רוב בניו וקניניו - ביאור קצר ונאה

[הוגה]

"רוב בניו וקניניו על העץ תלית",
מפרשים ע"פ התוס' בשבת (צ"ב ע"א ד"ה אישתכח) דבני המן נתלו קטועי ראש, עיי"ש שמכריח,
וז"ש "רוב בניו" ותו לא...

(מקור: הרב דרשנוביץ...)

[סימנא]

פירוש "פשוט" נוסף: שהרי בתו הפילה עצמה עוד קודם.

[כרם]

רוב בניו, אינו צריך פירוש וביאור, לשון המקרא הוא.
יבאר נא מה הוא שאמר הפייטן "וקניניו", וכי תלו את כל רכושו על העץ?

[הבונה]

רוב בניו, אינו צריך פירוש וביאור, לשון המקרא הוא.
יבאר נא מה הוא שאמר הפייטן "וקניניו", וכי תלו את כל רכושו על העץ?

כתוב באחד הספרים לבאר, שעשה מין מיניאטורה של ביתו, והיה תלוי בשרשרת על צוארו.

[סימנא]

בניו נחשבים קנין כספו, כיוון שיכול למכרם לעבדות.

[הוגה]

רוב בניו, אינו צריך פירוש וביאור, לשון המקרא הוא.
יבאר נא מה הוא שאמר הפייטן "וקניניו", וכי תלו את כל רכושו על העץ?

כמובן לא חיפשנו הפשט הפשוט, אלא הווארט שבכאן...

ובאמת לגופו של פשט, איך אתה מפרש את הפסוק עצמו (פ"ה י"א): "ויספר להם המן את כבוד עשרו ורב בניו ואת כל אשר גדלו המלך..."?!
- "רוב בניו" = "גדולת בניו", כמ"ש אבן עזרא שם,
א"כ כמו שאנו מליצים "רוב בניו על העץ תלית", שאין הכוונה "לרוב בנים" כפשוטו, אלא, "לרוב" = לגדולה וחשיבות רוחנית ע"י בניו, "תלית" המעלה הרוחנית על העץ ונמוג,
כך גם "וקניניו על העץ תלית" - לא שנתלו כפשוטו, כמובן, אלא ש"כבוד עשרו" שנתרברב איתו, באותו פסוק הנ"ל עצמו, "תלית" נתבטל נמוג!

הבונה, "אחד הספרים" - באוצר מטו לה בשם "שפתי צדיק" להרה"ק מפילץ זצ"ל, וע"פ המבואר במגילה (טו:).
סימנא, "וקניניו" - באוצר מטו לה בשם הגרח"ק.
(ולא שאמרתי שהביאור בו פתחתי האשכול אינו מופיע באוצר..).

[כרם]

"תלית" של בניו, אינו מליצה על מעלתם שנמוגה ואיננה, אלא כפשוטו ממש, שאותם בנים מגודלים, הבנים עם כל גדולתם, על העץ תלית כפשוטו וכמשמעו.

[הבונה]

הבונה, "אחד הספרים" - באוצר מטו לה בשם "שפתי צדיק" להרה"ק מפילץ זצ"ל, וע"פ המבואר במגילה (טו:).

חיפשתי באוצר (גירסה ישנה מס ' 6) ולא מצאתי בשם השפתי צדיק אלא בשם השפתי חכמים על מגילה (מר' אבא הרציל) בשם ר' מנחם כ"ץ פרוסטיץ.

[הוגה]

שפתי צדיק להרה"ק ר' פנחס יוסטמאן, ח"ב, עמ' 163 מעמודי האוצר,

שפתי צדיק.JPG (22.55 KiB) נצפה 11513 פעמים

ר' כרם היקר,
כמובן שכך המשמעות הפשוטה של "תלית", כדבריך,
ובדיוק לכן התעוררו השאלות והווארטים, מדוע "רוב" ואיך "קניניו" (והאוצר מלא מזה),
אבל לפירוש שהצעתי בס"ד לעיל, מיושב.
וכמובן מדובר בענייני אגדה ודרוש, שמיותר ל"התווכח" אם הפשט ה"אמיתי" כך או כך..

[סימנא]

"וכל טוב אדוניו בידו – שטר מתנה כתב ליצחק על כל אשר לו" (רש"י).

[ציבור]

"
(מקור: הרב דרשנוביץ...)

מי הוא זה ואיזה הוא?

