה, ועוד ביאור אחר
מסתמא חיפוש בבר אילן ימצאו, כמדומה על התורה

[מיללער]

בספר שבעה שבועות להגרא"צ זילברשטיין מטורונטו מתרץ שהשבועה היתה כשישראל ענו הן הן ולאו ולאו, וקבלה ב' פעמים הוה שבועה כדאיתא בש"ך יור"ד. ומחכ"ת לא נמצא שישראל ענו ב' פעמים הן הן ולאו לאו, אלא 'על הן' הן ו'על לאו' לאו.

[מיללער]

יש בזה תשובות מיימוניות חשוב

אשמח לקבל העתק מהתשובה, מה כתוב שם בענין הזה?

[בקרו טלה]

מסתמא כוונתו לזה
תשובות מיימוניות הפלאה סימן ו -(תשו' מהר"ם ד"פ סי' תתקלח)
תדע דאשכחן (שם לט א) כשהשביע משה את ישראל בערבות מואב אמר להם לא על דעתכם אני משביע אתכם אלא על דעת המקום ועל דעתי שנאמר ולא אתכם לבדכם וגו', ואפ"ה אמרינן פ' ר' עקיבא (פח א) ויתיצבו בתחתית ההר מלמד שכפה עליהם הר כגיגית וכו' ואמר רב אחא בר יעקב עלה מודעא רבה לאורייתא, פירוש אם יתבע ממנו הקדוש ברוך הוא למה לא קיימתם את התורה יש לנו להשיבו אנוסים היינו לקבלה ואמר רבה הדר קבלוה בימי אחשורוש כו', והקשה ר"י אמאי לא קאמר כבר קבלוה בערבות מואב מדעתן ותירץ דהתם נמי יראים היו מהקב"ה שמא לא יביאם לא"י שהיה להם ליכנס בה לאלתר.

[ר_חיים_הקטן]

עיין פרד"א (פרק מ"א) שהתורה ניתנה בלשון שבועה.

[עושה חדשות]

מזוית נוספת,
ידועה שי' הר"ן לגבי האי דינא דהנשבע לבטל את המצוה לא חלה שבועתו משום שמושבע ועומד מהר סיני, דיש בזה חילוק בין דבר המפורש בתורה לבין דבר הנלמד מדרשות חכמים. ויל"ע, האם החילוק הלז היה שייך גם במשך 40 שנות המדבר. הרי באותו הזמן עדיין לא נכתבה התורה כלל, ובמה התבטא החילוק בין איסור שיעור שלם לאיסור חצי שיעור וכד'. ואולי י"ל דיש בזה חילוק יסודי, שהתבטא לבסוף בנפקותא הזו האם זה נכתב בפירוש בספר התורה או רק נרמז. אמנם אליבא דהמהרש"א הנ"ל א"ש, דבלא"ה כל ענין מושבע ועומד מהר סיני, לא נתחדש אלא בערבות מואב. (נכתב שלב"ע כה"צ).

[אבי 1000]

השפת אמת דן בזה באיזהו מקומן
וכתב ב' ביאורים, או שנעשה ונשמע הוא כאמרו הן הן דהוי כשבועה, ועוד ביאור אחר
מסתמא חיפוש בבר אילן ימצאו, כמדומה על התורה

שאלה א'

מצינו כמה שבועות לפני מתן תורה [יצחק ואבימלך אברהם ואבימלך והם בעיקר ברית] [אך גם אליעזר ואברהם ועוד] מהו תוקפן האם סתם אמירה חזקה או שהיה לכך תוקף ואיסור כל שהוא. [ועשו אותם גם עם עכו"ם כך שאין לתרץ ששמרו את התורה.

שאלה ב'
בהנחה שיש לאותם שבועות תוקף שבועה וכי שייך לדמותם לשבועה הנעשית לאחר מתן תורה שיודע האדם את חומר האיסור וחשיבות מילותיו והרי לכאורה בודאי שבכה"ג תחול שבועה שנייה על הראשונה שהייתה קודם מתן תרה.

מסקנא

אשר על כן מוכרח שבתילה קיבלו את התורה וכל חוקתיה ומצוותיה ורק לאחר מכן נשבעו בפרשת משפטים שעשו ברית וכמו שהציע הרב הלומד בישיבה.
אך מדברי המהרש"א אין נראה כן וצ"ע (ועל דרך הפלפול לדברי המהרש"א הרי זה כגיטו וידו באים כאחד.

[סעדיה]

.

[אבי 1000]

להרב סעדיה תודה על המ"מ.

מדבריו נראה ששבועה לאחר הרי מהצדק ומהמוסר הבסיס יש לקיימה וזה עונה על הנושא הבסיסי אך האם באמת אין כאן תוספת על שבועה זו לאחר מתן תורה כשיודע את המשמעות והחומר שיש לשבועה ע"פ התורה.

