מה שנכון נכון כתב:בא"ר סימן רכ כתב שמצוה להמנות עם המטיבים מפני שבזה משיב את נפשו. ובמחה"ש שם ביאר דהינו משום אבידת גופו. [ולא להרגיעו מפחדו בלבד].
וא"כ ה"ה לחולם עצמו מדין שמירת גופו. ובפרט שאם ישתהה אולי ינזק לפני שיטיב.
עושה חדשות כתב:ישנם הרבה דברים המוזכרים בגמ',
ואין אדם יודע האם זהו ממש 'דינא דגמרא' כמו מצווה דרבנן וחובה, או 'ענינים' בעלמא דלא נצרכא אלא להעדפה.
לענ"ד ראוי לרכז ע"ז אשכול בבית מדרשינו, לתועלת הלומדים והמקיימים.
אתכבד להעלות דוג' ראשונה.
הטבת חלום, בחלום רע שנפשו עגומה עליו, בפני שלושה, ובחלום מסופק ונפשו נבוכה, בברכת כהנים.
ראיתי בש"ס שוטנשטיין שהקדימו לסוג' וכתבו, שהגמ' נותנת עיצה טובה לחולמי חלומות.
ומאידך המשנ"ב בסי' רכ כ': וטוב שייטיב בשחרית כי זריזין מקדימין למצוה.
מה למעשה, יש מצווה של הטבת חלום?
עושה חדשות כתב:ישנם הרבה דברים המוזכרים בגמ',
ואין אדם יודע האם זהו ממש 'דינא דגמרא' כמו מצווה דרבנן וחובה, או 'ענינים' בעלמא דלא נצרכא אלא להעדפה.
לענ"ד ראוי לרכז ע"ז אשכול בבית מדרשינו, לתועלת הלומדים והמקיימים.
גם זו לטובה כתב:מהדורת שוטנשטין, אינה כ"כ "תמימה" כפי שחושבים ה"תמימים" [וכמד' שבהמדוורה בעברית יש קצת צנזורה] ויש מהקנאים שבאמת יצאו חריף נגדם, ואכמ"ל.
אמסטרדם כתב:גזל"ט אולי תבאר יותר?
עושה חדשות כתב:לא יפטר מחבירו אלא בדבר הלכה וכו'
ולפי המאירי, הגמ' מביאה במיוחד סיפור על הענין הזה, כדי ללמדנו "שכל שלא נזדמן להם כך אין קפידא בדבר ולא מצות חכמים אלא שאם אפשר לגלגל כן הדבר נאה". אלא "שאין הדבר נאה לומר עליהם שתהא תורה זזה מפיהם שעה אחת".
אך ההלכות גדולות ורבינו חננאל זצ"ל פסקו אל ישאל אדם צרכיו בשלש ראשונות ובאחרונות דוקא צרכי יחיד אבל צרכי רבים דכל ישראל שרי דהא כל שלש אחרונות צרכי רבים הם. ואם של יחיד אינו יכול לומר לפי שדומה כמסדר שבח לפני רבו. ויכול לשאול צרכי רבים דהיינו שבח הרב שרבים צריכין לו שכן מצינו בעבודה ובהודאה ושים שלום כלם צרכי רבים נינהו והא דאמרינן לעולם אל ישאל אלא אם כן יש לו חולה בתוך ביתו לאו דוקא כמו אל יתפלל אלא בבית שיש בו חלונות וכן אל יוציא אדם עצמו מן הכלל וכן אל יהלך אדם במקום סכנה וכמו אל יטיל אדם אימה יתירה וכמו אל ישאל אדם צרכיו בלשון ארמי כגון אלו הדברים לאו דווקא דוק ותשכח מכל אלו תלמוד שמצוה להרבות בכבודו של מקום. וכבר נחלקו על הקרובות ר' יוסף טוב עלם עם ר' אליהו הזקן ועלתה בידם דמותר משום דמצוה מן המובחר ועל ידם אדם מכוין את לבו לשמים.
תלמידי חכמים כל מעשיהם פונות אל תכלית אחת אפי' בשעה שעסוקים בצרכי גופם לבם פונה לכונת עבודת השם כבר ידעת שכשהוא נועל מנעליו מברך שעשה לי כל צרכי כמו שהתבאר במקומו אף כשהוא נועל נועל של ימין תחלה כדי להעלות על לב שבכל דבר ראוי להימין ולחלוק כבוד לכל מי שהוא הולך דרך ימין וכשהוא חולץ חולץ של שמאל תחלה כדי שלא לעמוד רגל ימין יחף ואף על פי שסוגיא זו חולקת בכך כך הוזכרה במס' דרך ארץ ובסוגי' זו הוזכרה בהפך מפני שצד השמאל צד התפלין וכדי להעלות על לב ענין שרשי האמונה והיחוד וזה וזה לדבר מצוה נתכונו.
