שכרות בפורים לפי הרמב"ם והרמ"א

[פלוריש]

כידוע כתוב הגמרא (מגילה ז ע"ב): אמר רבא: חייב איניש לבסומי בפוריא, עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי.
המפרשים נחלקו ביחס שבין האמירה "מחייב אינש לבסומי" לבין הסיפור שמסופר אח"כ (בו הרג רבה את רבי זירא מתוך שכרותו. לאחר התפקחותו התפלל עליו, ואכן רבי זירא קם לתחיה. לשנה אחרת רצה רבה לסעוד עמו שוב, אך רעו השתמט ממנו מטעם שלא כל יום מתרחש נס). יש שאמרו שהסיפור מראה שהמימרא נדחתה, יש שאמרו שבאה לסייג אותה, ועוד שיטות.
הרמב"ם כתב (הלכות מגילה ב, טו): כיצד חובת סעודה זו? שיאכל בשר ויתקן סעודה נאה כפי אשר תמצא ידו, ושותה יין עד שישתכר וירדם בשכרותו.
שגור בפי רבים ניסוחו של הרמב"ם, ושגור ההסבר שהרמב"ם הכי מיקל בחובת השתיה (ויש שמנסחים 'הכי מחמיר באיסור שכרות'). לדעתם, לפי הרמב"ם מספיק לשתות כוס אחת וללכת לישון כדי לצאת ידי חובה.
לעניות דעתי הפירוש הפוך. מכל הראשונים, הרמב"ם אומר שצריך לשתות הכי הרבה. בניגוד לדעת חלק מהראשונים, שצריך לשתות "יותר מלימודו", או אף להשתכר כפשוטו - הרמב"ם סובר שצריך לשתות ולשתות כל כך הרבה עד היין ירדים אותו. זה פשט המילים "ושותה יין עד שישתכר וירדם בשכרותו" - שצריך לשתות עד שישתכר, וכאשר הוא שיכור ירדם. השותה צריך להיות שיכור לפני שהוא נרדם (ו"יותר מלימודו" לא יספיק), ואין הכוונה שיחליט סתם 'אני הולך לישון', אלא "שירדם בשכרותו" - כלומר שהיין ירדים אותו (זו צריכה להיות 'שנת-יין', כי אם לא, אין הוא יוצא ידי חובה בדיוק מאותה סיבה שסתם שינה לא תועיל לו לצאת ידי חובה "עד דלא ידע", שהרי העד דלא ידע צריך להיות בעקבות ה"בסומי"). סתם שכרות, אפילו גדולה, עדיין לא מספיקה, ורק כשהיא מכריעה את האדם לגמרי וגורמת לו לישון, אז הוא במצב של "לא ידע".
[מלבד זאת, לשיטתם מוקשה: בפשטות, הסיבה שצריך להירדם היא כי במצב של שינה הוא לא יודע. אם כך, אנו מבינים שהרמב"ם פסק את המימרא, ולא דחה או סייג אותה בעקבות הסיפור - אם כן, למה צריך לשתות רק קצת? אלא שלשיטתם זה בדיוק הסייג של הרמב"ם: בהתחלה משמעות המימרא היא שחייבים לשתות הרבה, אלא שראינו מהסיפור שהשכרות גורמת לתקלות, לכן ממציאים פיתרון, שמחד יגיע האדם בסופו של דבר ל"עד דלא ידע", ומאידך לא יעשה זאת על ידי שתייה מרובה (אף שכאמור לעיל, הסבר זה דחוק בלשון הרמב"ם). קושיה נוספת על שיטתם, עליה לא מצאתי פיתרון מספק, היא שהרמב"ם בכל זאת כותב "שישתכר... שירדם בשכרותו" - משמע שצריך להיות שיכור, ולא לשתות קצת, וממורכבותו של התירוץ בפירוש יד-פשוטה (הן בלשון והן במציאות)1, יבין המעיין עד כמה דעה זו נדחקת ברמב"ם].

ב.
מובא בשולחן ערוך (או"ח תרצה, ב): חייב אינש לבסומי בפוריא, עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי.
והעיר הרמ"א: ויש אומרים דאינו צריך להשתכר כל כך אלא שישתה יותר מלימודו (כל-בו) ויישן, ומתוך שיישן אינו יודע בין ארור המן לברוך מרדכי (מהרי"ל), ואחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוין לבו לשמים.
מלשון השו"ע, שציטט את לשון הגמרא, קשה לומר מה דעתו במדוייק (אף שברור שפסק את המימרא וגם לא הזכיר את הסיפור), ודעת הרמ"א יותר מפורשת. רבים ציינו שדברי הרמ"א משולבים משתי דעות - הרמב"ם והכלבו: לעניין כמות שתיית היין כתב שהיא יותר מלימודו כסברת הכלבו, ולעניין "עד דלא ידע" כתב כרמב"ם שיישן, ומתוך שנתו ודאי לא מבחין בין ארור המן לברוך מרדכי.
לענ"ד הדבר לא נכון. ראשית, בגלל הסברי ברמב"ם הכתוב לעיל. ושנית, בגלל שהרמב"ם הוא לא המקור של הרמ"א - המקור המצויין בסוגריים הוא המהרי"ל, שדעתו לא זהה עם דעת הרמב"ם! הרמב"ם כותב במפורש שצריך להשתכר, ואילו במנהגי המהרי"ל (פורים, אות י) מצריך ביסום קל ביותר:
ופירש רש"י לבסומי כלומר להשתכר. ושאלתי את פי מהר"י סג"ל: אם כן צריך להשתכר ביותר, והשיב אלי דהכי פירושו: דברוך מרדכי וארור המן הם עולין בגימטריא בשוה, ובקל ישתכר אדם דטועה לכוון מניינם (ובשינויי נוסחאות שבמהדורת מכון ירושלים מובאות הגירסאות: "ורוב שתויי יין טועים במספר", "ואפילו אינו שיכור").

