מנהג ותיקין או הלצה תפלה?

[איש_ספר]

למשה.jpeg (351.04 KiB) נצפה 4946 פעמים

[איש_ספר]

מתוך סידור תפילת החדש המופיע בארה"ק והוא כמתכונת סידורי ליוורנו. אגב, הסידור ה"ספרדי" הנאה ביותר!

לדברי המו"ל (צרפתי -מרוקאני), אכן כך נהגו "אצלם", וטעם המנהג, שבת זכור - למשה צוית וכו' זכור ושמור.

חפשתי באוצר ל"מ תיעוד למנהג, שאלתי לכמה המחזיקים עצמם כבקיאים במנהגי מרוקו, וגם הם לא שמעו ע"כ בלתי היום

[פרנצויז]

האם מדובר בסידור תפלת החדש בהוצאת "ארז"?
יש שם הרבה דברים מוזרים.
לדוגמא, ראה שם מנהגי יום העצמאות מנהג מרוקו (מדורי דורות ?? :), אולי אפילו מגירוש ספרד!), עם פיוטים מרבי יוסף משאש ועוד.
יש סידורים בנוסח תפילת החודש ליוורנו (כמנהג מרוקו) הרבה יותר מוצלחים ומדוייקים, וגם ב"קנקן" נאה.
ביניהם יש להזכיר סדור תפלת החדש השלם, הוצאת מכון ספורנו, ירושלים תשע"ג.

לגופו של ענין, מה שהזכירו שם מנהג מרוקו הספרדי, כוונתם לאיזור צפון מרוקו שהיה תקופה ארוכה בשלטון ספרד, ומדברים שם ספרדית, (כגון טנג'יר, טיטואן, ועוד), ובאמת יתכן שיש שם מנהגים שונים מקהילות אחרות.
[וראה ס' נתיבות המערב השלם, תשס"ו, מנהגי שבת קדש, אות קס"א, (עמ' צ"ד), שיש כמה מקומות במרוקו שנהגו (כל שבת) לומר "למשה צוית", במקום תכנת שבת].

[מה שנכון נכון]

אם אינני טועה בסידור אבותינו הובאה איזו אמרה בערבית שקושרת בין אמירת למשה צוית או תכנת שבת לאיך שיצא החמין.

[איש_ספר]

אם אינני טועה בסידור אבותינו הובאה איזו אמרה בערבית שקושרת בין אמירת למשה צוית או תכנת שבת לאיך שיצא החמין.

אכן אינך טועה. הסידור באוצר בגי' 15.

[שבטיישראל]

אם אינני טועה בסידור אבותינו הובאה איזו אמרה בערבית שקושרת בין אמירת למשה צוית או תכנת שבת לאיך שיצא החמין.

זאת אומרת שאכלו חמין ב"הפסקה" שלפני קריאת התורה בכדי לדעת איך להתפלל מוסף :)

[בקרו טלה]

אם אינני טועה בסידור אבותינו הובאה איזו אמרה בערבית שקושרת בין אמירת למשה צוית או תכנת שבת לאיך שיצא החמין.

[איש_ספר]

בפרח מטה אהרן או בקדושת אהרן לאא"ז רא"י פיש מהאדאס מחסידי קומרנא, איתא שלפי הווארמקייט ב"כתר" יודע מה מצב החמין. כמדומה שכך ראיתי שם.

[איש גלילי]

אינני רואה כ"כ פגם במאמרים המעלים את קדושת אכילת החמין, אבל ה'ווארט' שכתוב בסידור המרוקאי אינו קשור לכל זה, הם בס"ה אמרו בדיחה על חשבון הש"ץ הממהר ומקצר כדי שיוכל לרוץ לאכול.

[וונדרבר]

אינני רואה כ"כ פגם במאמרים המעלים את קדושת אכילת החמין, אבל ה'ווארט' שכתוב בסידור המרוקאי אינו קשור לכל זה, הם בס"ה אמרו בדיחה על חשבון הש"ץ הממהר ומקצר כדי שיוכל לרוץ לאכול.

