אדם קדמאה כתב:"והנה הברכות האלה כפי פשוטן, עם היותן רבות כלליות בענין המטר השובע והשלום ופריה ורביה, אינן כמו הברכות שברך כבר בקצרה (שמות כג כה) וברך את לחמך ואת מימיך והסירותי מחלה מקרבך, כי שם יבטיח במאכל ובמשתה, ושיהיה לברכה עד שלא יארע שום חולי בגופינו, ועל כן יהיו כלי הזרע שלמים ובריאים ונוליד כהוגן ונחיה ימים מלאים, כמו שאמר (שם פסוק כו) לא תהיה משכלה ועקרה בארצך את מספר ימיך אמלא, וכן אמר תחילה (שם טו כו) כי אני ה' רופאך. והטעם בזה, כי הברכות אף על פי שהם נסים, הם מן הנסים הנסתרים שכל התורה מלאה מהם כאשר פירשתי (בראשית יז א). והם אפילו ליחיד העובד, כי כאשר יהיה האיש החסיד שומר כל מצות ה' אלהיו, ישמרהו האל מן החולי והעקרות והשכול וימלא ימיו בטובה:
אבל אלו הברכות שבפרשה הזאת הן כלליות בעם, והן בהיות כל עמנו כלם צדיקים, ולכך יזכיר תמיד בכאן הארץ, ונתנה הארץ, לבטח בארצכם, שלום בארץ, מן הארץ, לא תעבור בארצכם וכבר בארנו כי כל אלה הברכות כולם נסים, אין בטבע שיבאו הגשמים ויהיה השלום לנו מן האויבים ויבא מורך בלבם לנוס מאה מפני חמשה בעשותנו החוקים והמצות, ולא שיהיה הכל היפך מפני זרענו השנה השביעית:
הכלל כי בהיות ישראל שלמים והם רבים, לא יתנהג ענינם בטבע כלל, לא בגופם, ולא בארצם, לא בכללם, ולא ביחיד מהם, כי יברך השם לחמם ומימם, ויסיר מחלה מקרבם, עד שלא יצטרכו לרופא ולהשתמר בדרך מדרכי הרפואות כלל, כמו שאמר (שמות טו כו) כי אני ה' רופאך. וכן היו הצדיקים עושים בזמן הנבואה, גם כי יקרם עון שיחלו לא ידרשו ברופאים רק בנביאים, כענין חזקיהו בחלותו (מ"ב כ ב ג). ואמר הכתוב (דהי"ב טז יב) גם בחליו לא דרש את ה' כי ברופאים, ואילו היה דבר הרופאים נהוג בהם, מה טעם שיזכיר הרופאים, אין האשם רק בעבור שלא דרש השם. אבל הוא כאשר יאמר אדם, לא אכל פלוני מצה בחג המצות כי אם חמץ:
אבל הדורש השם בנביא לא ידרוש ברופאים. ומה חלק לרופאים בבית עושי רצון השם, אחר שהבטיח וברך את לחמך ואת מימיך והסירותי מחלה מקרבך, והרופאים אין מעשיהם רק על המאכל והמשקה להזהיר ממנו ולצוות עליו:
וכך אמרו (ברכות סד א) כל עשרין ותרתין שנין דמלך רבה רב יוסף אפילו אומנא לביתיה לא קרא, והמשל להם (במדב"ר ט ג) תרעא דלא פתיח למצותא פתיח לאסיא. והוא מאמרם (ברכות ס א) שאין דרכם של בני אדם ברפואות אלא שנהגו, אילו לא היה דרכם ברפואות יחלה האדם כפי אשר יהיה עליו עונש חטאו ויתרפא ברצון ה', אבל הם נהגו ברפואות והשם הניחם למקרי הטבעים:
וזו היא כונתם באמרם (שם) ורפא ירפא מכאן שנתנה רשות לרופא לרפאות, לא אמרו שנתנה רשות לחולה להתרפאות, אלא כיון שחלה החולה ובא להתרפאות כי נהג ברפואות והוא לא היה מעדת השם שחלקם בחיים, אין לרופא לאסור עצמו מרפואתו, לא מפני חשש שמא ימות בידו, אחרי שהוא בקי במלאכה ההיא, ולא בעבור שיאמר כי השם לבדו הוא רופא כל בשר, שכבר נהגו. ועל כן האנשים הנצים שהכו זה את זה באבן או באגרוף (שמות כא יח) יש על המכה תשלומי הרפואה, כי התורה לא תסמוך דיניה על הנסים, כאשר אמרה (דברים טו יא) כי לא יחדל אביון מקרב הארץ, מדעתו שכן יהיה. אבל ברצות השם דרכי איש אין לו עסק ברופאים".