עושה חדשות כתב:וכן נוהגים בפיוט אשר הניא וכו', ואף בקריאתה ביום נוהגים לומר עכ"פ משושנת יעקב וכו'.
[/size]
לעומקו של דבר כתב:מעניין, שהרי בסקווירא נוהגים לומר "ארורים כל הרשעים שונאי ישראל ברוכים כל הצדיקים אוהבי ישראל" בשביל שלא ישתמע בשום אופן שרשעי ישראל בכלל ארורים הם, ואם כן מקורם טהור ממסכת סופרים
בברכה המשולשת כתב:לא הבנתי.
הנוסח המקורי הוא ארורים כל הגויים ברוכים כל ישראל
סעדיה כתב:צ"ל וכן נוהגים לומר אחרי פיוט אשר הניא.
עושה חדשות כתב:באמת ראוי לעמוד על כך, למה תיקנו אמירת ארור המן וארורים כל הגויים, דוקא בחג הפורים, ולא בפסח ובחנוכה, ארורים המצרים והיוונים וכו', והאם זה שייך לענין מחיית עמלק.
עושה חדשות כתב:סעדיה כתב:צ"ל וכן נוהגים לומר אחרי פיוט אשר הניא.
לא הבנתי.
עושה חדשות כתב:אגב, האידנא דל"א קרוב"ץ/קרובות, לכאו' היה ראוי לומר גם ביום את כל הפיוט אשר הניא, ולא רק את שושנת יעקב.
עושה חדשות כתב:(וראיתי מציינים בית האוצר א,קפט. ושם דן עוד על אסור לשמש מיטתו בשני רעבון, ואסור לעשות שותפות עם הגוי, ואסור להלוות בלי עדים וכו'. וציין שם לריטב"א במגילה כט. אבל מאידך ראיתי בס' האשכול אלבק שכתב בהל' תפילה "וכתב גאון ז"ל ואסורי דאמור רבנן דלאו דאוריתא כגון למלאות שחוק פיו בעולם הזה, ולשמש מטתו בשני רעבון, ולישן ביום יותר משינת הסוס, וכל כיוצא בהן אין עליהן לא מלקות ולא נדוי אלא קורין אותו עובר על תקנת חכמים", ולפ"ז צ"ע מאי רבותיה דר"ל).
עושה חדשות כתב:מה דרגת האיסור של חושד בכשרים?
ראיתי כעת בשו"ת מהר"ם מרוטנבורג ד"פ סי' תתקכ שכתב ואלו פסולי' להעיד מחמת מעשיהם ... החושד בכשרים אבל האידנא לא, מה השתנה "האידנא"?
עושה חדשות כתב:עונש חמור שלא נתפרש טעמו כ"כ לכאו',
ברכות מז: תנו רבנן אין עונין לא אמן חטופה ולא אמן קטופה ולא אמן יתומה ולא יזרוק ברכה מפיו בן עזאי אומר כל העונה אמן יתומה יהיו בניו יתומים חטופה יתחטפו ימיו קטופה יתקטפו ימיו וכל המאריך באמן מאריכין לו ימיו ושנותיו.
ידוע איזה הסבר בזה?
עושה חדשות כתב:
מה בנוגע לאיסור לעבור לפני המתפלל, האם חייבים לאבד עבור זה כל ממונו כשאר איסורים גמורים דרבנן? ומה המקור למנהג שהכהנים עוברים ע"ז כדי לעלות לדוכן לברכ"כ? והאם זה נכון שהגרח"ש גרינמן סבר שזה באמת אסור ואינו נדחה?
אמסטרדם כתב:אולי רצוי לפתוח גם אשכול מיוחד לדברים שחיובם ברור אך יש לדון בדרגת החיוב. כגון: חיוב קריאת שמו"ת האם דרגת חיובו כחיוב קריאת התורה, או עכ"פ כמצוה דרבנן [להצד שקריה"ת חמור יותר ממצוות מד"ס המאוחרים – לא עיינתי] או ש'אינו כ"כ חיוב'.
