היות והפסקתי לקחת חבל באשכול זה, אעתיק לכאן ממה שנמצא ברשת קחנו משם.
http://din.org.il/2012/11/11/%D7%A4%D7% ... A8-%D7%90/הרב משה שלזינגר
כ"ה חשון ה'תשע"ג
יו”ר אירגון פרי חיים
הרב זאב ליטקה
בס”ד
הנאמר לקמן הוא לעיון בלבד, בכל שאלה מעשית יש לפנות לרב הבקיא בענינים אלו
מבוא
התפתחות הרפואה לפני יותר ממאה שנה בתחום הפוריות הביאה איתה שאלות כבדות משקל, חלק ההשאלות נוגעות לאופן הוצאת הזרע לצורך בדיקה או לצורך הזרעה, ומאוחר יותר עלתה גם האפשרות של הפריה חוץ גופית (ivf) שגם בזו השאלה הראשונית היא ענין הוצאת הזרע איך והאם בכלל מותר לעשות זאת.
לפני יותר ממאה שנה כששאלה זו הגיעה לשולחנם של גדולי הפוסקים דאז, רבים מהם החמירו ולא התירו להוציא זרע לצורך הנ”ל, אע”פ שהרופאים המליצו לעשות זאת כדי שיוכלו זוגות אלו להותיר אחריהן ילדים. “גדול המשיבים” בליטא היה אז הדברי במלכיאל בכמה מקומות בתשובותיו (ח”א סי’ ע’, ח”ג סי’ צא, ח”ד סי’ קז, קח, ח”ה סי’ קנז) עסק שבאלה זו, ועמדתו היתה נחרצת לאסור. בח”ד סי’ קז שם האריך בענין הוצאת הזרע שהיא אסורה במקרים אלו וסיכם: “לזאת בנ”ד נלע”ד שאסור לעשות כן. ואין כדאי להתחכם ביותר. וישליכו יהבם על ד’ אשר יזכה עוד אותם בזרע של קיימא. ובפרט שלא עברו עוד עשר שנים כדין. ונצטוינו לקיים פו”ר כדרך בנ”א ולא ע”י התחכמות כאלה אשר קרובים יותר לאיסור ולמכשול כמו שבארנו בע”ה”. וכן בסי’ קח סיים: “לא אאריך בזה כי לדעתי אין להתיר דבר כזה להוציא בידים. כי רבו הספיקות בדבר זה. וענין הוז”ל דבר חמור מאוד. וגם בנתינה ברחם האשה יש כמה חששות. ואם נבוא להתיר דבר כזה יש לחוש לכמה מכשולים. ועי”ז ניתן יד לפושעים ודי למבין. ואשר כתב כת”ר בשם ספר עזר מקודש. אין ספר זה ת”י. ומי שרוצה לסמוך עליו יעשה כרצונו ולא ירד בני עמו”. דברים נחרצים מאד.
וכן בח”א סי’ ע’ כתב: “ויש לדון ג”כ לענין מה שדורשים הרופאים מחשוכי בנים להראות להם זרעם כדי להבחין סיבת מניעת ההולדה. אבל אחרי שהש”ס בנדה י”ג והזוהר במקומות הרבה מפליגים בעונש עון זה ר”ל והוקש לשפיחות דמים. חלילה לחפש קולות בענין זה”.
גם הפוסקים שהיו ידועים כמקילים מאד החמירו בענין זה כמו שמצינו במהרש”ם שהיה ידוע כגדול המקילים בח”ג סי’ רסח מאד התחבט בזה וסיים: “וגם בזה לא התרתי רק בשהה כבר עשר שנים ולא ילדה ויבא לידי גירושין והתירה התורה למחוק שמו בשביל השלום. אבל מחומר היסור רצוני באופן שיסכימו עוד ב’ רבנים יראי ד’. ושלא לעשות מעשה רק עפ”י חקירת חכם וירא ד’ אשר יראה הענין שהוא שעה”ד גדול וכתורה יעשה”. ועי’ עוד בשו”ת דובב מישרים (ח”א סי’ כ). וכיוצא בזה מצינו גם בשו”ת מהר”ש ענגיל (ח”ו סי’ עה) שגם הוא היה ידוע כמקל ובכל זאת לא ראה מקום כ”כ להקל בזה. וכן בשדי חמד (אסיפת דינים מערכת אישות סי’ יג).