הרי מפורש שכל ענינו לבאר את מצב הברכה בהיות ישראל כלם צדיקים, וכן היו עושים בזמן הנבואה, שאם היה חולי לא היה טעם לדרוש ברופא. אבל כשאין השגחה גלויה וישראל הלכו אחר המקרים הניחם ה' ג"כ על טבע המקרה.
ומה שהביא מר' יוסף שלא קרא אומנא לביתיה, היינו שמחמת זכותו לא היה חולה, אבל מי שחולה שלא בזמן הנבואה דורש ברופא, ושמואל ירחינאה אסייה דרבי היה, ור' צדוק קיבל רופאים מיוחדים מהרומאים, ור' אלעזר בן פדת הקיז דם, ועוד דוגמאות רבות.
כבוד הרב א"ק שליט"א:
אם בראשונים כמלאכים עסקינן חובה עלינו לדייק לשונם הטהור היטב היטב.
לפיכך אצטט מלשון רבינו שהבאת מפירושו עה"ת ואציג את המשמעות העולה לכאורה לענ"ד מדבריו:
"
הברכות שבפרשה הזאת הן כלליות בעם, והן בהיות כל עמנו כלם צדיקים...הכלל כי בהיות ישראל שלמים והם רבים, לא יתנהג ענינם בטבע כלל..." - כלומר יש
"זמן" או ליתר דיוק "
מצב" בו לא מצטרכים לרופא. והסיבה: הרופא ששיך למערכת ה"טבע", וישראל באותה
שעה/מצב בהנהגה של מעל ה"טבע".
"
כמו שאמר (שמות טו כו) [b]כי אני ה' רופאך[/b]" - כלומר משמע לכאורה מדבריו, שאין הכוונה שלא יהיו חולים, אלא שכל המחלות והרפואות לא יהיו שייכות ל"מערכת הטבע" - לדוגמא: אדם ששותה מכוסו של חולה אנגינה שחזקה עליו שיחלה באנגינה אילולא מערכת חיסון חזקה - זה שייך למערכת הטבע, וגם הרפואה באנטיביוטיקה שייכת ל"טבע". אבל אדם שיחלה סתם כך לפתע פתאום בלי סיבה טבעית נראית לעיין בצרעת - ורפואתו נעוצה בתשובה מחטא לשון הרע - זה מחוץ למערכת הטבע. ו"מחלות" פלאיות אלו שייכות גם ב"זמן"/"מצב" של השלימות כדלעייל (וזה מה שהיה בצרעת הבתים - כדאיתא ברמב"ן שם).
"
וכן היו הצדיקים עושים בזמן הנבואה.." - רבינו מדגיש כאן לכאורה לא את ה"זמן" (כפי שרצה לכאורה הרב א"ק לטעון) אלא את מהותו של האדם, שצריך להיות "צדיק" כדי לנהוג כך. וכאן השואל ישאל: הרי אם "זמן הנבואה" שווה ל"זמן"/"מצב" שתאר רבינו לעייל מיניה "בהיות כל עמינו כולם צדיקים" (וכהבנתו של הרב א"ק) - למה צריך להדגיש שכך היו עושים דווקא ה"צדיקים"? אלא מכאן מוכח לכאורה, שרבינו מתכוון לומר שיש הנהגת "מעל הטבע" כללית לכל העם - וזה שייך ל"תקופה/מצב" של שלימות, ויש הנהגת "מעל הטבע" פרטית ל"צדיקים" ובעלי דרגה, וזה שייך בכל עת.
