מעט דבש כתב:מתוך הקובץ של הרב זלמן קורן שהועלה
כאן.הרב זלמן קורן כתב:אחד החרדים העולה שנים רבות להר הבית, החליט לפני שנים שניסוך המים בחג דוחה את הטומאה, ואפשרי בזמן הזה גם ללא מזבח (כמובן, על מקום המזבח). וכי דחיית הטומאה היא גם כאשר ניסוך המים איננו נספח להקרבת הקרבן.
וכך אחרי שמצא כהן שהתאים במידותיו לבגדי כהונה שנמצאים במכון המקדש, עלה איתו עם שני כלי כסף שהוקדשו לכלי שרת, ושם במימי הכלי האחד רחץ הכהן את ידיו ורגליו, ומן הכלי השני שפך מים על מקום המזבח. (הדבר נעשה בראשון לחול המועד סוכות תשמ"ח, ושוב אחרי התחמקות משוטרים, גם באחד מימי חול המועד סוכות תשמ"ט וכן תש"נ, עד שצווי הגבלה מנעו זאת מהם. והדברים מתועדים בגליונות "יבנה המקדש" מן הזמן ההוא).
כפי שבררתי בשעתו, אותה שפיכת מים על מקום המזבח, נעשתה כאשר הכהן ההדיוט היה חגור באבנט פשתן שהיה רקום עליו איזה "איקס" קטן של תכלת מארגמון כהה קוצים, אך כמובן לא היה שם זכר לארגמן ולא לתולעת שני, כך שאותו חוט תכלת שהיה רקום בבגד, היה מספיק כדי לחייב את הכהן מלקות על לבישת כלאים, אך השאיר אותו במצב של "מחוסר בגדים" שעבודתו פסולה וחייב מיתה בידי שמים, כך שמלבד האיסור של עבודה בחסרון בגדים, הרי הוא חייב כרת במצב זה על עצם הכניסה בטומאה לעזרה, גם אם נניח שניסוך המים ללא קרבן ממש דוחה את הטומאה.
ומובן גם כן שלשיטת הראב"ד שבזמן הזה המקום לא מקודש, אמנם הנכנס לא התחייב כרת, אך התחייב מלקות על לבישת כלאיים, אפילו אילו לבש אבנט כשר למהדרין.
לדעתי אותו חרדי לא היה מוכן להגיס ליבו בהוראה על סמך סברות שכאלה, אם היה מדובר ח"ו בטלטול מוקצה או איזה שבות אחרת שאין בה כלל דין של "מורא" כפי שקיים בנוגע למקדש, אך כפי שניתן להבין, יש גם חרדים שאצלם איזו אידיאולוגיה פסדו דתית לאומית היא נר לרגלי ההלכה. כאמור המשטרה מנעה הישנות של הדבר, אך זו הדגמה לעומק הפרצה הנובעת מן ההנהגה הנלוזה של כביכול "כיבוש המקדש" על ידי רמיסת חצריו, ומנטילת כתר ההוראה על ידי מי שלא שימש כל צרכו.
כיום משפחתו של אותו חרדי מספיק גדולה כדי לספק תמונות סנסציוניות לרשתות חברתיות. לכך יש להוסיף כי קיימים גם כהנסיטים רשמיים ומתחכמים מעין כהניסטים שנמצאים בתוך החברה החרדית ומתלבשים כחרדים, אך אין עליהם אימת רב כי הם חכמים בעיניהם יותר מכל חכמי הדורות של חמישים השנה האחרונות. וכך קבוצה לא גדולה בלבוש חרדי טענה ביום שלישי שעבר בסרט שהופץ ב"דרך האתרים" (היא הדרך שבה בא עמלק) כי הם עולים להר הבית להתפלל לשלומו של הגראי"ל שטיינמן שליט"א!!! ובדרך זו ייתכן ובעתיד גם יוכלו לטעון כי קבוצת חרדים מחסידי הגראי"ל שטיינמן עלתה להר הבית. ומובן כי בדברי ליצנות אלו ודאי לא קיימו מצוות מורא מקדש.
האיש אחד יחטא ועל כל העדה תקצוף? אינני מכיר מה קורה אצל העולים מחסידות בעלזא. אבל אגיד על העולים שאני מכיר. הם ללא ספק אנשי ההלכה מובהקים, והסיפור הנ"ל לעולם לא היה יכול לקרות אצלם. לא מיניה ולא מקצתיה. הם תלמידי חכמים, לא אנשי רגש חסידי. אם תוכיח להם מסוגיה שיש איסור לעלות להר הבית - באותו רגע יחזרו בהם.
איך לפטוראת הבעיהשל העליה בטומאה? צריך להרבות בהסברה של הלכות הטהרה וגבולות ההר. לעמוד על כל קוץ של יוד של ההלכה, וזה אכן יעזור לטהר את הר הבית באמת, ולא האיסור גורף על כל העליה. דווקא משום שהדור שלנו יתום צריך להגיד דברים כמות שהם, זה ללא ספק ישפיע יותר. כלום אם בשער המוגרבים היה תלוי שלט, אך לא שלט שהרבנות הראשית אסרה לעלות, אלא הייתה תלויה האזהרה שיש איסור לעלות בטומאה וללא השגחה, ויש להתייעץ עם הרב במקום. אם היה מוצב שם איש שהיה מדבר עם כל יהודי שעולה? גם כך יש הרבה חילונים ומסורתיים שעולים בטומאה (ואף סוגים מסויימים של "דתיים"). לא היו מסבירים להם את הנושא, כלום חלק מהם לא היו נשמעים? ממילא הם רואים שיש דתיים שעולים ורבנים שמתירים, ולא שמים לב לדקויות של נושא, אלא חושבים שהכל שנוי במחלוקת.
יש עולים ויש עולים. יש נוער גבעות, יש משפחת אלבוים, יש יהודה גליק וחבריו וכו' וכו' לא צריך לערבב את כולם בערימה אחת, גם לא את החרדים שבהם. וצריך לדון לגופם של נושאים, לא לגופם של אנשים. וכי רבותא למימני גברי?
על כל פנים מה שאנשי ההלכה כהרב יצחק ברנד או הרב דב ליאור התירו, קשה להגיד שאין שום צד להיתר. כמובן שזה הולך גם לצד ההפוך, ואף ביתר שאת. אך אף אחד לא טען שאין שום סיבה כלל לאסור לעלות.
ספר מורה הנבוכים חלק ב פרק טו
כי כל מה שהתבאר במופת לא תוסיף אמתתו ולא יחזק האמת בו בהסכים כל החכמים עליו, ולא תחסר אמתתו ולא יחלש האמת בו בחלוק אנשי הארץ כולם עליו.
נ.ב. איני דובר לא של "קדושת ציון" ולא של "בני עליה" (ולא של אף אחד אחר), וכל הדברים שאני כותב כאן או במקום אחר הם על אחריותי האישית בלבד.