[י. אברהם]

קובץ נזר התורה אייר תשס''ג

מושבע.jpg (166.8 KiB) נצפה 12667 פעמים

[בקרו טלה]

בספר שבעה שבועות להגרא"צ זילברשטיין מטורונטו מתרץ שהשבועה היתה כשישראל ענו הן הן ולאו ולאו, וקבלה ב' פעמים הוה שבועה כדאיתא בש"ך יור"ד. ומחכ"ת לא נמצא שישראל ענו ב' פעמים הן הן ולאו לאו, אלא 'על הן' הן ו'על לאו' לאו.

מכילתא פרשת יתרו - פרש' בחדש השלישי פרשה ו
רבי שמעון בן יוחאי אומר, הוא שנאמר להלן אני ה' אלהיכם, אני הוא שקבלתם מלכותי עליכם בסיני; אמרו לו, הן והן; קבלתם מלכותי, קבלו גזרותי: כמעשה ארץ מצרים וגו'; הוא שנאמר כאן אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים, אני הוא, שקבלתם עליכם מלכותי בסיני; אמרו לו, הן הן; קבלתם מלכותי באהבה, קבלו גזרותי.
מדרש רבה שיר השירים - פרשה א
ד"א ישקני מנשיקות פיהו אמר רבי יוחנן מלאך היה מוציא הדיבור מלפני הקדוש ברוך הוא על כל דיבור ודיבור ומחזירו על כל אחד ואחד מישראל ואומר לו מקבל אתה עליך את הדיבור הזה כך וכך דינין יש בו כך וכך עונשין יש בו כך וכך גזרות יש בו וכך מצות וכך קלים וחמורים יש בו כך וכך מתן שכר יש בו והיה אומר לו ישראל הן וחוזר ואומר לו מקבל את אלהותו של הקב"ה והוא אומר לו הן והן מיד היה נושקו על פיו הה"ד (דברים ד') אתה הראת לדעת על ידי שליח. ורבנין אמרין הדיבור עצמו היה מחזר על כל אחד ואחד מישראל ואומר לו מקבלני את עליך כך וכך מצות יש בי כך וכך דינין יש בי כך וכך עונשין יש בי כך וכך גזרות יש בי כך וכך מצות יש בי כך וכך קלין וחמורין יש בי כך וכך מתן שכר יש בי והוא אומר הן והן מיד הדיבור נושקו על פיו.

[עושה חדשות]

מזוית נוספת,
ידועה שי' הר"ן לגבי האי דינא דהנשבע לבטל את המצוה לא חלה שבועתו משום שמושבע ועומד מהר סיני, דיש בזה חילוק בין דבר המפורש בתורה לבין דבר הנלמד מדרשות חכמים. ויל"ע, האם החילוק הלז היה שייך גם במשך 40 שנות המדבר. הרי באותו הזמן עדיין לא נכתבה התורה כלל, ובמה התבטא החילוק בין איסור שיעור שלם לאיסור חצי שיעור וכד'. ואולי י"ל דיש בזה חילוק יסודי, שהתבטא לבסוף בנפקותא הזו האם זה נכתב בפירוש בספר התורה או רק נרמז. אמנם אליבא דהמהרש"א הנ"ל א"ש, דבלא"ה כל ענין מושבע ועומד מהר סיני, לא נתחדש אלא בערבות מואב. (נכתב שלב"ע כה"צ).

הנה מצינו חומר בדבר המפורש בתורה לגבי עוד דברים, (עי' תוס' יומא דל"ד), ויל"ע בארבעים שנה דמדבר כשעדיין לא נכתבה התורה, האם היה בזה חילוק. ויותר נראה לומר שהחילוק בין מפורש לאינו מפורש אינו תלוי דוקא בכתיבה, אלא גם במה שאמר הקב"ה למשה או במה שאמר משה לישראל, יש דברים שנאמרו בבחינת מפורש ויש שנאמרו בבחינת דרשה. וצ"ע.

[ברלינר]

יש בנותן טעם להביא את מחלוקת הראשונים בנשבע ולא ידע איסור שבועה
דרש"י שבת סט ע"ב ד"ה אבל כתב דאין לך אונס בשבועה גדול מזה (האדם בשבועה)
ועיין ברמב"ן שם שהביא לחלוק על רש"י שמיקרי מזיד

והר"ן המפורסם בריש שבועות שתים שמקובל להוציא מדבריו שיש איסור בשבועה גם בלי לאו והדברים עתיקים

[מיללער]

זה עכשיו מצאתי בספה"ק ויואל משה (מאמר ג' שבועות אות לה) שהביא שבעל העקידה נתקשה בענין 'מושבע ועומד' בפרשת נצבים שער תשעים ותשעה, ותוכ"ד שאכן אין מדובר בשבועה ממש אלא עבירה חמורה כשבועה עיי"ש

ושם בהמשך מביא את דברי השלה"ק על דברי העקידה שמתמה עליהאיפה יש לזה השלכות ודינים כמו אין שבועה חלה על שבועה אם באמת לא היתה שבועה בכלל?