אמנם היו מגדולי הפוסקים שהקילו גם אז כמו ר’ אהרן ואלקין מפינסק (שו”ת זקן אהרן ח”א סי’ סז) והגרח”ע באחיעזר (ח”ג סי’ כד אות ד’). וכן באבני נזר אבה”ע סי’ פג נטה להקל, למרות שסיים: “עתה שלחתי אחר רופא מומחה לדבר בעצמי עמו, ואמר לי כי הרפואות אשר יוכלו ליתן אחר ראיית (הזרע) יכולים ליתן גם עתה, רק רצונם לראות הזרע לראות אם המניעה מאת הבעל, ושאלתיו עוד אולי אם הוא בריא יזיקו לו הרפואות, ואמר שגם זה אינו, ולפי דבריו אין שום צורך להריק הזרע, עוד שאלתיו על הבחינה אשר אני המצאתי להיות זורה מבחוץ אם טובה הוא ואמר שכן הוא אם ירצו לראות זרע אינם מוציאין ביד רק מלבישים הגיד בכיס דק סתום למעלה קודם יקרב אל האשה, ואחר התשמיש ישאר הזרע בכיס, סוף דבר אין רצוני להמנות להתיר כלל”. זאת אומרת כי אם יש תועלת בזה שיבדקו את הזרע כפי שברור היום, בדיעבד הוא נמנה על המתירים. וכן בשו”ת מהרש”ג (ח”ב סי’ רמג) ושו”ת שבט סופר (אבה”ע סי’ א’).
דעה מעניינת אנו מוצאים בתשובות והנהגות להגר”מ שטרנבוך שליט”א (ח”ג סי’ תז) שכתב: “ודע ששמעתי מפי הגאון דבריסק הגריז”ס זצ”ל בענין הזרעה מלאכותית כפשוטו מבעל לאשתו שאין לנו להתיר הדבר ולא לאסור למתירין”.
אמנם ראוי להבחין בדברי האוסרים כי חלקם נטו לאסור גם משום חוסר האימון ברופאים כמו שכתב בדברי מלכיאל (ח”א סי’ ע’) “גם כפי הנודע לי אותם שלא נמלכו בחכם והראו זרעם להרופאים לא מצאו תועלת ולא אתמחי הרופאים לדבר זה”. וכיוצא בזה בדברי האבני נזר הנ”ל. מה שכיום ידוע שודאי ישנה תועלת רבה בבדיקת הזרע ובטיפולי הפוריות לסוגיהן. ויש שחששו שהרופאים יערבו זרע ממישהו אחר (בריא) כדי שיהיה סיכוי גדול יותר להריון.
אכן בעשרות השנים האחרונות גדולי הפוסקים כמעט כולם התירו את בדיקת הזרע וטיפולי הפוריות כפי שכתב בשו”ת אגר”מ (אבה”ע א’ סי’ ע’, עא, ח”ב סי’ טז), וכן הגרש”ז אויערבאך בשו”ת מנחת שלמה (ח”ג סי’ קג אות טז), מנחת יצחק (ח”ג סי’ קח), ובקובץ תשובות להגרי”ש אלישיב זצ”ל (ח”ב סי’ עח, וח”ג סי’ קפט בענין בדיקת זרע). ויבדל”א שבט הלוי (ח”ז סי’ רה) ושו”ת יביע אומר (ח”ב אבה”ע סי’ א’).
