בעקבות פטירת מרן הגר"מ שפירא זצ"ל אעלה פה הרהורי דברים שהתעוררתי עליהם בזמנו, ושאלתי מפיו, אבל עדיין הנושא טעון תלמוד רחב מאד. השאלה נוגעת לעיקרי האמונה, הגזרה, הביטחון וההשתדלות.
שאלתי היא כזו: הנה הרבה פעמים, ובעצם כמעט כל יום ויום, אדם עושה מעשים שונים שכתוצאה מהם נגרם לו נזק כלשהו, ובמחשבה לאחור רואה שהיה יכול למנוע נזק זה מעצמו, למשל:
• הלך מהר, נתקע במסמר ונקרעת לו החליפה.
• נרדם ולא התעורר בזמן וכתוצאה מכך איחר לתור שיש לו לרופא.
• נסע בנתיב תחבורה ציבורית שכמעט אף פעם אין בו אכיפה, ובדיוק עצר אותו שוטר ונתן לו דו"ח.
• חנה במקום שבדרך כלל אין בו פקחים, ובדיוק קיבל קנס על החניה.
• נוסע למקום מסוים, ובוחר בדרך כלשהי, ובדיוק אותה דרך פקוקה וכך מאחר לאן שהיה צריך להגיע.
• נוהג לאכול אוכל בלי להקפיד על כל הוראות הבריאות (סוכר, מלח, שומן וכיו"ב) ו"זוכה" לבעיה בריאותית כלשהי [באופן שאין זה מוכרח שהבעיה תיווצר, ולרוב העולם לא נוצרת בעיה כזו למרות שגם הם כמותו אינם מקפידים בדבר].
• קבע פגישה חשובה, אך כשהגיע העת שכח אותה ופספס את הפגישה.
• השקיע בעסק כלשהו ובסוף התברר שהניח כספו על קרן הצבי וכל השקעתו ירדה לטמיון.
• וכהנה וכהנה, הדוגמאות הן לאין סוף ולאין ספור.
האם אדם צריך\יכול לייחס כל מה שקרה לו לגזרת עליון, ואין לו מה להצטער ולהאשים את עצמו [או את אחרים במקרה והדבר קרה באשמתם], בגישת "גם זו לטובה" ו"כל מה שעושה ה' הכל לטובה", או שמא אין לו להלין אלא על עצמו. [יש לשים לב להבדל בין הסיפור על נחום איש גם זו, שגנבו את תיבת האוצרות שנשא והניחו בה חול, שלכאורה היה בידו למנוע זאת אם היה נזהר יותר, לבין הסיפור על רבי עקיבא, שכל מה שקרה לו קרה באונס גמור שלא היה בידו למונעו. ואולי לפי הבדל זה ניתן לפרש את החילוק בין הנוסח של נחום איש גם זו לבין הנוסח של תלמידו רבי עקיבא. אצל רבי עקיבא הנוסח הוא "כל מה שעושה ה' ", ברור לו שמה שקרה הוא משמים, כי לא היה הדבר תלוי בו כלל, לעומת זאת נחום לא קורה על הדבר את שם ה', אלא אומר בכח מידת הביטחון גם זו לטובה, ואכ"מ להאריך בזה עוד].
אולי יש להביא ראיה לדבר מאחי יוסף, כשטמנו בכליהם את הכסף, "ויחרדו איש אל אחיו מה זאת עשה אלוקים לנו", והלוא הדבר היה בידם לבדוק את כליהם לפני שיצאו לדרך. מצד שני האמירה "אל תרגזו בדרך", מתפרשת לפי חלק מן המפרשים, אל תתחילו להתעסק בהאשמות הדדיות על מה שקרה.
שאלתי שאלה זו את רבי משה זצ"ל לפני שנים, וענה לי משפט אחד בדרכו האופיינית: "איוולת אדם תסלף דרכו ועל ה' יזעף לבו". כלומר, אם אדם גרם לעצמו נזק, הרי זו אשמתו בלבד. לפי זה יש בהחלט מקום לאדם "לאכול את עצמו" על דברים שקרו לו, כי באמת היה יכול למנוע את זה מעצמו.