עושה חדשות כתב:הריטב"א במגילה (מצויין לעיל) -
תיתי לי דלא עבדי שותפותא בהדיה גוי. וכי תימא מאי רבותיה דהא איסורא דאורייתא הוא ובכלל לא ישמע על פיך כדאיתא במסכת סנהדרין (ס"ג ב') אסור לאדם לעשות שותפות עם הגוי שמא יתחייב לו שבועה והתורה אמרה לא ישמע על פיך, והנכון דההיא לאו איסורא ממש דאורייתא או דרבנן אלא מדת חסידות בעלמא וכענין שאמרו (ב"מ ע"ה ב') אסור לאדם שילוה מעותיו בלא עדים ואסור להלוות את הגוי ברבית (עי' ב"מ ע' ב') וכענין שאמרו (גיטין ל"ח ב') אסור [לשחרר עבדו] דמשחרר עבדו עובר בעשה וכדפרשי בסדר נזיקין, מורי נר"ו.
===
מה בנוגע לאיסור לעבור לפני המתפלל, האם חייבים לאבד עבור זה כל ממונו כשאר איסורים גמורים דרבנן? ומה המקור למנהג שהכהנים עוברים ע"ז כדי לעלות לדוכן לברכ"כ? והאם זה נכון שהגרח"ש גרינמן סבר שזה באמת אסור ואינו נדחה?
עושה חדשות כתב:לא יפטר מחבירו אלא בדבר הלכה, חובה? מצווה? עדיפות?
ז"ל הגמ' ברכות לא. לא יפטר אדם מחברו לא מתוך שיחה ולא מתוך שחוק ולא מתוך קלות ראש ולא מתוך דברים בטלים אלא מתוך דבר הלכה שכן מצינו בנביאים הראשונים שסיימו דבריהם בדברי שבח ותנחומים וכן תנא מרי בר בריה דרב הונא בריה דרבי ירמיה בר אבא אל יפטר אדם מחבירו אלא מתוך דבר הלכה שמתוך כך זוכרהו כי הא דרב כהנא אלוייה לרב שימי בר אשי מפום נהרא עד בי צניתא דבבל כי מטא להתם אמר ליה מר ודאי דאמרי אינשי הני צניתא דבבל איתנהו מאדם הראשון ועד השתא אמר ליה אדכרתן מילתא דרבי יוסי ברבי חנינא דאמר רבי יוסי ברבי חנינא מאי דכתיב בארץ אשר לא עבר בה איש ולא ישב אדם שם וכי מאחר דלא עבר היאך ישב אלא לומר לך כל ארץ שגזר עליה אדם הראשון לישוב נתישבה וכל ארץ שלא גזר עליה אדם הראשון לישוב לא נתישבה רב מרדכי אלוייה לרב שימי בר אשי מהגרוניא ועד בי כיפי ואמרי לה עד בי דורא.
והמאירי פי' את הגמ' בדרך מיוחדת, ז"ל "לעולם אל יפטר אדם מחברו אלא מתוך דבר הלכה שמתוך כך זוכרו ויתגלגלו זה עם זה מענין לענין עד שיזדמן איזה דבר של הלכה ביניהם כדרך שהביאו ברב כהנא דאלוויה לרב אשי ושאלו מה שהיו רגילים לומר בציניאתא פי' דקלים דבבל דמאדם הראשון איתנהו מה הכונה בענין זה והשיבו שהענין מדכתיב ולא ישב אדם שם ופירושו אדם הראשון כלומר שלא גזר עליה לישוב וכל שגזר עליה לישוב נתישבה והענין נאמר דרך משל כלומר לרוב חשיבותה שמעולם הוכנה בטבעה להיות כך וכן הענין באותן ציניאתא שמעולם היה אותו מקום ראוי ומוכן לכך ומ"מ כל שלא נזדמן להם אינו צריך להביא להם שמועה שלא על אופן אלא שיפטר ממנו בדברי שבח ומוסר וזהו לדעתי שאמרו כי הא כלומר שנזדמן להם כן על אופן וכן מה שאמר אח"כ רב מרדכי אלוייה לרב דימי וכו' ולא הזכיר בה כלום ומה בא ללמדנו אם מצות לוייה גופה תינוקות של בית רבן יודעין אלא שלא נפטר ממנו מתוך דבר הלכה ולמד שכל שלא נזדמן להם כך אין קפידא בדבר ולא מצות חכמים אלא שאם אפשר לגלגל כן הדבר נאה והיה לו לפרש אלוייה ולא נפרד ממנו בדברי תורה אלא מתוך שאין הדבר נאה לומר עליהם שתהא תורה זזה מפיהם שעה אחת שבקה ומ"מ צריך שיפטר בדברי שבח ורצוי ומוסר".
זאת אומרת, לפי המאירי, הגמ' מביאה במיוחד סיפור על הענין הזה, כדי ללמדנו "שכל שלא נזדמן להם כך אין קפידא בדבר ולא מצות חכמים אלא שאם אפשר לגלגל כן הדבר נאה".
משתמשים הגולשים בפורום זה: אין משתמשים רשומים ו־ 105 אורחים