המעניין הוא כי למרות שעם השנים נראה יותר מדברי הפוסקים להתיר, מ”מ עדיין אנו רואים כי נזהרו לא להתיר לזוגות לעסוק כזה עד יעבור כמה שנים לנישואיהן. בשו”ת אגרות משה (ח”ב סי’ טז) כתב שלא יעסקו בזה עד לאחר חמש שנים לנישואין. ובתשובת הגרי”ש אילשיב זצ”ל (ח”ב סי’ עד) סיים: “ויש לציין כי כל האחרונים המדברים בזה הוא במקרה ועבר זמן רב אחרי הנישואין. בעובדא דאחיעזר עברו עשר שנים. בתורת מרדכי סי’ קעח צידד להתיר דוקא ע”י גרמא כשעברו י”ב שנה ודבר זה יגרום לחיזוק השלום בינו לבינה שלא יתפרדו”. למעשה, כיום עוסקים בטיופולים אלו גם קודם חמש שנים כפי שהובא בספר ברכת בנים (פ”ה אות ד’) מעשה שהחזו”א התיר לאחר שנתיים. וראה עוד בשבט הלוי (ח”ח סי’ רנא אות י’) נשאל האם אכן צריך להמתין עשר שנים, והשיב: “הגם שטעם המחמירים שלא לעשות זה רק לאחר עבור עשר שנים דברי טעם הם מכל מקום אם נתברר למעלה מכל ספק דבדרך הטבעי אין כבר שום תקוה בודאי מותר לעסוק בזה גם קודם עשר שנים”.
נקודה נוספת אנו רואים כי גם להמתירים לא ראו להתיר לעשות זאת אלא לצורך מצות פו”ר, למרות שלשיטתם גם לצורך מצות שבת יצרה נחשב ‘לצורך’ ואין בו איסור מ”מ לא כולם הסכימו להתיר. עי’ שבט הלוי שם אות יא: “מכל מקום יראה להגביל הדבר רק למצות פ”ו בלבד, ונראה דזה היה דעת כל הגדולים שנשאו ונתנו בנדון זה”. מאידך, בחכמת שלמה כתב שם בפירוש כי גם לצורך ילדים נוספים זה נחשב לצורך ומותר, וכן נראה מדברי האגר”מ בתשובותיו.
הסיבה לכך הוא משום חומר האיסור הוצאת זרע לבטלה, שכתב על כך השו”ע באבה”ע סי’ כג סעי’ א’: “ועון זה חמור מכל עבירות שבתורה” ומקורו מהזהר כפי שכתב בב”י שם.
ישנם כמה דרכים להוציא זרע לצורך בדיקה הזרעה, והפריה, לכן ננסה ללבן מעט את הסוגיא כדי לבדוק איזה דרך עדיפה יותר כדי להמנע מעבירה חמורה זו. כי ברור איפה, שגם המתירים לא התירו אלא לצורה של הקל הקל תחילה. וכל זמן שלא ברור שאין לו אפשרות בדרך הקלה יותר, אסור לו לעשות בדרך החמורה יותר.
וראיה ברורה לכך יש מיבמות עו,א בענין אדם שיש לו נקב בגיד ואין ידוע לנו האם נקב זה פוסל אותו לבוא לקהל או לא (זאת אומרת אם יוצא זרע גם מהנקב הזה הרי הוא פסול). שלח ליה רבא בריה דרבה לרב יוסף ילמדנו רבינו איך בודקים את זה. אמר לו “מייתינן נהמא חמימא דשערי ומנחינן ליה אבי פוקרי, ומקרי וחזינן ליה” (פרש”י: “נקב בית הרעי ומחמת חמימותו הוא נקרי”). אמר אביי אטו כו”ע יעקב אבינו הואי, דכתיב ביה כחי וראשית אוני, שלא ראה קרי מימיו. אלא אמר אביי מעברינן קמיה בגדי צבעונין. אמר רבא אטו כו”ע ברזילי הגלעדי הוא אלא, מחוורתא כדשנין מעיקרא”.