1. זה תורף דברי הרב נחום אליעזר רבינוביץ ביד פשוטה: כדי להסתדר עם החיוב להשתכר ועם המקורות שמגנים את השכרות עשה הרמב"ם כך: הגמרא בעירובין (סד ע"ב) כתבה שיין פחות מרביעית מפיג את היין, ויין יותר מרביעית שינה משכרתו. הרמב"ם אומר שישתה יותר מרביעית וילך לישון, ושנתו תשכר אותו עד דלא ידע. "ושותה עד שישתכר" - ישתה כדי שאח"כ ישתכר, "וירדם בשכרותו" - שהרי שנתו משכרתו. והרווח הוא שכרות של שינה ולא שכרות של הוללות. וקשה לי פירושו, ש"עד שישתכר" אינו כדי שישתכר אלא עד שישתכר בפועל. וכן, מניין לקורא שלא חשב על פלפול זה שצריך יותר מרביעית וכו'?
תירוץ אחר כתב בנו, הרב מרדכי רבינוביץ, בספרו צפֹה הצפית (עמ' 184 הערה 34) על ערוך השולחן הלכות פורים, שכתב שפסק הרמב"ם כרבנו אפרים, שבעקבות הסיפור נדחתה המימרא. והסביר בצפה הצפית שכן הוא רק לגבי שיעור 'עד דלא ידע', אך לא דחה הרמב"ם את תחילת מימרת דרבא "מחייב אינש לבסומי". אבל מוסיף וכותב שמילות 'עד שירדם' בלשון הרמב"ם צריכות עיון, מהיכן לרמב"ם שיעור כזה.

[פייערמאן]

ידועין דברי הג"ר ישראל סלנטר ז"ל, מובא בספר עמק ברכה, שעד דלא ידע הוא פטור ולא שיעור, שאז הוא בגדר שוטה שפטור מכל המצוות, ועד"ז ידוע לפרש גם דברי הרמב"ם שכתב עד שירדם, לפי שישן פטור מכל המצוות (אי"ז פשוט וידוע מהגרשז"א בסוכה ואכ"מ) ולפי"ז בוודאי עד שירדם דווקא, וראה בשו"ת אז נדברו ח"ה סי' מ"ב שמפרש דברי הרמ"א כדברי הרמב"ם.

[חלמישצור]

פלוריש, לדעתי דייקת יפה בהרמב"ם, ושתי הערות:
א. לא כתבת למסקנה היאך קורא הרמב"ם את הגמרא. והדברים פשוטים עד שצ"ע מדוע לא עמדו עליהם: "ושותה יין עד שישתכר" (חייב איניש לבסומי בפוריא), "וירדם בשכרות" (עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי). ובין אם נאמר שהשינה מהותה 'עד דלא ידע' ובין אם נאמר שבשכרות עצמה שלפני השכרות מקיים עד"י (וההירדמות בשכרות היא סימן שלא ידע), בכל אופן הדברים פשוטים. ומעשה דרבא/ה ור"ז נדחה מן ההלכה.
ב. כמובן, לד' הרמב"ם מוטב להרבות במתנות לאביונים מאשר שכרות ומשלוח מנות. דהיינו, שהשכרות לפי"ד יש למעט בעניינה ובזמנה ולמקד את היום באמללים וכו'. שזה כנראה עיקר עניינו של יום הפורים לדעתו.

[עזריאל ברגר]

ב. כמובן, לד' הרמב"ם מוטב להרבות במתנות לאביונים מאשר שכרות ומשלוח מנות. דהיינו, שהשכרות לפי"ד יש למעט בעניינה ובזמנה ולמקד את היום באמללים וכו'. שזה כנראה עיקר עניינו של יום הפורים לדעתו.

מאיפה למדת לכרוך את השכרות עם משלוח המנות?!

[חלמישצור]

הרב עזריאל, לא כרכתי לעניין מהותי. עיין בלשון הרמב"ם שם, שמוטב להרבות במתנות לאביונים מאשר משתה ומשלוח מנות. השניים האחרונים פחותים במעלה לדעתו ממתנות לאביונים, שהיא שמחת החג האמתית והיא קודמת להשקעה כספית ונ"ל גם מבחינת השקעת הזמן.