[הבונה]

היה מותר לך להבין לבד שהוא יציר כפיו של הוגה (מלשון דרשן), עוד באשכול קודם שם הוא מככב יחד עם ר' נח תמימוביץ (התמים).

[ציבור]

תודה רבה.
לרב זה אין שם פרטי כמו לתמימוביץ?

[הבונה]

תודה רבה.
לרב זה אין שם פרטי כמו לתמימוביץ?

כולי תקוה (ומן הסתם כל חו"ר הפורום מצטרפים לתקוה זו), שהשאלה לא תטריד אותך עד כדי כך שתעלה אותה לשולחן ליל הסדר כקושיה חמישית.

[בעלזער]

צ"ע דבמגילה ט"ו עמוד ב' מבואר שהיו לו ר"ח בנים ולא תלו אלא עשרה ומהו רוב בניו.
וצריך לומר רוב בניו היינו בניו החשובים, ועיין מ"ב תר"צ שאלו העשרה היה כל אחד שר יעו"ש בשם הרוקח.
ושאר בניו היו הדיוטות.

[מ.ל.]

כתוב באחד הספרים לבאר, שעשה מין מיניאטורה של ביתו, והיה תלוי בשרשרת על צוארו.

הבונה, "אחד הספרים" - באוצר מטו לה בשם "שפתי צדיק" להרה"ק מפילץ זצ"ל,

כ"כ גם מהר"י אופנהיים ז"ל בפירושו "מטה יהודה".

[לעומקו של דבר]

ועל אותו דרך שמעתי פירוש בריש הפיוט הנ"ל
"חיל פרעה וכל זרעו ירדו כאבן במצולה"
וצ"ע מהו זרעו של פרעה, ולא נמצא כן בקרא שנטבעו זרעיותיו

ואמרו 'וורט', שכוונתו לבניו, על דרך 'זרמת סוסים זרמתם' שבניו כסוסים והסוסים כבניו, והסוסים נטבעו בים סוף ככתוב בקרא כמ"פ

[זכריה]

[list=][/list]
ואני שמעתי דאלה שנתלים על העץ תמיד מרגישים "רוב"

[דודי צח]

גירות או בדחנות?
השפתי צדיק הוא של רבי פינחס יוסטערמן? זה הכינוי?

א"כ החפץ חיים הוא רבי ישראל מאיר פופקה
הגר"א הוא רבי אליהו לנדי
הנועם אלימלך הוא רבי אלימלך ווייסבלום

ככה זה כשהאוצר לפעמים משגע אותנו....

[בקרו טלה]

"רוב בניו וקניניו על העץ תלית",
מפרשים ע"פ התוס' בשבת (צ"ב ע"א ד"ה אישתכח) דבני המן נתלו קטועי ראש, עיי"ש שמכריח,
וז"ש "רוב בניו" ותו לא...
(מקור: הרב דרשנוביץ...)

בניו נחשבים קנין כספו, כיוון שיכול למכרם לעבדות.

צ"ע דבמגילה ט"ו עמוד ב' מבואר שהיו לו ר"ח בנים ולא תלו אלא עשרה ומהו רוב בניו.
וצריך לומר רוב בניו היינו בניו החשובים, ועיין מ"ב תר"צ שאלו העשרה היה כל אחד שר יעו"ש בשם הרוקח.
ושאר בניו היו הדיוטות.

[ש. ספראי]

כמדומני שבתרגום ראשון מופיע שרק שבע מבניו נתלו על העץ.
אולי עוד נתלו על עץ אחר וצ"ע.
ובענין קטועי הראש, עי' חשבון נאה בטעמא דקרא.

[גביר]