והקשה שם בישרש יעקב (לבעל הבית שלמה) מאחר שע”י שימת לחם במקום ההוא ודאי יוציא זרע (כך הרי מבואר בגמ’) א”כ מה הקשה אטו כו”ע יעקב אבינו וכו’. וביאר, כי באמת במקום שהוא יכול להוציא זרע ע”י בגדי צבעונים זאת אומרת רק ע”י הרהור ללא התערבות מעשה כלל, ודאי עדיף ואסור לו להוציא בצורה אחרת. ורק אם א”א, ניתן לעשות ע”י מעשה בגרמא (נהמא חמימא) וכן הביא מהמהרש”ל ביש”ש שם. א”כ רואים כי גם במקום שהותר להוציא זרע באופן כזה או אחר, מחוייבים לעשות “הקל הקל קודם” ורק אם אי אפשר, עושים בצורה החמורה יותר.
דבר זה לכאורה ניתן להוכיח מסוגיא נוספת (יבמות סה,א) בזוג שלא נפקד בילדים, האשה טוענת כי הסיבה היא בבעל, והבעל טוען להיפך. מבואר שם בגמ’ כי האשה נאמנת משום שהיא יודעת ביורה כחץ (היא יכולה להרגיש) והוא אינו יודע. משמע כי אם הוא היה ג”כ יודע בבירור שהוא יורה כחץ לא היה ניתן לכפות אותו לתת גט.
ואמרו שם בגמ’ אם אמר הבעל אלך וישא אשה אחרת “ואיבדוק נפשאי. אמר רבי אמי אף בזו יוציא ויתן כתובה, שאני אומר כל הנושא אשה על אשתו יוציא ויתן כתובה. רבא אמר נושא אדם כמה נשים על אשתו; והוא, דאית ליה למיזיינינהי”. הרי שלא מצאו בגמ’ אפשרות אחרת לבדוק עצמו האם הוא יורה כחץ או לא רק ע”י זה שהוא ישא אשה אחרת. אע”פ שודאי אם יוציא זרע באופנים הנ”ל זה לגמרי לצורך ואינו לבטלה שהרי אינו רוצה לגרש את אשתו.
אמנם בגמ’ שם ביבמות עו ג”כ יש אשפרות שישא אשה הכשירה לו – גיורת שהיא מתורת לפצוע דכא. כתב שם בערוך לנר כי זה אינו שכיח לכן לא אמרו שם בגמ’ את האפשרות הזו. זאת אומרת שאפילו טירחה כזו לשאת אשה שניה לכאו’ צריכים לעשות עוד קודם שמוציאים זרע באופנים הנ”ל שהם בגרמא. הרי ראיה כמה צריך להזהר בעניינים אלו לעשות “הקל הקל תחילה”. אלא שאפשר לדחות ראיה זו, ראה לקמן אות יא.
גדר איסור הוצאת זרע
א
אם איסור לא תנאף הוא בנוסף לאיסור הוצאת זרע לבטלה
בשו”ת אגרות משה הרחיב בענין הוצאת זרע לצורך הזרעה בכמה מקומות (אבה”ע א’ סי’ ע’, ח”ב סי’ יח, ח”ג סי’ יד). וסמך על הסוגיא ביבמות הנ”ל שרואים כי מותר להוציא זרע באופנים הנ”ל לצורך בדיקה האם הוא כשר לקהל או לא, (אע”פ שיכול לישא גיורת ולבדוק עי”ז). מ”מ דייק כי דוקא באופנים הנ”ל מותר לו להוציא, אבל לא התירו לו להוציא זרע ע”י משמוש ביד וכד’.