הנוסח של "למשה צוית" יותר קצר מהנוסח של "תכנת שבת", ומן הסתם אתה מתכוין שכשהחמין יצא טוב הוא אומר את הנוסח הקצר למשה ציוית, משא"כ אם לא יצא טוב אין לו מה למהר והוא יכול לומר את הנוסח הארוך.
זה ווארט יפה. אבל זה לא מה שנדפס בסידור שם.
הם מסבירים את האימרה בספניולית שאם יש עונג של החמין מתענגים גם על מנהג אבותינו לומר למשה ציוית, (או הפוך).

[איש גלילי]

אתה צודק, לא הבנתי נכון מה שכתוב שם (חשבתי שהנוסח למשה צוית בא כתוספת לפני תכנת שבת).
אבל מ"מ עדיין מדובר בהלצה ממש, ולא באמרה רצינית שצריך לפלפל בה, ולהשוות אליה אמרות רציניות שנאמרו במעלת החמין.

[בקרו טלה]

בפרח מטה אהרן או בקדושת אהרן לאא"ז רא"י פיש מהאדאס מחסידי קומרנא, איתא שלפי הווארמקייט ב"כתר" יודע מה מצב החמין. כמדומה שכך ראיתי שם.

[איש_ספר]

אינני רואה כ"כ פגם במאמרים המעלים את קדושת אכילת החמין, אבל ה'ווארט' שכתוב בסידור המרוקאי אינו קשור לכל זה, הם בס"ה אמרו בדיחה על חשבון הש"ץ הממהר ומקצר כדי שיוכל לרוץ לאכול.

הנוסח של "למשה צוית" יותר קצר מהנוסח של "תכנת שבת", ומן הסתם אתה מתכוין שכשהחמין יצא טוב הוא אומר את הנוסח הקצר למשה ציוית, משא"כ אם לא יצא טוב אין לו מה למהר והוא יכול לומר את הנוסח הארוך.
זה ווארט יפה. אבל זה לא מה שנדפס בסידור שם.
הם מסבירים את האימרה בספניולית שאם יש עונג של החמין מתענגים גם על מנהג אבותינו לומר למשה ציוית, (או הפוך).

אגב, התימנים האומרים למשה צוית, נוסחתם לא פחותה בארכה מתכנת שבת שכן הם אומרים גם טופס של "ולא נתתו וגו'" שאנו אומרים בשחרית של שבת. לא ברור לי אם הם תופסים את זה כחלק מטופס למשה צוית או לא, ולא ברור לי מה זה משנה....

[מה שנכון נכון]

אגב, התימנים האומרים למשה צוית, נוסחתם לא פחותה בארכה מתכנת שבת שכן הם אומרים גם טופס של "ולא נתתו וגו'" שאנו אומרים בשחרית של שבת. לא ברור לי אם הם תופסים את זה כחלק מטופס למשה צוית או לא.

כ"ה ברמב"ם.

[אספקלריא]

על מנהג אלג'יר (הישן), ראה בקובץ "מקבציאל" (הוצאת אהבת שלום ירושלים) כרך ל"ט (סיון תשע"ג) עמ' לג-קב, וראה שם עמ' מ"א, שנהגו לומר "למשה ציוית".
http://www.otzar.org/wotzar/book.aspx?1 ... 7664700040

[מה שנכון נכון]

כך גם נהגו בטורקיה בזמן ר"ח פלאג'י לכה"פ בחלק מבהכ"נ. וכך כותב הרע"י שהיה המנהג במצרים בזמן שהיה רב שם.

[אליעזר מארקס]

בפרח מטה אהרן או בקדושת אהרן לאא"ז רא"י פיש מהאדאס מחסידי קומרנא, איתא שלפי הווארמקייט ב"כתר" יודע מה מצב החמין. כמדומה שכך ראיתי שם.