נראה שהכוונה לזרש אשתו, ומצינו שאישה שנקראת קונייה - מדרש תהלים (שוחר טוב; בובר) מזמור כב
יחלקו בגדי להם. דין אמר אנא נסיב פורפירא ופלגא דידיה, ודין אמר אנא נסיב קדשייה ושרייה. ועל לבושי יפילו גורל. אמר ר' הונא זה פורפירא, שאין דרכו של הדיוט להשתמש בה, והיו מפילין עליו גורל. ואתה ה' אל תרחק. חוס ורחם עלי. אילותי לעזרתי חושה. אמר ר' יוחנן אותה קפיצה שקפצת כאיל על אבותי בים והושעתם, כן תקפוץ עלי היום ותפלטני, באותה שעה ירד מלאך מן השמים וסטרו על פיו, ואמר לו רשע קונייתך עומדת בחוץ, ואתה יושב בפנים, ויהי בראות המלך אין כתיב, אלא ויהי כראות (אסתר ה ב), בעל כרחו שלא בטובתו נשאה חן בעיניו. אמר ר' תחליפא מצינו שהאריך השרביט שתים ושלשים אמה, והנס האחרון גדול מן הראשון, כל שעה שהיתה נכנסת, היה השרביט קופץ. אמר ר' יצחק ומה אם שרביטו של בשר ודם הביא חיים לאומה שלימה, שבטו של הקב"ה דכתיב רעה עמך בשבטך (מיכה ז יד), על אחת כמה וכמה. [מתוך פרויקט השו"ת], ובילקוט הגרסה - קונעתך, וההסבר צעיף: ועכשיו הַתֵר קוּנעָתו (מדרש רבה בראשית לב); קונעתה הסתירה את פניה 2. (בהשאלה) כינוי לאישה, לרעיה: רשע, קונעתךָ עומדת בחוץ ואתה יושב בפנים (ילקוט תהילים תרפז); היא קונעתו, אהובתו [מתוך מילון ספיר].

[כדכד]

איברא שלא נאמר שתלו את זרש

[גביר]

יעיין מר במאמרו של הרב יעקב ישראל סטל סופה של זרש שם עסק כדרכו בהרחבה ובפירוט בשאלת סופה של זרש, והעלה שיש ד דעות בנידון:
א. נתלתה על העץ יחד עם המן ובניה ('תוספות למגלת אסתר' והרמ"א);
ב. התאבדה בחניקה (פיוט ארמי);
ג. ברחה עם שבעים - או מאה - מבניה (תרגום ראשון ור' הדותהו בירבי אברהם);
ד. הפכה למשרתת בבית אסתר (ר' דוד צבאח)
אם כנים דברינו בנוגע לפיוט 'מעוז צור' הרי שמחברו מצטרף לבעלי הדעה הראשונה.

[מתון]

בסעודת פורים שמעתי פירושו באופן בדיחותא:

שהמן אמר לכל שיש לו הרבה בנים, משום שרצה לקבל תקציבים ממשלתיים לכולם, ועי"ז היו לו הרבה כסף וקנינים, אך למעשה בעת שחפשו היהודיים אחר בניו נודעו להם שהמן רימה את כולם, ולא היה לו כי אם י' בנים.

וכיון שנודע רמאותו נפסק ההקצבה למשפחת המן. וממילא רוב בניו "וקניניו" על העץ תלית...

[כדכד]

יעיין מר במאמרו של הרב יעקב ישראל סטל סופה של זרש שם עסק כדרכו בהרחבה ובפירוט בשאלת סופה של זרש, והעלה שיש ד דעות בנידון:
א. נתלתה על העץ יחד עם המן ובניה ('תוספות למגלת אסתר' והרמ"א);
ב. התאבדה בחניקה (פיוט ארמי);
ג. ברחה עם שבעים - או מאה - מבניה (תרגום ראשון ור' הדותהו בירבי אברהם);
ד. הפכה למשרתת בבית אסתר (ר' דוד צבאח)
אם כנים דברינו בנוגע לפיוט 'מעוז צור' הרי שמחברו מצטרף לבעלי הדעה הראשונה.

ואם כן מה שלא נאמר שתלו אותה הוא מדרך הצניעות?

[גביר]

לפי מה שהביא מכובדנו הרב סטל במאמרו הנ"ל הנוהג הרגיל במלכות פרס ומדי היה לתלות עם הנדון לתליה גם אשתו [וכדרכו הביא ראיות מבוססות לכך] וממילא מובן מאליו שנתלתה ואין הכתוב צריך אף להודיע זאת.