וביאר: “והטעם נראה משום דעל משמוש ידים בהאבר איכא איסור לא תנאף כדתנא דבי רבי ישמעאל בנדה דף י”ג לא תנאף לא תהא בך ניאוף בין ביד בין ברגל שזה לא הותר אבל ע”י מעשה בשאר אברים כגון הא דנהמא חמימא דשערי אבי פוקרי וכן להרהר באשה כדי שיצא הזרע שליכא בזה איסור לא תנאף אלא איסור הוצאת זרע לבטלה מותר לצורך בדיקה שלא נחשב זה לבטלה. ולכן גם בעובדא דידן אין להתיר ע”י משמוש בהאבר אבל ע”י הדברים שמתירין שם היה לן להתיר גם בכאן”.
ולכן מסקנתו היא כי באופנים הנ”ל מותר הוצאת זרע לצורך בדיקה, אלא שבשימת לחם וכו’ אין אנו בקיאים. וע”י הרהור באשה ודאי לא לכולם זה מועיל להוצאה כפי שמבואר בגמ’ שלא כולם כברזילי הגלעדי. לכן כתב כי עדיף ע”י שימת כיס על הגיד שדעת הגרח”ע כי עי”ז הוא דרך ביאה, “אף שזה לא מסתבר כלל” (וכדעת הרבה פוסקים הובאו לקמן אות יז). מ”מ לכה”פ אין בזה חסרון של לא תנאף, ומצד הוצאת זרע הרי הוא לצורך. או באופן שדש מבפנים וזורה לתוך כלי.
לכאורה נראה כי מדברי הרמב”ם יש קצת ראיה לדרך זו של האגר”מ. ז”ל הרמב”ם (פכ”א מאיס”ב הלכה יח) “אסור להוציא שכבת זרע לבטלה, לפיכך לא יהיה אדם דש מבפנים וזורה מבחוץ, ולא ישא קטנה שאינה ראויה לילד, אבל אלו שמנאפין ביד ומוציאין שכבת זרע לא די להם שאיסור גדול הוא אלא שהעושה זה בנדוי הוא יושב ועליהם נאמר ידיכם דמים מלאו וכאילו הרג הנפש”.
הרי יש כאן שתי דרגות, אסור להוצאי ש”ז לבטלה ומסיבה זו לא יהיה דש בפנים וכו’, אבל אלו שמנאפין ביד וכו’ זה חמור יותר, ואיסור זה נלמד מלא תנאף.
לכאו’ יש להעיר, המחבר חילק את הדין של הרמב”ם לשני סעיפים: סעי’ א’: “אסור להוציא שכבת זרע לבטלה ועון זה חמור מכל עבירות שבתורה. לפיכך לא יהיה אדם דש מבפנים וזורה מבחוץ, ולא ישא קטנה שאינה ראויה לילד. סעי’ ב’: “אלו שמנאפים ביד ומוציאים שכבת זרע וכו”.
ולפי החילוק הנ”ל יש כאן שני איסורים שונים, סעי’ א’ מדבר על איסור הוצאת ז”ל, וסעי’ ב’ מדבר על איסור לא תנאף. א”כ מנין למחבר שדברי הזהר שעוון זה חמור מכל עבירות שבתורה נאמרו על איסור הוצאת זרע לבטלה, אולי הם אמורים על לא תנאף. ובאמת המעיין בדברי הזהר (הובאו בהגהות הטור הוצאת שירת דבורה) יראה כי הזהר מדבר על הוצאת ז”ל ביד או ברגל, ולפי החילוק הנ”ל מדובר על איסור לא תנאף. וצ”ע.
ב
אכן באחיעזר שהובא לעיל (ח”ג סי’ כד אות ד’) הביא מהיעב”ץ (שאילת יעבץ ח”א סי’ מג) שבתחילה הוכיח מהסוגיא ביבמות עו הנ”ל כי במקום הצורך מותר להוציא ש”ז לבטלה, אלא שסיים: “אולי התם דוקא ע”י גרמא וכמש”כ היש”ש ביבמות שם דין טו”. ועי’ שם ביש”ש שכתב בפירוש כי ביד בודאי אסור שהרי הוא חייב מיתה, אלא רק ע”י גרמא כמבואר שם.
