כידוע כתוב הגמרא (מגילה ז ע"ב): אמר רבא: חייב איניש לבסומי בפוריא, עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי.
המפרשים נחלקו ביחס שבין האמירה "מחייב אינש לבסומי" לבין הסיפור שמסופר אח"כ (בו הרג רבה את רבי זירא מתוך שכרותו. לאחר התפקחותו התפלל עליו, ואכן רבי זירא קם לתחיה. לשנה אחרת רצה רבה לסעוד עמו שוב, אך רעו השתמט ממנו מטעם שלא כל יום מתרחש נס). יש שאמרו שהסיפור מראה שהמימרא נדחתה, יש שאמרו שבאה לסייג אותה, ועוד שיטות.
הרמב"ם כתב (הלכות מגילה ב, טו): כיצד חובת סעודה זו? שיאכל בשר ויתקן סעודה נאה כפי אשר תמצא ידו, ושותה יין עד שישתכר וירדם בשכרותו.
שגור בפי רבים ניסוחו של הרמב"ם, ושגור ההסבר שהרמב"ם הכי מיקל בחובת השתיה (ויש שמנסחים 'הכי מחמיר באיסור שכרות'). לדעתם, לפי הרמב"ם מספיק לשתות כוס אחת וללכת לישון כדי לצאת ידי חובה.
לעניות דעתי הפירוש הפוך. מכל הראשונים, הרמב"ם אומר שצריך לשתות הכי הרבה. בניגוד לדעת חלק מהראשונים, שצריך לשתות "יותר מלימודו", או אף להשתכר כפשוטו - הרמב"ם סובר שצריך לשתות ולשתות כל כך הרבה עד היין ירדים אותו. זה פשט המילים "ושותה יין עד שישתכר וירדם בשכרותו" - שצריך לשתות עד שישתכר, וכאשר הוא שיכור ירדם. השותה צריך להיות שיכור לפני שהוא נרדם (ו"יותר מלימודו" לא יספיק), ואין הכוונה שיחליט סתם 'אני הולך לישון', אלא "שירדם בשכרותו" - כלומר שהיין ירדים אותו (זו צריכה להיות 'שנת-יין', כי אם לא, אין הוא יוצא ידי חובה בדיוק מאותה סיבה שסתם שינה לא תועיל לו לצאת ידי חובה "עד דלא ידע", שהרי העד דלא ידע צריך להיות בעקבות ה"בסומי"). סתם שכרות, אפילו גדולה, עדיין לא מספיקה, ורק כשהיא מכריעה את האדם לגמרי וגורמת לו לישון, אז הוא במצב של "לא ידע".
[מלבד זאת, לשיטתם מוקשה: בפשטות, הסיבה שצריך להירדם היא כי במצב של שינה הוא לא יודע. אם כך, אנו מבינים שהרמב"ם פסק את המימרא, ולא דחה או סייג אותה בעקבות הסיפור - אם כן, למה צריך לשתות רק קצת? אלא שלשיטתם זה בדיוק הסייג של הרמב"ם: בהתחלה משמעות המימרא היא שחייבים לשתות הרבה, אלא שראינו מהסיפור שהשכרות גורמת לתקלות, לכן ממציאים פיתרון, שמחד יגיע האדם בסופו של דבר ל"עד דלא ידע", ומאידך לא יעשה זאת על ידי שתייה מרובה (אף שכאמור לעיל, הסבר זה דחוק בלשון הרמב"ם). קושיה נוספת על שיטתם, עליה לא מצאתי פיתרון מספק, היא שהרמב"ם בכל זאת כותב "שישתכר... שירדם בשכרותו" - משמע שצריך להיות שיכור, ולא לשתות קצת, וממורכבותו של התירוץ בפירוש יד-פשוטה (הן בלשון והן במציאות)1, יבין המעיין עד כמה דעה זו נדחקת ברמב"ם].
ב.
מובא בשולחן ערוך (או"ח תרצה, ב): חייב אינש לבסומי בפוריא, עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי.
והעיר הרמ"א: ויש אומרים דאינו צריך להשתכר כל כך אלא שישתה יותר מלימודו (כל-בו) ויישן, ומתוך שיישן אינו יודע בין ארור המן לברוך מרדכי (מהרי"ל), ואחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוין לבו לשמים.
מלשון השו"ע, שציטט את לשון הגמרא, קשה לומר מה דעתו במדוייק (אף שברור שפסק את המימרא וגם לא הזכיר את הסיפור), ודעת הרמ"א יותר מפורשת. רבים ציינו שדברי הרמ"א משולבים משתי דעות - הרמב"ם והכלבו: לעניין כמות שתיית היין כתב שהיא יותר מלימודו כסברת הכלבו, ולעניין "עד דלא ידע" כתב כרמב"ם שיישן, ומתוך שנתו ודאי לא מבחין בין ארור המן לברוך מרדכי.
לענ"ד הדבר לא נכון. ראשית, בגלל הסברי ברמב"ם הכתוב לעיל. ושנית, בגלל שהרמב"ם הוא לא המקור של הרמ"א - המקור המצויין בסוגריים הוא המהרי"ל, שדעתו לא זהה עם דעת הרמב"ם! הרמב"ם כותב במפורש שצריך להשתכר, ואילו במנהגי המהרי"ל (פורים, אות י) מצריך ביסום קל ביותר:
ופירש רש"י לבסומי כלומר להשתכר. ושאלתי את פי מהר"י סג"ל: אם כן צריך להשתכר ביותר, והשיב אלי דהכי פירושו: דברוך מרדכי וארור המן הם עולין בגימטריא בשוה, ובקל ישתכר אדם דטועה לכוון מניינם (ובשינויי נוסחאות שבמהדורת מכון ירושלים מובאות הגירסאות: "ורוב שתויי יין טועים במספר", "ואפילו אינו שיכור").
1. זה תורף דברי הרב נחום אליעזר רבינוביץ ביד פשוטה: כדי להסתדר עם החיוב להשתכר ועם המקורות שמגנים את השכרות עשה הרמב"ם כך: הגמרא בעירובין (סד ע"ב) כתבה שיין פחות מרביעית מפיג את היין, ויין יותר מרביעית שינה משכרתו. הרמב"ם אומר שישתה יותר מרביעית וילך לישון, ושנתו תשכר אותו עד דלא ידע. "ושותה עד שישתכר" - ישתה כדי שאח"כ ישתכר, "וירדם בשכרותו" - שהרי שנתו משכרתו. והרווח הוא שכרות של שינה ולא שכרות של הוללות. וקשה לי פירושו, ש"עד שישתכר" אינו כדי שישתכר אלא עד שישתכר בפועל. וכן, מניין לקורא שלא חשב על פלפול זה שצריך יותר מרביעית וכו'?
תירוץ אחר כתב בנו, הרב מרדכי רבינוביץ, בספרו צפֹה הצפית (עמ' 184 הערה 34) על ערוך השולחן הלכות פורים, שכתב שפסק הרמב"ם כרבנו אפרים, שבעקבות הסיפור נדחתה המימרא. והסביר בצפה הצפית שכן הוא רק לגבי שיעור 'עד דלא ידע', אך לא דחה הרמב"ם את תחילת מימרת דרבא "מחייב אינש לבסומי". אבל מוסיף וכותב שמילות 'עד שירדם' בלשון הרמב"ם צריכות עיון, מהיכן לרמב"ם שיעור כזה.