[גביר]

נראה שהכוונה לזרש אשתו, ומצינו שאישה שנקראת קונייה - מדרש תהלים (שוחר טוב; בובר) מזמור כב
יחלקו בגדי להם. דין אמר אנא נסיב פורפירא ופלגא דידיה, ודין אמר אנא נסיב קדשייה ושרייה. ועל לבושי יפילו גורל. אמר ר' הונא זה פורפירא, שאין דרכו של הדיוט להשתמש בה, והיו מפילין עליו גורל. ואתה ה' אל תרחק. חוס ורחם עלי. אילותי לעזרתי חושה. אמר ר' יוחנן אותה קפיצה שקפצת כאיל על אבותי בים והושעתם, כן תקפוץ עלי היום ותפלטני, באותה שעה ירד מלאך מן השמים וסטרו על פיו, ואמר לו רשע קונייתך עומדת בחוץ, ואתה יושב בפנים, ויהי בראות המלך אין כתיב, אלא ויהי כראות (אסתר ה ב), בעל כרחו שלא בטובתו נשאה חן בעיניו. אמר ר' תחליפא מצינו שהאריך השרביט שתים ושלשים אמה, והנס האחרון גדול מן הראשון, כל שעה שהיתה נכנסת, היה השרביט קופץ. אמר ר' יצחק ומה אם שרביטו של בשר ודם הביא חיים לאומה שלימה, שבטו של הקב"ה דכתיב רעה עמך בשבטך (מיכה ז יד), על אחת כמה וכמה. [מתוך פרויקט השו"ת], ובילקוט הגרסה - קונעתך, וההסבר צעיף: ועכשיו הַתֵר קוּנעָתו (מדרש רבה בראשית לב); קונעתה הסתירה את פניה 2. (בהשאלה) כינוי לאישה, לרעיה: רשע, קונעתךָ עומדת בחוץ ואתה יושב בפנים (ילקוט תהילים תרפז); היא קונעתו, אהובתו [מתוך מילון ספיר].

הובא עם מראי מקומות נוספים בתו"ש ה, ב [אות יד, ירושלים תשנ"ד עמ' קנד]

[אשרי יושבי ביתך]

בביאור 'קניניו' של המן שנתלו עמו, ראה מש"כ בזה מרן הגר"י זילברשטיין שליט"א בחשוקי חמד (מגילה טו, ב):

בפיוט "מעוז צור" שנוהגים לאומרו בחנוכה, אמרינן רוב בניו וקניניו על העץ תלית, וצ"ב מה כוונת קניניו האם תלו את קנייני המן על העץ?

ובספר דרכי שלום כתב להסביר תיבת 'קניניו' עפ"י המבואר במגילה דף טו ע"ב וכל זה איננו שוה לי, מלמד שכל גנזיו של אותו רשע [המן] חקוקין על לבו, ובשעה שרואה את מרדכי יושב בשער המלך אמר כל זה איננו שוה לי. ולכן כשתלו את המן, תלו גם את קנייניו שהיו חקוקין על לבו.

והגאון ר' אפרים בורדיאנסקי זצ"ל ביאר על פי המבואר ברמב"ם (פ"ט מהלכות עבדים ה"ב) שעכו"ם רשאי למכור בניו ובנותיו הקטנים, לפי שהם קנויים לו, ובספר זכר יצחק (סימן ב) נאמר שהוא הדין בנכרי שנתגייר ובניו נשארו נכרים, יכול למוכרם משום שקנויים לו, ועפי"ז הסביר את מה שהתורה כתבה דגר לא יאכל פסח אלא אם מל בניו. וצ"ב אם מיירי בבניו שנולדו לו לאחר גירותו פשיטא שכמו שכל ישראל מילת בניו מעכבתו, כך גם גר, אלא ע"כ דמיירי בבניו הגויים שלא נתגיירו עמו, ועל זה הזהירה התורה שאם לא מל אותם הרי הוא מעוכב באכילת הפסח.

ויעוין באור שמח (פ"ג מהלכות נחלות ה"ה) שכתב שבדיניהם מי שאינו משלם עבור חובו נוטל את בניו לעבדים וכמו שמפורש בקרא, והנושה בא לקחת את שני ילדי לו לעבדים, דיהורם ישראל מומר הוי ונהג כעכו"ם, ולפי זה הסביר הגאון ר' אפרים את הפיוט רוב בניו וקניניו, דהבנים נתלו מחמת ב' סיבות, א. לקיים מחיית עמלק, ב. מדין קנינים שהם קנוים לעמלק לכן הרגום ותלום מחמת היותם גם קנינים.

[ענ'י לעצמי]

נראה שהכוונה לזרש אשתו, ומצינו שאישה שנקראת קונייה...

צ"ב דא"כ הול"ל 'וקנינו' בלשון יחיד.

[גביר]

אבל אז לא היה מתחרז עם 'בניו'
ואפשר גם שלשון רבים הוא לשון חשיבות.