מסקנת הגרח”ע: “כללו של דבר שיש לסמוך על דברי שו”ת יעב”ץ שכתב דהיכא דאי אפשר בגרמא לעשות גם בידים, ודרך תשמיש ע”י נרתיק בודאי מותר לכו”ע”.
וראיתי בקובץ תשובות להגרי”ש אלישיב זצ”ל (ח”ב סי’ עד) שתמה עליו ולכן תמוה מ”ש באחיעזר שיש לסמוך על דברי שאלת יעב”ץ שכתב דהיכא דא”א בגרמא לעשות גם בידים, וכי יפה כחו של הריעב”ץ ז”ל לחלוק על המהרש”ל בדברים בעלמא”. וכן תמה עיו בח”ג סי’ קפט איך אפשר לסמוך בזה על היעב”ץ כשהיעב”ץ עצמו לא כתב אלא בשם מהרש”ל והמהרש”ל עצמו לא התיר אלא רק ע”י גרמא כמבואר בדבריו.
עוד הביא הגרח”ע לצדד להתיר עפ”י שיטת ר”י בתוס’ יבמות לד,ב כי באקראי מותר להוציא לבטלה. “ואם שהב”י החמיר בזה בסי’ כ”ה, מ”מ לצורך שעה י”ל דשרי”.
ודבריו צ”ע, כי אם כך הוא הפירוש בדברי ר”י, הרי גמרא ערוכה נגדו, ז”ל הגמ’ שם: “היכי עבדינן אמר ליה מייתינן נהמא חמימא דשערי ומנחינן ליה אבי פוקרי, ומקרי וחזינן ליה. אמר אביי אטו כ”ע יעקב אבינו הואי, דכתיב ביה כחי וראשית אוני, שלא ראה קרי מימיו. אלא אמר אביי מעברינן קמיה בגדי צבעונין. אמר רבא אטו כ”ע ברזילי הגלעדי הוא אלא מחוורתא כדשנין מעיקרא. ועי’ רש”י שברזילי הגלעדי היה שטוף בזימה, אבל סתם אדם אינו מוציא זרע ע”י שרואה בגדי צבעונים. ולדברי ר”י למה צריך לכל זה, הרי באקראי מותר להוציא.
וגם הגרי”ש אלישיב זצ”ל שם (ח”ב סי’ עד) תמה עליו, שהרי כוונת ר”י רק לומר באחד שבא על אשתו שלא כדרכה ויצא לו ש”ז כל שזה באקראי הוה דרך ביאה, ולא משום שמותר להוציא ש”ז באקראי. וכעין זה פירש באגר”מ ח”א סי’ סג.
המעניין הוא כי באותו סימן בהמשך באות ה’ נדפס מכתב נוסף של הגרח”ע (משבט תרצ”ד, המכתב הקודם היה מכסליו תרצ”ה) שדן בשאלה האם מותר לשמש בנרתיק עם האבר במקום שיש לאשה סכנה אם היא תתעבר. ובתוך דבריו כתב כי בעצם גם אסור להוציא זרע בגרמא והוא מהפסוק ונשמרתם מכל דבר רע, שלא יהרהר ביום ויבוא לידי טומאה בלילה, (כתובות מו). והוסיף: “והא דיבמות ע”ו דמניחין ביה פוקרא ומתירים ע”י גרמא היינו משום דבלא בדיקה אסור בפו”ר ולדעת התוס’ בסנהדרין נ”ט השחתת זרע הוא משום פו”ר, משו”ה כדי להתירו בקהל שרי ע”י גרמא דקילא, אבל בידים לא דחמירא כמבואר בנדה בר”פ כל היד וכ”כ היש”ש ביבמות שם שלא התירו רק ע”י גרמא”. הרי שכאן מפורש בדבריו כי גם לצורך פריה ורביה מותר רק ע”י גרמא, ולא הותר בידים.