[לעומקו של דבר]

הרב עזריאל, לא כרכתי לעניין מהותי. עיין בלשון הרמב"ם שם, שמוטב להרבות במתנות לאביונים מאשר משתה ומשלוח מנות. השניים האחרונים פחותים במעלה לדעתו ממתנות לאביונים, שהיא שמחת החג האמתית והיא קודמת להשקעה כספית ונ"ל גם מבחינת השקעת הזמן.

אבל חרה לר' עזריאל ובצדק לשון "למעט". דלא קאמר הר"מ אלא לאקדומי באי אפשר לקיים שניהם, שזה מעלתו יתירה מזה. וסמי מהכא "אמיתית" מכלל דאיכא "מזוייפת".

[חלמישצור]

הרב לעומקו, ז"ל הרמב"ם "מוטב לאדם להרבות במתנות אביונים מלהרבות בסעודתו ובשלוח מנות לרעיו, שאין שם שמחה גדולה ומפוארה...". וכמובן שבהקשר של מבנה הפרק, שהוא מתחיל בענייני מצוות שמחת היום, הוא עולה במעלות השמחה: משמחה במשתה היום, ואז יותר במשלוח מנות איש לרעהו, ויותר מזה - מתנות לאביונים.
ומעבר למבנה ההלכות, לענ"ד לא אמר כדבריך להרבות במתנות לאביונים "באי אפשר לקיים שניהם", אלא שמוטב ערכית להרבות במתנות לאביונים (ומכלל "להרבות" אתה שומע למעט בשאר; הרי יום הפורים כך וכך שעות יש בו, והשאלה במה להתמקד ומה עיקרו של יום, מבחינת השקעה כספית ומבחינת השקעת הזמן), מפני סיבה מהותית שיש בזה, שבכך מידמה אדם להשם. זאת אומרת שבוודאי לדבריו יש להשתכר ולשלוח מנות, אבל המוקד של היום צריך להיות במתנות לאביונים, "שהמשמח לב האמללים האלו דומה לשכינה".

ועוד אעיר, שהיתרון הערכי שפסק הרמב"ם למתנות לאביונים, הרי אין לו מקור מפורש, וכפי שכתב המ"מ "דברי רבינו ראויין אליו", כלומר חלק מהגותו ודעת תורתו הכללית. ויש להעיר ששאר הפוסקים לא פסקו כדבריו, אלא ראו את היום כמכלול ובו ארבע מצוות שאחת מהן מתנות לאביונים. כנראה, וכאן אני מעלה השערה, שראו במצווה זו סעיף של מצוות צדקה כללית שבאה לידי ביטוי מפורט ומחויב ביום הפורים, אבל לא כדברי הרמב"ם שמעלתה גדולה משאר מצוות היום.

[לעומקו של דבר]

הרב לעומקו, ז"ל הרמב"ם "מוטב לאדם להרבות במתנות אביונים מלהרבות בסעודתו ובשלוח מנות לרעיו, שאין שם שמחה גדולה ומפוארה...". וכמובן שבהקשר של מבנה הפרק, שהוא מתחיל בענייני מצוות שמחת היום, הוא עולה במעלות השמחה: משמחה במשתה היום, ואז יותר במשלוח מנות איש לרעהו, ויותר מזה - מתנות לאביונים.
ומעבר למבנה ההלכות, לענ"ד לא אמר כדבריך להרבות במתנות לאביונים "באי אפשר לקיים שניהם", אלא שמוטב ערכית להרבות במתנות לאביונים (ומכלל "להרבות" אתה שומע למעט בשאר; הרי יום הפורים כך וכך שעות יש בו, והשאלה במה להתמקד ומה עיקרו של יום, מבחינת השקעה כספית ומבחינת השקעת הזמן), מפני סיבה מהותית שיש בזה, שבכך מידמה אדם להשם. זאת אומרת שבוודאי לדבריו יש להשתכר ולשלוח מנות, אבל המוקד של היום צריך להיות במתנות לאביונים, "שהמשמח לב האמללים האלו דומה לשכינה".

ועוד אעיר, שהיתרון הערכי שפסק הרמב"ם למתנות לאביונים, הרי אין לו מקור מפורש, וכפי שכתב המ"מ "דברי רבינו ראויין אליו", כלומר חלק מהגותו ודעת תורתו הכללית. ויש להעיר ששאר הפוסקים לא פסקו כדבריו, אלא ראו את היום כמכלול ובו ארבע מצוות שאחת מהן מתנות לאביונים. כנראה, וכאן אני מעלה השערה, שראו במצווה זו סעיף של מצוות צדקה כללית שבאה לידי ביטוי מפורט ומחויב ביום הפורים, אבל לא כדברי הרמב"ם שמעלתה גדולה משאר מצוות היום.

מעניין. בכ"א אציין מה שציין נוטה"כ שלשון דומה יש ברמב"ם גם בשמחת יו"ט. ועיי"ש גם בשאר האשכול דברים נוספים בעניי"ז.
נעם לי להכיר כאן עוד ת"ח שואל כעניין ומשיב כהלכה.

[חלמישצור]

הרב לעומקו, האשכול שציינת אליו מחכים ומרחיב. תודה. תודה גם על דברי ההערכה.