הענישה אמורה להרתיע את מפר הכללים מלחזור ולבצע את מעשהו פעם נוספת, ואף לשמש כדוגמה להרתעת עבריינים פוטנציאליים אחרים. סיבה נוספת לענישה היא תחושת הצדק האינטואיטיבית הגורסת שיש לפגוע בעבריין במידה השקולה למידת הנזק שגרם לחברה. נוהג מקובל הוא שבדרך כלל חומרת העונש יחסית לחומרת העבירה. אם כי נתון זה משתנה ממקום למקום ומתרבות אחת לאחרת, וזאת כיוון שפשע, בדומה למוסר שונה מחברה אחת לאחרת.
לענישה שיפוטית יכולות להיות מטרות שונות. מטרות אפשריות הן:
גמול - שיקול מרכזי לענישה. ניסיון להתאים את העונש למעשה, ללא קשר לתוצאותיו. לחברה יש חובה להעניש את העבריין, בלי חשיבות למידת ההצלחה של מטרתו (רצח וניסיון לרצח למשל). זו נורמה מרכזית ממנה נגזרים כל האיסורים. תפיסה דאונטולוגית מבוססת על כך, שהענישה נגזרת מהפרת חובותיו החברתיות של האדם. מטרת הענישה תהיה החזרת האיזון שהופר כתוצאה מהפרת החובה.
הגמול נבדל מהנקמה: נקמה היא שחרור יצרים של הפרט, הקורבן. זהו אקט רגשי. הגמול לא נעשה על ידי הקורבן או על ידי משפחתו. המדינה מחליטה על הגמול.
מניעה - מניעה פיזית מביצוע עבירות פליליות. האמצעי הנהוג כיום הוא כליאה של העבריין, אשר מרחיקה אותו מן החברה ומונעת ממנו להפר נורמות חברתיות. דוגמה נוספת היא שלילת רישיון נהיגה בשל עבירת תנועה, אשר מונעת מן הנהג העבריין לבצע עבירות תנועה נוספות. במדינת קליפורניה קיים כלל משפטי, המכונה "Three strikes you're out" - לאחר שלוש הרשעות בעבירה מאותה סוג, יגזר עליו עונש חובה של מאסר עולם (בלי תלות בנסיבות המקרה וללא מקום לשיקול דעת שיפוטי), ובלי אפשרות לחנינה. המצדדים בכללים מעין זה מצדיקים אותו בכך שהוא משרת את רציונאל המניעה בצורה הטובה ביותר.
תועלתנות - מדגישה את המימד ההרתעתי. התפיסה התועלתנית גורסת כי תפיסת הגמול פגומה, משום שהיא מבוססת על שיקולים ערכיים ומוסריים, שאינם מעניינה של המדינה. על פי התועלתנים, המטרה היחידה של הענישה היא יצירת הרתעה שתמנע נזק לבני החברה ותאפשר להם להפיק את מירב האושר מחייהם.
שיקום - בתקופה מסוימת הושם דגש רב על שיקום העבריינים והחזרתם לפעילות תקינה וחוקית בחברה. השופט גזר את העונש במרווח (דוגמה: בין שנתיים ל-8), וזאת על פי מידת שיקומו של הנאשם, כפי שיקבעו אותה ועדות מנהליות המראיינות את העבריינים, ובהתאם להישגיהם בלימודים, גמילה מסמים, השתלבות בכלא ועוד. חשיבותו של השיקול השיקומי ירדה, מפני שרמת הפשע עלתה. כיום השיקול העיקרי הוא הגנה על החברה. בארצות הברית קיימים מדריכים לעונשים, לפיהם נקבעים גובהי העונשים, לפי שיטת "ניקוד". שימוש בנשק חם והרשעות קודמות מהווים סיבה להחמרה. בישראל לא קיימת שיטה כזו.
מטרת הענישה המשמעתית היא שמירה על התנהגות צייתנית בהקשר לכללים שרירותיים שנקבעו מראש או להוראות חדשות כלשהן. הפרת כלל שנקבע תגרור ענישה שמטרתה מניעת הפרה עתידית של כללים. אי-ציות להנחיה חדשה דינו בדרך כלל זהה להפרת כלל קיים. ענישה משמעתית יוצרת אצל האדם הנענש זיקה שבין אי-ציות לבין עונש, ומטרתה למנוע ממנו את הרצון להפרה עתידית. לעתים קרובות עוצמת הענישה המשמעתית גדולה בהרבה מחומרת ההפרה, דבר המקטין את הסיכוי לאי-ציות עתידי על ידי שימוש בפחד כגורם מניע.