וקצת פלא על האגר”מ שהביא את דברי הגרח”ע בענין כיס שהוא דרך תשמיש ותמה עליו, ובכל זאת לא הזכיר כלל שבאותו מקום בדיוק כתב הגרח”ע בשם ביעב”ץ כי בדיבעבד אפשר להוציא גם בידים, מה שאצל האגר”מ חמור שבעתיים כאמור. (ואולי הוא הבין בדברי הגרח”ע כי אין כוונתו להוציא ע”י ידו, אלא יש אפשרות להוציא ע”י גרמא (נהמא חמימא), ויש אפשרות להוציא ע”י מעשה בידים, אבל אין כוונתו בידו, אלא ההילך מגרמא – מעשה בידים, ועי’ לקמן אות טו מה שהבאנו בשם מהמר”ם אריק במנחת פתים).
אמנם במנחת שלמה (ח”ג סי’ קג אות טז) כתב הגרש”ז אויערבאך זצ”ל:
“בדבר מה שדנו הפוסקים האם שרי להוציא ש”ז למטרת בדיקה רפואית, נלענ”ד דאף שהיש”ש כתב בפ”ח מיבמות סי’ ט”ו “פשיטא שהוא אסור לו להוציא ש”ז ביד שחייב מיתה”. מ”מ אין כוונתו לאסור לגמרי אף אם אי אפשר בענין אחר, שהרי דקדק וכתב “היכא עבדינן דמייתי ליה לידי בדיקה למבדקיה לכתחילה” ונתכוין לומר בכך דלכתחילה צריכים לעשות באופן הקל ביותר וכדמוכח מהגמ’ שם (ע”ו ע”א) ששאלו “אטו כו”ע יעקב אבינו”, כלומר דמשום כך עדיף טפי ע”י הסתכלות בבגדי צבעונין. וראיתי שגם הגאון בעל ישרש יעקב כתב כן בקצרה בדעת היש”ש מ”ל: “דאף שמותר להוציא ש”ז לענין הבדיקה בכדי שאפשר שע”י זה יהיה מותר לבוא בקהל” עיי”ש, וא”כ אפשר דה”ה נמי לצורך מצות פו”ר דאפשר שחומר האיסור שהפליגו בו חכמים הוא רק בשופך ממש לבטלה. ויתכן דאפילו אם כבר יש לו בן ובת גם כן מותר כדי לקיים מצות שבת או שאשתו מצטערת הרבה מזה שאין להם עוד בנים, ואין בדיקה זו לבטלה הואיל וזה לצורך רפואה כדי שיוכל לקיים פו”ר או מצות שבת”.
אלא שלפי דבריהם הכותרת של היש”ש שם לא לגמרי מדויקת: “דין דעבדינן ליה בלחם שעורים חם, שיתחמם, ויראה קרי, או בהעברת בגדי צבעונים, כשאין מכיר האשה, אבל ביד אסור להוציא ש”ז”. הרי שכתב שכל מה שהותר זה רק כשאינו מכיר את האשה וכן ביד אסור. ולא נראה כי יש לזה היתר במצב כשלהו, שהרי גם הסיבה שכתב בהמשך דבריו שאם הוא מכיר את האשה אסור, וכן לראות את האשה גופיה אסור, והטעם הוא משום שודאי לא הותר איסור לא תותרו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם” משום שהוא רוצה להנשא. כמו לא הותר האיסור (הוצאת זרע ביד) שהוא במיתה כמו שהביא שם.
עכ”פ לשיטת האחיעזר והגרש”ז אין שני גדרים באיסור הוצאת זרע לבטלה, אף שיש דרגות בזה כמבואר ברמב”ם ובשו”ע, וכמו שמוכח בסוגיא בבימות שם. מ”מ הכל הוא איסור הוצאת זרע לבטלה, ולכן במקום הצורך כשא”א באופן אחר התירו להוציא אפילו בידים. ולדבריהם מה שאמרו בנדה יג שעובר על לא תנאף אינו אלא אסמכתא.
