איתא בטור (הלכות פסח סימן תל):
שבת שלפני הפסח קורין אותו שבת הגדול והטעם לפי שנעשה בו נס גדול שפסח מצרים מקחו בעשור כדכתיב בעשור לחודש הזה ויקחו להם שה לבית אבות שה לבית ופסח שיצאו ישראל ממצרים היה ביום ה' כדאיתא בסדר עולם ונמצא שי' בחדש היה שבת ולקחו להם כל אחד שה לפסחו וקשר אותו בכרעי מטתו ושאלום המצריים למה זה לכם והשיבו לשחטו לשם פסח במצות השם עלינו והיו שיניהם קהות על ששוחטין את אלהיהן ולא היו רשאין לומר להם דבר ועל שם אותו הנס קורין אותו שבת הגדול.
וכתב הב"ח, וז"ל,
מה שתמהים העולם דאמאי יחסוהו לנס אל השבת ולא ליום העשירי בחודש כבר נאמרו בו דברים הרבה ואני קיבלתי (משם ר' משה חריף) דהטעם הוא לפי שבעשור לחודש עלו מן הירדן (יהושע ד יט) ואם היו מייחסין הנס ליום העשירי והיו קוראין יום העשירי יום גדול היו טועים לומר שעל שם הנס שעלו מן הירדן נקרא גדול ולכך יחסו הדבר אל השבת לפי שידוע היה שעלייתם מן הירדן לא היתה בשבת.
ומקור דברי הב"ח בדברי חתנו הט"ז ששמע את הדברים מפי רבי משה חריף, "והגדתי זה לפני מו"ח ז"ל וקלסיה".
ובספר תולדות יעקב יוסף (פרשת יתרו) הביא דברים אלו והקשה וז"ל,
ונפלאתי, דמהיכי תיתי הא לקבוע שבת הגדול על נס של ירדן, דאם כן תקשי הא קריעת ים סוף הי' נס יותר גדול, ומאי טעמא לא קראו אותו יום גדול, ומהיכי תיתי לומר שנקרא שבת הגדול עבור נס הירדן, או דה"ל לקבוע עבור כל הנסים הנזכרים.
ואשר נראה לומר בס"ד ע"פ המבואר בפיוטי הקליר לפרשת החודש שזכות לקיחת השה בעשור לחודש היא שעמדה להם כשעברו את הירדן בעשור לחודש ונבקע בפניהם: "
צליחת ירדן בו להתוות, צפיית שה לבית אבות". וכן "
שמירת שלישו בירדן עמדה". וביאור הדברים ע"פ מה דאיתא בפסיקתא דרב כהנא (פיסקא ה - החדש הזה),
ר' חלבו בשם ר' יוחנן הכא את או' בעשור לחדש הזה, ולהלן את אומר והעם עלו מן הירדן בעשור ר' חייה בשם ר' יוחנן לקיחתו עמדה להם בירדן.
ובנוסח דומה איתא בפסיקתא זוטרתא (לקח טוב; פרשת בא),
ד"א והיה לכם למשמרת עד ארבעה עשר. למה היה פסח מצרים לקיחתו מבעשור, רמז להם שעתידין ישראל לעבור בירדן בעשור, שנאמר והעם עלו מן הירדן בעשור לחודש הזה (יהושע ד יז), תבא זכות לקיחת הפסח ותתחבר עם לקיחת האבנים מן הירדן: ד"א למה הקדים לקיחת הפסח מבעשור.
ויש להבין מה ענין זכות לקיחת השה בעשור לבקיעת הירדן ולקיחת האבנים בכניסה לארץ.
ופשר ענין זה למדנו בדבריו הנפלאים של הקרן אורה (תענית ל, ב), וז"ל,
והוא כי ידוע אשר תכלית הכל ועיקר חפצו יתברך לחונן אותנו בב' מתנות הטובות האלו, הא' הוא נתינת תורתו הקדושה לנו, כי היא חמדה גנוזה, מצאנו חן בעיני המקום ברוך הוא לתתה לנו להאיר כל העולמות על ידי מעשה ידינו, ועל ידי זה יתבער ויתבטל כל רוחות הטומאה מעוה"ז, ונוכל לזכות אל המתנה השניה היא השראת שכינתו הקדושה בתוך ארצינו, וכל ישראל כשתילי זיתים סביב לשולחנו יתברך, וההכנות לקבלת שתי המתנות האלו הוא היציאה ממצרים והביאה לארץ הקדושה.