"
אבל הדורש השם בנביא לא ידרוש ברופאים..." - כלומר מה שכתב רבינו ב"זמן הנבואה" - אין כוונתו לומר ש
בכל תקופה זו ההנהגה הכללית לכל העם היתה "מעל הטבע", אלא היו "צדיקים" בעלי דרגה שהיו דורשים ב
נביאים (ולכן כתב ב"זמן הנבואה") ולא ברופאים, והיו ראויים לזה, והיו גם מחוייבים בזה, כי הם בדווקא בעלי הדרגה הראויה שאיתם יש הנהגה פרטית של "מעל הטבע" (וזה משתלב היטב עם דברי רבינו בשאר מקומות בעניין השגחה פרטית לבעלי הדרגה הראויה).
"וכך אמרו (ברכות סד א) כל עשרין ותרתין שנין דמלך רבה רב יוסף אפילו אומנא לביתיה לא קרא, והמשל להם (במדב"ר ט ג) תרעא דלא פתיח למצותא פתיח לאסיא..." - ובהמשך דברי רבינו בעניין תקופת האמוראים - הרי לכאורה ברור לכל לכאורה שלא מדובר על
תקופה נשגבה של הנהגת "מעל הטבע", ורק בגלל שרב יוסף היה כאותם "צדיקים" של זמן הנבואה שלא דרשו ברופאים רק בנביאים (ואף היו מחוייבים בכך) - לכן הדגיש רבינו זאת שכך נהג גם הוא. (ואולי אפשר אף לדייק ש"לא קרא לאומנא", ולא שלא היה זקוק לריפוי כלשהו).
(והמשכם הטבעי של דברי רבינו המדבר במהותו של האדם ה"צדיק" (ולא של ה"תקופה/מצב העם") המונהג שלא עפ"י טבע, שמביא דוגמא גם מרב יוסף, מסתדר טוב יותר, מאשר פרשנותו הדחוקה לכאורה של הרב א"ק שכביכול רבינו מביא עוד מישהו שלא היה חולה כי היה זכאי...)
ומה שהביא הרב א"ק מאותם תנאים ואמוראים שכן נהגו בדרכי הריפוי הטבעי - אין זו הוכחה כלל נגד ההבנה הפשוטה לכאורה בדברי רבינו כאמור לעייל, כיון שבהחלט כל צדיק בעל דרגה ראויה יכול לעשות עצמו כמי שאינו בעל דרגה מחמת ענוותנותו, או מחמת שזו יכולה להיות יוהרא לנהוג כך ב
פרהסיא, כביכול להודיע לכולם הנה אני אוחז עצמי "צדיק" ו"בעל דרגה".
לסיכום הנראה לענ"ד בפירוש דברי רבינו ע"ה:א. יש הנהגה של "מעל הטבע"
כללית לעם כולו - המתבטאת בשני אופנים, או שלא יחלו, או שיחלו במחלות "לא טבעיות" - כל זה שייך רק ב"תקופה" "בהיות כל עמינו כולם צדיקים".
ב. יש הנהגה
פרטית של "מעל הטבע" ו"מה לרופא בבית יראי ה'" - זה שייך ב"צדיקים" בעלי דרגה ראויה ב
כל תקופה - באופן תאורטי. (באופן מעשי - כנראה בלתי אפשרי לאתר
היום את אותם אנשים...ומי שיראני אותם אגיל ואשמח ואודה לו בכל מאודי).
ג. גם ה"צדיקים" בעלי הדרגה
יכולים להסתיר מעשיהם ולדרוש ברופאים לכה"פ בפרהסיא.
ד. אותם "צדיקים" בעלי דרגה - שחושבים שרפואתם אצל הרופאים ולא מאת ה' - נחשבים כמי "שלא אכלו מצה בפסח - וגם אכלו חמץ", ואדרבה, "חטא" זה עלול להורידם מדרגתם הגבוהה לדרגת המונהגים על פי דרכי הטבע.