אבל לדעת האגר”מ והגרי”ש אלישיב זצ”ל ישנם שתי איסורים, יש איסור לא תנאף ואיסור זה כתב האגר”מ הוא אפילו בלא הוצאת זרע כלל, עי’ ח”א סי’ סח: “אבל בידיו מונחות על אברו שודאי מתחמם מזה הוא ניאוף ביד, וזה אסור אף שלא יוציא זרע מזה, ונמצא שהוא רק ספק אחד לאיסור. ואף שרש”י פי’ על המנאפים ביד מוציא זרע לבטלה, נראה שהוא רק על דרשת ר”א מקרא דידיכם דמים מלאו שהוא שייך על הוצאת זרע דוקא ולא קאי על תנא דבי רבי ישמעאל לא תנאף לא תהא בך ניאוף בין ביד בין ברגל שאיסור זה הוא גם בלא הוצאת זרע כמו הניאוף דא”א וכל עריות שהוא גם בלא הוצאת זרע כמפורש ברמב”ם פ”א מאי”ב ה”י, וכן הוא גם הניאוף בך ביד נמי כיון שמקרא זה ילפינן הוא אסור אף בלא הוצאת זרע”.
ויש גם איסור הוצאת זרע, שזה התירו במקום צורך פו”ר כפי שיבואר לקמן, ולכן מותר רק ע”י גרמא או דרך תשמיש, אבל ביד לעולם אסור.
ג
דרך תשמיש והאופנים הנחשבים לדרך תשמיש
הנה הוצאת זרע דרך תשמיש אף שבודאי לא יקיים בזה מצוות פו”ר ובדאי אין בזה כל איסור הוצאת זרע, שהרי אדם משמש עם זקנה וכד’ ופשוט.
אמנם, כתב הרמב”ם (פכ”א מאיס”ב הי”ח) “אסור להוציא שכבת זרע לבטלה, לפיכך לא יהיה אדם דש מבפנים וזורה מבחוץ, ולא ישא קטנה שאינה ראויה לילד”. בפשטות היה נראה שהוא משום שאינה ראויה להוליד לכן הוא כמוציא זרע לבטלה, זאת אומרת לפי”ז יש איסור גם שהוא עושה כן דרך ביאה. אולם הב”י שם וכן הב”ש (סק”ב) ביארו שכוונת הרמב”ם הוא מצד שעדיין לא קיים מצוות פריה ורביה, ולכן אסור לו לישא קטנה, אלא שבעצי ארזים כבר העיר כי לא משמע כן ברמב”ם שהרי כאן הוא לא עוסק בדיני פ”ו, אלא בדין הוצאת ז”ל.
ובאמת בפרישה ובב”ח פירשו שהוא משום הוצאת ז”ל. אמנם ודאי שאין כוונתם לומר כי אסור לשמש עם זקנה וכד’, אלא כוונתם כי הבא להנשא לכתחילה עם קטנה גם יש בזה משום הוצאת ז”ל.
ובשו”ת מהרש”ג (ח”ב סי’ רמג) הקשה על דברי הרמב”ם לא ישא קטנה וכו’ הרי שם בפט”ו ה”ז כתב לא ישא אדם עקרה או אילונית שאינם ראויים לילד אא”כ קיים כבר מצוות פריה ורביה. זאת אומרת שאין איסור מצד זרע לבטלה.
ועיי”ש שכתב לבאר כי כוונת הרמב”ם כאן לקטנה פחותה מבת שלש שאינה ראויה לביאה כלל, והבא על הערוה כשהיא פחותה מבת ג’ לא עבר על איסור משום שאין זה נחשב למעשה ביאה כלל. לכן כתב הרמב”ם ולא ישא קטנה דכיון שאין זה נחשב כלל למעשה ביאה, הרי עובר בכה”ג על איסור של הוצאת זרע, אבל דרך ביאה אע”פ שאינה ראויה להוליד, ודאי שאינו עובר על הוצאת זרע.