[מיללער]

מענין לענין, יש בספרי קודש אימרא שחג השבועות היא מל' שבועה על שם השבועה שקבלנו בסיני, בשפת אמת מובא הרבה, מיהו המקור הראשון לזה?

[עושה חדשות]

מזוית נוספת,
ידועה שי' הר"ן לגבי האי דינא דהנשבע לבטל את המצוה לא חלה שבועתו משום שמושבע ועומד מהר סיני, דיש בזה חילוק בין דבר המפורש בתורה לבין דבר הנלמד מדרשות חכמים. ויל"ע, האם החילוק הלז היה שייך גם במשך 40 שנות המדבר. הרי באותו הזמן עדיין לא נכתבה התורה כלל, ובמה התבטא החילוק בין איסור שיעור שלם לאיסור חצי שיעור וכד'. ואולי י"ל דיש בזה חילוק יסודי, שהתבטא לבסוף בנפקותא הזו האם זה נכתב בפירוש בספר התורה או רק נרמז. אמנם אליבא דהמהרש"א הנ"ל א"ש, דבלא"ה כל ענין מושבע ועומד מהר סיני, לא נתחדש אלא בערבות מואב. (נכתב שלב"ע כה"צ).

הנה מצינו חומר בדבר המפורש בתורה לגבי עוד דברים, (עי' תוס' יומא דל"ד), ויל"ע בארבעים שנה דמדבר כשעדיין לא נכתבה התורה, האם היה בזה חילוק. ויותר נראה לומר שהחילוק בין מפורש לאינו מפורש אינו תלוי דוקא בכתיבה, אלא גם במה שאמר הקב"ה למשה או במה שאמר משה לישראל, יש דברים שנאמרו בבחינת מפורש ויש שנאמרו בבחינת דרשה. וצ"ע.

ז"ל תוס' בזבחים לט: ושעירי ראשי חדשים - ואם תאמר והיאך יכול לרבותו והלא חטאת דראש חדש נאכל היה כדכתיב דרש דרש משה והנה שורף ויש לומר שעל זה הוא בא לדקדק דנידרוש משה מהכא שיהא בשריפה כפנימים. ודו"ק.

**

ובעצם דברי המהרש"א הנ"ל דבלאו השבועה ליכא קיבול בדיבור בעלמא, אציין כי שנה משנתו בשבת דפ"ח שכ' שם ג"כ "דבדבורם שהקדימו נעשה לנשמע אין זה קבלה גמורה עד שקבלו עליהם אח"כ בכריתת ברית ובשבועה", ואילו התוס' בהנך תרי דוכתי לא נקטו כן.

[סייג לחכמה]

לשון הרמב"ן דברים כ"ט. י"ד כי בברית הראשונה של שעת מתן תורה לא היו שם אלות וקללות, לפי"ז מה זאת מה שמצינו בגמ' "מושבע ועומד מהר סיני" ?
ועיין מהרש"א שבועות כ"ט. דהשבועה עצמה היא קבלת התורה ואי לאו השבועה בדיבורא בעלמא ליכא קיבול ולא היו נענשים אם יעברו עליה וכן מוכיח המקרא דכתיב לעברך בברית ה' אלהיך ובאלתו. משמע שהבין שהיה שבועה בקבלת התורה

[עזריאל ברגר]

אלה - זוהי שבועה שיש בה קללה (ע"ד שבועת הסוטה).
וזה לא היה במתן תורה.

[מיללער]

שאלה א'

מצינו כמה שבועות לפני מתן תורה [יצחק ואבימלך אברהם ואבימלך והם בעיקר ברית] [אך גם אליעזר ואברהם ועוד] מהו תוקפן האם סתם אמירה חזקה או שהיה לכך תוקף ואיסור כל שהוא. [ועשו אותם גם עם עכו"ם כך שאין לתרץ ששמרו את התורה.

בספר פנים יפות פרשת מטות דן בזה בתוקף השבועות לבני נח שמצינו קודם מתן תורה, וחידש שזה מאיסור ברכת השם לבני נח.

והגאון רבי שלמה קלוגר בספרו נדרי זריזין (דף ח. ד"ה והנה) מחדש שכמו דבנדרעם אמרו שהנודר כאי' בנה במה לעבודה זרה כש"כ בשבועה ובני נח הרי הוזהרו על עבודה זרה עיי"ש