ברים כתב:תפילה בציבור היא חיוב גמור מדינא, ואין שם קשר לחרדיות.
ברים כתב:תפילה בציבור היא חיוב גמור מדינא, ואין שם קשר לחרדיות.
ספרים וועלט כתב:הלא גם ביתו אחריו לא מתפללים בציבור, כידוע.
מה הפשר?
האם הרב ז"ל ידע ממנהג שלהם? הסכים? לא הבחין שהוא מחדש מנהג חדש (שזה - אולי - קולא ולא נכון)?
ליטוואק פון בודאפעסט כתב:אני לא בטוח שענין תפלה בצבור היה קנה מדה של חרדיות במושגים של פעם. בטח שהיו מתפללים בציבור, אבל זה שאדם גדול בחר להתפלל ביחידות עבור טעמים פרטיים לא היה מן הנמנע. היו שהתפארו בזה שהתפללו במנין, משמע שלא היה דבר נפוץ כמו היום שמי שלא מתפלל במנין חושדים את החרדיות שלו. כך זכור לי מכמה סיפורים של גדולים שחיפשו מנין בגלל שהיה להם יארצייט או משהו כזה, משמע שלולי זה לא היו מקפידים כ"כ. אם מישהו יכול להאיר יותר ע"ז, ולהביא המראה מקומות אשר השפעתם זכורים לי ולא מיקומם, אודה לו.
איש לוי כתב:ברים כתב:תפילה בציבור היא חיוב גמור מדינא, ואין שם קשר לחרדיות.
לשון השו"ע 'ישתדל' וידועים הדברים בזה
הרוצה להחכים כתב:שמעתי פעם הסבר בדבר שחשש לדין 'צואה במקומה במשהו' ואולי אחד המתפללים (ובפרט הש"ץ) לא קינח כראוי ושייך חששא ד"ולא יראה בך ערות דבר".
האם שמועה זו נכונה?!
הרוצה להחכים כתב:שמעתי פעם הסבר בדבר שחשש לדין 'צואה במקומה במשהו' ואולי אחד המתפללים (ובפרט הש"ץ) לא קינח כראוי ושייך חששא ד"ולא יראה בך ערות דבר".
האם שמועה זו נכונה?!
שיחות הר"ן, ל:
על המבלים זמן בשביל נקיות ומאריכין בבית הכסא הקפיד מאד מאד, והתלוצץ מאותן האנשים מאד, והאריך הרבה בענין זה. והכלל: כי לא ניתנה תורה למלאכי השרת (ברכות כה:), ואין צריך להחמיר יותר מן הדין, ועל פי הדין האיסור הוא רק כשנצרך לנקביו ממש כמו שכתוב בגמרא (שם כג.): ״הנצרך לנקביו אל יתפלל״, הנצרך דיקא. ואפלו כשהוא נצרך לנקביו ממש יש גם כן דינים בזה בדיעבד ובשעת הדחק כמובא בשלחן ערוך (סימן צ"ב) עיין שם במגן אברהם, שהרי"ף מתיר לכתחילה ביכול לעמוד עצמו עד פרסה וכו'. נמצא, שעל כל פנים כשאינו נצרך לנקביו ממש, אין צריך להחמיר ולבטל עצמו מתורה ותפילה בחנם מחמת חששות וחומרות יתרות ושגעון בעלמא. רק טוב להתפלל בבקר תכף אחר עמידתו ממטתו. אם אפשר בקל לפנות אפשר, ואם לאו לאו, ויתפלל כך. ואפלו אם חושש במעיו, לא ישגיח ולא יסתכל על זה כלל. גם אין צריכין להאריך בבית הכסא, כי הוא מזיק מאד לבריאות הגוף, וכמה חלאים באים מזה בפרט בבית הכסא שלנו, שצריכים להיות תולה בהם, והתולה בבית הכסא מזיק מאד מאד, בפרט החולי הידוע שקורין "מורידין" בא מזה מאד, רחמנא ליצלן. על כן צריכין ליזהר מאד מלהאריך בבית הכסא. ואין לחפש אחר חומרות ומרה שחורה בזה, כי לא נאמר כלל בדורות הללו. והוא עצמו היה גם כן בזאת הטעות מקודם, והיה עושה דברים זרים מאד בשביל נקיות, וכמעט שבא לידי סכנה על ידי זה, וגם לא נמלט מחלאים רחמנא ליצלן על ידי זה. ועתה הוא יודע ואומר שהכל שגעון וחלילה לבלות זמן היקר על זה. ובאמת אי אפשר בשום אופן שיהיה הגוף נקי לגמרי ולא ישאר בתוכו כלום, כי הלא אפילו מי שמתענה משבת לשבת, הוא צריך לנקביו גם בסוף השבוע, אף על פי שלא אכל מקודם כמה ימים, כי בהכרח שישאר קצת בהגוף. ואמר שדבר גדול הוא אצלו, שדיבר מענין זה, כי יוצא מזה דבר גדול מאד דהיינו שלא לבלות זמן בשביל זה ושלא להאריך שם. ואפלו אם לפעמים הוא מוכרח להאריך, טוב לצאת ולחזור מלישב הרבה שם:
פלוריש כתב:הרוצה להחכים כתב:שמעתי פעם הסבר בדבר שחשש לדין 'צואה במקומה במשהו' ואולי אחד המתפללים (ובפרט הש"ץ) לא קינח כראוי ושייך חששא ד"ולא יראה בך ערות דבר".