עושה חדשות כתב:זה לא ממש אספקלריא, אבל לא מצאתי מקו"א...
רצוני לשאול בענין "מלכותא דארעא", (ואח"כ לדון על מלכותא דשמיא), האם יש מושג להעניש חוטא ועבריין, לא בכדי למנוע אותו מלעשות כן בעתיד, ולא בכדי שישמעו וייראו, וכן הלאה, אלא בכדי שה'רע' יפסיד, ובדיוק כמו שמבינים שראוי שה'טוב' ירויח.
כל עונשי התורה, עם היותן בחי' גבורות, מ"מ הן כלולות בחסדים, שהעונש הוא שעי"ז נעשה תיקון לנפש החוטא, וכמארז"ל כל חייבי כריתות שלקו נפטרו ידי כריתתן כו'. וכן אפי' עונש מיתת ב"ד ארז"ל גבי עכן יעכרך ה' היום הזה היום הזה אתה עכור ואי אתה עכור לעוה"ב, נמצא העונש זהו לתקן נפשו... נמצא בתורה בחי' שמאלא אתכלל בימינא.
משא"כ העונש שהיה קודם מתן תורה היה מבחי' גבורות ממש, כמו גבי דור המבול ארז"ל דור המבול אין להם חלק לעוה"ב וכו', וכן בדור הפלגה, ונמצא העונש לא היה בשביל תיקון נפשו של החוטא, וזהו גבורות גמורות (ואעפ"כ תכליתן חסד לטובת העולם בכלל וע' בהרמ"ז ר"פ שופטים).
יש גבורה בלא חסד, כמו דור המבול שנענשו בשביל חטאם ולא בשביל תיקונם, שהרי אין להם חלק לעוה"ב, וכן אנשי סדום מבול של אש ואין להם חלק לעוה"ב... וכן מצרים, ומ"מ נאמר באבוד רשעים רנה, שנצמח מזה תיקון לעולם שהעולם נהנה כו', אבל לגבי הן עצמן נק' גבורה בלי חסד.
דמשק כתב:(וכל מש"כ הוא במלכותא דארעא דהיינו מיתה בידי אדם, ומה שציינו לספרי השקפה ודרוש שהעונש בא לכפר ולמרק הוא לכאורה בעונשין שבידי שמים)
הכתב והמכתב כתב:כן איתא בבית יוסף (חושן משפט סימן שפח) בשם תשובות הרשב"א:
וגדולה מכל אלו בנדון שלפנינו שאנו לא דננו אלא נשאול נשאלנו מבית אדוננו המלך לראות בעונו ולהגיד לו עצתינו ולפי מה שעשה אמר שהוא יכול להמיתו לפי שלא נאמרו דברים הללו (דיני קבלת עדות וכו' הנזכרים שם) אלא בדיני סנהדרין מגזירת הכתוב אבל בדינא דמלכותא אין משגיחין בכל אלו שאין דינם אלא אחר ידיעת האמת ונהרג בדיני המלכות אפילו על פי קרובים ואפילו על פי עצמו ושלא בהתראה ושלא בעשרים ושלשה שאין דין המלכות אלא אחר ידיעת האמת שאם אי אתה אומר כן אלא שאתה מעמיד הכל על דין תורה כדין סנהדרין היה העולם שמם שירבו הרצחנין וחביריהם: עוד גדולה מזו שהרי רבי אלעזר ב"ר שמעון (ב"מ פג:) תפס גנבי בהרמנא דמלכא ועניש וקטיל להו וכן רבי ישמעאל ב"ר יוסי (שם פד.) ואף על גב דא"ל רבי יהושע בן קרחה חומץ בן יין וכו' וכן אמר ליה אליהו לרבי ישמעאל ב"ר יוסי מכל מקום לא נשוי להו כטועין גמורים בדינים מפורשים אלא שמחמת חסידותן היה להם להמנע מלהרוג על מה שלא חייבה תורה מיתה וזהו שקראוהו חומץ בן יין לומר שלא היה נוהגין בחסידות כאבותן ואלו היו טועים גמורים ועושים שלא כדין לא קראום אלא טועים גמורים חלילה וחס לגדולי ישראל וחסידי עליון כמותם.
משתמשים הגולשים בפורום זה: אין משתמשים רשומים ו־ 150 אורחים