וכן אמר ה'רזא דעובדא' מקרעטשניף וסמך זאת על מאמר המשנה 'כאכילתכם כן עבודתכם'

[ע. התשבי]

משל מפורסם:

האדמו"ר הקדוש רבי ישראל מרוז'ין זי"ע סיפר פעם לחסידיו על איכר, בור ועם הארץ שבא לעיר הגדולה להיות שם בראש השנה. בהיכנסו לבית הכנסת בבוקר לתפילת שחרית ישב והביט נכחו, מבלי שתהיה לו יכולת כלשהי להתפלל או לדעת מה הציבור עושה בשעה זו. כשהגיע הציבור לתפילת שמונה עשרה, אחז רגש התעוררות בלב המתפללים והם החלו להתייפח. לא הבין הכפרי ותמה בליבו- על מה ולמה בוכים הם? הלא שום קטטה לא פרצה ביניהם, וכל אסון לא ניחת על ראשם מאז החלה התפילה?! חשב הכפרי וחשב, ולבסוף הגיע למסקנה אין זאת אלא שהם בוכים על שהתפילה מתארכת יתר על המידה, ובטנם רעבה שהרי מהבוקר לא בא לפיהם כל דבר מאכל. רעבים הם אפוא! מכיוון שגם הכפרי היה רעב, הצטרף לקהל ובכה גם הוא.

בנתיים הסתיימה תפילת שמונה עשרה, והמתפללים חדלו מבכיים. שוב עוררה התנהגות המתפללים את תמיהת הכפרי הרי איש מהם לא אכל בינתיים דבר ורעבונם אך הוסיף וגבר, ומדוע איפה הפסיקו לבכות?

הניח הכפרי את ראשו בין כפות ידיו והתעמק בהרהוריו, כשפניו לובשות ארשת רצינית. לפתע נזכר כי קודם שעזב את בית מארחו, בדרך לבית הכנסת, הבחין בעקרת הבית המניחה בתוך סיר החמין נתח בשר קשה, הדורש בישול איטי וממושך. בשר זה, ככל שהוא מתבשל נעשה רך וטעים יותר. זו אפוא הסיבה שהמתפללים פסקו מבכיים, אמר הכפרי בליבו, שכן הם נזכרו בבשר המתבשל לאיטו, והוא משתבח והולך ככל שהתפילה מתמשכת. השתכנע גם הכפרי עצמו כי אין הצדקה לבכי, לעת עתה, נתקררה דעתו והוא חדל מלהצטער ולבכות.

כעבור שעה החלו התקיעות ולפתע פתחו המתפללים בפרץ חדש של בכי. הפעם הבכי היה קורע לב ממש. הכפרי, רעב ומותש, התחיל לחשוב מחדש בניסיון לרדת לעומק דעתם של המתפללים. על מה הם בוכים עכשיו? שאת את עצמו. אימץ הכפרי את מוחו עד שלבסוף התיישבה תמיהתו- אמנם הבשר יהיה טעים ורך יותר ככל שיתארך בישולו, ובכל זאת, כמה אפשר לחכות?!... הצטרף אף הוא אל בכי המתפללים. סיים הרבי את סיפורו, קם ממקומו ושב לחדרו.

אך יצא הרבי החלו החסידים לדון בסיפור ובמוסר ההשכל שבצידו. הם הבינו שסיפורו של הרבי אינו אלא כמשל ללמדנו מוסר השכל. והנמשל: אמנם ככל שהגלות מתמשכת תהיה הגאולה גדולה יותר ומופלאה יותר, אבל סוף כל סוף, המצב הזה, שעם ישראל סובל ונרדף שנים רבות כל כך, מוכרח לבוא לקיצו, שהרי כפי ששאל הכפרי הפשוט, כמה זמן אפשר לחכות?!