האם שמועה זו נכונה?!שיחות הר"ן, ל:
על המבלים זמן בשביל נקיות ומאריכין בבית הכסא הקפיד מאד מאד, והתלוצץ מאותן האנשים מאד, והאריך הרבה בענין זה. והכלל: כי לא ניתנה תורה למלאכי השרת (ברכות כה:), ואין צריך להחמיר יותר מן הדין, ועל פי הדין האיסור הוא רק כשנצרך לנקביו ממש כמו שכתוב בגמרא (שם כג.): ״הנצרך לנקביו אל יתפלל״, הנצרך דיקא. ואפלו כשהוא נצרך לנקביו ממש יש גם כן דינים בזה בדיעבד ובשעת הדחק כמובא בשלחן ערוך (סימן צ"ב) עיין שם במגן אברהם, שהרי"ף מתיר לכתחילה ביכול לעמוד עצמו עד פרסה וכו'. נמצא, שעל כל פנים כשאינו נצרך לנקביו ממש, אין צריך להחמיר ולבטל עצמו מתורה ותפילה בחנם מחמת חששות וחומרות יתרות ושגעון בעלמא. רק טוב להתפלל בבקר תכף אחר עמידתו ממטתו. אם אפשר בקל לפנות אפשר, ואם לאו לאו, ויתפלל כך. ואפלו אם חושש במעיו, לא ישגיח ולא יסתכל על זה כלל. גם אין צריכין להאריך בבית הכסא, כי הוא מזיק מאד לבריאות הגוף, וכמה חלאים באים מזה בפרט בבית הכסא שלנו, שצריכים להיות תולה בהם, והתולה בבית הכסא מזיק מאד מאד, בפרט החולי הידוע שקורין "מורידין" בא מזה מאד, רחמנא ליצלן. על כן צריכין ליזהר מאד מלהאריך בבית הכסא. ואין לחפש אחר חומרות ומרה שחורה בזה, כי לא נאמר כלל בדורות הללו. והוא עצמו היה גם כן בזאת הטעות מקודם, והיה עושה דברים זרים מאד בשביל נקיות, וכמעט שבא לידי סכנה על ידי זה, וגם לא נמלט מחלאים רחמנא ליצלן על ידי זה. ועתה הוא יודע ואומר שהכל שגעון וחלילה לבלות זמן היקר על זה. ובאמת אי אפשר בשום אופן שיהיה הגוף נקי לגמרי ולא ישאר בתוכו כלום, כי הלא אפילו מי שמתענה משבת לשבת, הוא צריך לנקביו גם בסוף השבוע, אף על פי שלא אכל מקודם כמה ימים, כי בהכרח שישאר קצת בהגוף. ואמר שדבר גדול הוא אצלו, שדיבר מענין זה, כי יוצא מזה דבר גדול מאד דהיינו שלא לבלות זמן בשביל זה ושלא להאריך שם. ואפלו אם לפעמים הוא מוכרח להאריך, טוב לצאת ולחזור מלישב הרבה שם:
(מחילה אם צורם למישהו דיבורים כאלו בפרהסיה..)
דעת ותבונה כתב:1. עי' בספר משנת רבינו מאיר הלוי, כמדו' באורך, גערת הגר"מ במי שהחליט לעצמו ללמוד בדבר הלכה מפי מעשה, עיי"ש
משתמשים הגולשים בפורום זה: אין משתמשים רשומים ו־ 87 אורחים