יציאתינו ממצרים היא ההכנה לקבלת התורה הקדושה, כמו שנאמר (שמות ג, יב) בהוציאך את העם תעבדון את האלקים על ההר הזה, כי כל עוד שהיינו משועבדים תחת יד מצרים לא היה ביכולתינו לקבל עלינו עול מלכות שמים, ולזה נאמר (שם ו, ו - ז) והוצאתי והצלתי וגאלתי אחר כך ולקחתי אתכם לי לעם, וכל זמן שלא נשבר כח מצרים לא היה באפשרי לקבל התורה, וכמבואר בזוהר הקדוש (עיין תיקו"ז תיקון כ"א מ"ט ע"ב) על פסוק (שמות ו, ט) ולא שמעו אל משה מקוצר רוח ומעבודה קשה, כי קליפת מצרים היה מסך מבדיל על נפשותינו, ולא היה בכח להשיג את אור התורה עד אחר ביעור הקליפה הזאת, על כן תיכף אחר שחיטת הפסח והשפלת מזל טלה אלוה של מצרים נתן לנו ה' מעט מצות, אכילת פסח ומצה, וגם נכנסו לברית, כמו שנאמר (יחזקאל טז, ו) בדמייך חיי, ואחר מספר שבעה שבועות הז' נקיים קבלנו התורה בשלימות.
והנה בפסח מצרים נעשה בו ג' דברים, לקיחה בעשור, וקשרו אותו בכרעי המטה, ושחיטתו בי"ד ואכילתו בליל ט"ו, כי תחילה כבשו את קליפת מצרים תחת רשותם, אחר כך שחטו אותו ועשו בו שפטים, אחר כך אכלוהו, ועצמיו השליכו חוצה לעין כל, ועל זה נאמר ג' לשונות של גאולה קודם לקיחתו אותנו לעם, כי בדבר אשר זדו כו', כמו שהם כבשו אותנו תחילה לרשותם, אחר כך עבדו בנו, ואחר כך עינו אותנו, כמו שנאמר (בראשית טו, יג) כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום ועינו אותם, כן עשינו בהם הג' שפטים, וע"י הלקיחה בעשור התחלנו לצאת מתחת סבלות מצרים הוא העינוי, וע"י שחיטתו הצילנו יתברך מעבודתם, וע"י האכילה גאלנו בזרוע נטויה, כי התחיל פרעה לצעוק קומו צאו מתוך עמי, ויצאו מתחת רשותו ביד רמה, והוכשרנו לקבל התורה והמצות, ולוקח אותנו לעם.
אחר כך נאמר (שמות ו, ח) והבאתי אתכם אל הארץ כו' ונתתי אותה לכם מורשה כו', היא הבטחת מתנה הב' לשכון בתוכינו לעולם, ומפני שארץ הקדושה היתה גם כן כבושה תחת יד מלכי כנען, והמה היו ג"כ למסך מבדיל לירידת שכינתו יתברך לארץ, על כן הבטיח לנו להביאנו אל הארץ ולהעביר ממנה השבעה עממין, ולא יעבור בה רגל זר וטמא, אחר כך ונתתי אותה לכם מורשה כו', היא קדושת ירושלים שנקראת נחלה, והיא קדושה שקידשה לשעתה וקידשה לעתיד לבוא, ומעולם לא זזה שכינה מכותל מערבי, ולזה אמרו ז"ל במדרש (ילק"ש ח"א קצ"א) לקיחתו בעשור עמדה להם בירדן, כי בעשור לחודש הלכו בירדן, וכמו שהתחלת השפלת מצרים היתה בעשור כן התחלת השפלת הז' עממין היה בעשור, ועוד תראה בזה כי ביעור משפחות כנען היה דוגמת מצרים. (ויעו"ש עוד באורך).
ומעתה נראה להוסיף נופך בטעמו של רבי משה חריף, שהיו טועים לומר שעל שם הנס שעלו מן הירדן נקרא גדול ולכך יחסו הדבר אל השבת לפי שידוע היה שעלייתם מן הירדן לא היתה בשבת, כי באמת יש שייכות גדולה בין שני הניסים, אלא שכידוע יציאת וגאולת מצרים היא שורש כל הניסים והגאולות, ורק בזכות מקחו מבעשור זכו לנס בקיעת הירדן שהיה בעשור.