בביאור הענין, כתב בספר אבודרהם (סדר ראש חודש),
ובפירושי סידור התפילה לרוקח (מוסף שבת וראש חדש עמוד תרלב),וגלה יקרינו על שם (ש"א ד, כ"א) גלה כבוד מישראל.
וגלה יקרינו הוא הדר השכינה, ויצא מבת ציון כל הדרה.
ונראה ששני הפירושים עולים בקנה אחד, יעוי' לשון הזוהר הק' (פרשת כי תשא דף קצא עמוד א),
הרי לנו דהשכינה היא היא הכבוד שגלה מישראל, והן הן הדברים.אלהים ודאי כבוד ישראל דא איהו דשריא עלייהו כאמא על בנין ודא הוא רזא דכתיב (תהלים קו) וימירו את כבודם בתבנית שור, דא כבודם דישראל אמא דלהון, ודא הוא דכתיב גלה כבוד דגרמו לשכינתא דאתגלי בגלותא עמהון, ועל דא וימירו את כבודם, במה בתבנית שור.
אלא שיל"ע טובא בביאור הכפילות, שכופל אח"כ ונוטל כבוד מבית חיינו. ובפירושי סידור התפילה לרוקח שם פירש,
וצ"ב ביחודיות ענין זה של קבלת תפילות וקרבנות הנכרי והזכרתו במסוים.ונוטל כבוד מבית חיינו הם קרבנות ותפלות ששומע גם מן נכרי.
ואשר יראה בזה דבאמת ישנם ב' בחינות שונות בהשראת השכינה בבית המקדש, האחת היינו גילוי השכינה המפעמת בתוך תוכיותם של כלל ישראל, כמו שנודעו דברי האלשיך בפר' כי תשא (לא, יג), וז"ל,
.אך מה שאות היא השמירה שאמרתי תשמרו הוא דבר פנימי המקשר ביני וביניכם שהוא דבר שהוא ביני ונכנס ביניכם שהוא תוך נפשכם שהוא מעין היותכם היכל לשכינתי, שהיא גם הוא חלק אלוה יתברך... ואם כן כיון שהמשכן אין השראת שכינה בו מצד עצמו כי אם באדם כמה דאת אמר ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם, כי בתוכו לא נאמר אלא בתוכם שהוא כי היכל ה' הוא האדם וממנו יתפשט אל המשכן
והשנית, השראת השכינה מצד עצם קדושת המקום, ויתבאר בהקדם דברי הרלב"ג עה"פ במלכים (א ח, מא) וְגַם֙ אֶל־הַנָּכְרִ֔י אֲשֶׁ֪ר לֹא־מֵעַמְּךָ֥ יִשְׂרָאֵ֖ל ה֑וּא וּבָ֪א מֵאֶ֥רֶץ רְחוֹקָ֖ה לְמַ֥עַן שְׁמֶֽךָ. וז"ל,
הנה לא אמר שלמה בנכרי שיתן לו הש"י כדרכיו אשר ידע את לבבו כי מזה הצד לא היה ראוי שתקובל תפלתו אך בקש מהש"י שישמע לקול הנכרי ככל אשר יקרא אליו לבעבור סבב שיקרב לעבודת השם כישראל כדי שיתפרסם כי שם ה' נקרא על הבית הזה עד שהקורא אליו מזה המקום תהיה תפלתו נשמעת בכל אשר יקרא אליו.
והיינו שיש סגולה מצד המקום ששורה בו שכינה גם אם המתפלל במקום הוא מופקע ואינו ראוי לזה, וכח זה מתבטא בקבלת תפילות וקרבנות הנכרי. ותכלית ענין זה הוא כמפורש שם בפס' מג, אַתָּ֫ה תִּשְׁמַ֤ע הַשָּׁמַ֙יִם֙ מְכ֣וֹן שִׁבְתֶּ֔ךָ וְעָשִׂ֕יתָ כְּכֹ֪ל אֲשֶׁר־יִקְרָ֥א אֵלֶ֖יךָ הַנָּכְרִ֑י לְמַ֣עַן יֵדְעוּן֩ כָּל־עַמֵּ֨י הָאָ֜רֶץ אֶת־שְׁמֶ֗ךָ לְיִרְאָ֤ה אֹֽתְךָ֙ כְּעַמְּךָ֣ יִשְׂרָאֵ֔ל וְלָדַ֕עַת כִּי־שִׁמְךָ֣ נִקְרָ֔א עַל־הַבַּ֥יִת הַזֶּ֖ה אֲשֶׁ֥ר בָּנִֽיתִי.
ויעוי' במשך חכמה דפר' וזאת הברכה עה"פ (לג, יט) עמים הר יקראו, וז"ל,
. והיינו שתפילת העכו"ם מתקבלת רק במקום הקדוש דייקא, ומבואר היטב דקבלת התפילה של העכו"ם מבטאת במיוחד את השראת השכינה במקום דייקא.ויתכן דכוון אל מה שהתפלל שלמה "וגם אל הנכרי... ובא מארץ רחוקה (ובא והתפלל אל הבית הזה). וזה הבדל בין ישראל בארץ שבים, כי יתפללו שם דרך ארצם הם נענים. אבל הנכרי מוכרח לבא, ואז נענה. לכן אמר עמים הר, כי יבואו ויקראו, יהיו נענים בתפלתם. לכן אמר עמים הר יקראו
ומעתה מבואר היטב, ד'גלה יקרנו' היינו הבחינה הראשונה של השראת השכינה ששורה בתוך כל אחד ואחד מישראל, ומתגלה בבית המקדש, ו'נוטל כבוד מבית חיינו' היינו הכבוד השורה בעצם הבית, ואמנם 'כבוד' זה מיתלי תלי בדווקא במקום ובבית.