מצד שני, הרי קיימא לן ש"אין אדם נוקף אצבעו מלמטה עד שמכריזין עליו מלמעלה", ולכאורה כשנקף אצבעו מדובר גם באופן שאם היה נזהר יותר לא היה נוקף אותה.
יש קודם כל לברר האם בכלל יש דבר כזה שיקרה לאדם נזק בלי שייגזר הדבר מלמעלה אלא באשמתו. במידה ואכן יש כזה דבר, צריך לברר מתי נחשב הדבר כאשמתו של האדם ומתי לא. האם דווקא כשנוהג בכל הזהירות אין הדבר אשמתו, או גם כשנוהג לפי הרוב [למשל בדוגמא שנהג חנה במקום שבדרך כלל אין פקחים וסמך על כך שרוב רובם של הפעמים לא מגיע פקח].
השאלה שלי היא בעיקר על העבר, אבל נוגעת כמובן גם להבא – האם האדם יכול לסמוך על הרוב, או להיזהר עד קצה הזהירות האחרון.
בפשטות היה מקום לומר שאם האדם התרשל ולא נזהר במעשיו, אין התוצאות מתייחסות אלא אליו ואינן בגדר גזרת עליון, ואילו במקום שאדם נזהר כפי הצריך והראוי, אם כן מה שיקרה לו הוא מכלל גזרת שמים וצריך להתייחס אל זה כעונש או לראות את זה במבט של "גם זו לטובה" וכו', אך כיון שסוף סוף נהג כשורה בלי כל התרשלות אין לו מה להעסיק את עצמו במחשבות כגון 'אילו הייתי עושה כך וכך זה לא היה קורה...'.
לכאורה לשאלה זו מתייחס המשפט: "הכל בידי שמים חוץ מצינים פחים", אך זה גופא צריך ביאור, מה הכוונה חוץ מצינים פחים.
ניתן להכניס לעניין את חילוקו הידוע של הרמח"ל בין אמונת הייחוד לאמונת המשפט, שאמנם יש דברים שמצד המשפט אין הם נחשבים אלא אשמתו של האדם ואין הם גזרת עליון עליו, אך מצד הייחוד, כל מה שקרה לו הוא מסיבה מסוימת המובילה למה שרצה הקב"ה. וכבר נודע המשפט "הגזרה אמת והחריצות שקר". ואם כן שני הדברים נכונים, הדבר קרה אמנם באשמתו והיה יכול לא לקרות, אך מכיון שקרה נכנס הדבר בכלל גזרת שמים עליו, ואי אפשר לנו להבין דבר זה לתכליתו, כדברי הרמב"ם בעניין ידיעה ובחירה.
לעתים ניתן לחזות בהתקבצות של מקרים שונים שהובילו כולם לנזק שאירע לו, ולכאורה במקום כזה יותר קל להחשיב זאת כגזרת עליון.
ידעתי גם ידעתי את דברי הרב דסלר במכתב מאליהו שיש פעמים ועצם גזרת הקב"ה היא להניח את האדם למקרים, ובאופן זה לכאורה, ודאי הכל תלוי באדם עצמו.
גם אולי תלוי הדבר בדרגות שונות של בני אדם, איפה האדם עומד במדרגת אמונה, ביטחון והשתדלות.
הצגתי את הדברים בנוגע לאדם פרטי, אך כמובן השאלה נוגעת לכל הקורה בעולם. האם כל מה שקורה מיוחס לגזרת עליון או למעשי בני אדם.
בקיצור, יש בעניין זה סתירות ממקורות שונים, ואני מחפש סדר וברירות בדבר. רצוי כמובן לציין מקורות לכל דבר ולא לכתוב רק סברות כרס. כמו כן להביא הפניות לספרים ומאמרים הדנים ומבררים את העניין.