אביא כאן ד"ת ששמענו מפיו (שיעורי משלי תש"ע), ויהיו הדברים לרפואתו בתושח"י.
בענין דברים בטלים
האדם בוחר בין הדברים העיקריים הנובעים מעצמו בעומק לבו פנימה, ובין הדברים השתולים בו מבחוץ. שם נמצאת הבחירה. הטעות נמצאת בכך שישנם המוני דברים מושתלים מכל המסתובב בעולם, שמעתי ולא טרחתי לסנן ולהבחין. מפני מה אצבעותיו של אדם משופין כיתדות שאם ישמע דבר שאינו הגון ישים אצבעו באזניו. צריך לדעת לשים אצבע באוזן. הגאון בתחילת משלי מדבר על היצר הגדול של דברים בטלים. הדברים מתוקים לו מאד למרות שאין בזה הנאה של גוף או איזה דבר משמח.
דברים בטלים הם אינם מחייבים. כשמכניס אל עצמו דברים כאלה נותן להם מציאות. הדמיון כולו פטור, ובדר"כ אדם מעלה על דמיונו מראות נעימים (אא"כ הוא פגוע), וכך שם את עצמו במערכת לא מחייבת. דברים בטלים מולידים את המציאות הזו.
הלכות דעות פ"ב ה"ד: "לעולם ירבה אדם בשתיקה ולא ידבר אלא דברי חכמה או שצריך להם, כך אמרו על רב תלמיד רבנו הקדוש שלא שח שיחה בטלה מימיו". הרמב"ם מציג את רב בתור תלמיד רבנו הקדוש. ובפשטות אין סיבה לכתוב כן, דמי שיודע מי זה רבנו הקדוש יודע מי זה רב (וגם אינו מזכיר את רבינו הק' בשמו). רבינו הק' נקרא כן ע"ש שלא הושיט ידו למטה מאבנטו. קדושתו שייכת לברית המעור, והרמב"ם מעמיד את קדושת רב בברית הלשון. נתגלה שהקדוש בזה קדוש בזה. זה ההמשך של רבינו הקדוש.
שתי הבריתות הללו הם בשתי מקומות ההולדה. יש כח הולדה פיזי ויש כח הולדה של 'בניך אלו התלמידים'. בניו של אהרן נקראים תולדות משה כי התלמידים נקראים בנים. הברית נכרתת שהתולדות יהיו אמת. קיום הברית בברית הלשון הוא לא לשיח שיחה בטלה, רבינו הק' היה נזהר שלא להוציא ולבזבז את כוחות החיים לדברים בטלים. ורב עשה זאת בדיבור.
רמב"ם סופ"ד מהל' תפילין: "קדושת תפלין קדושה גדולה, שכל זמן שהם עליו הוא עניו ויר"ש ואינו נמשך בשחוק ושיחה בטלה ומחשבות רעות אלא מפנה לבו בדברי האמת והצדק וכו' אמרו עליו על רב תלמיד רבנו הק' שלא ראוהו כל ימיו הולך ד"א בלא תורה ציצית ותפלין". ענין הליכת ד"א: שבזה יוצא מרשותו החוצה (כמבו' בבעה"מ גבי העברת ד"א ברה"ר), וכשהוא עם עצמו בודאי שהוא במצב הגבוה, וכשיוצא מחוץ לעצמו צריך זהירות מיוחדת.
רמב"ם מזוזה פ"ו: "חייב אדם להזהר במזוזה מפני שהיא חובת הכל תמיד, וכל זמן שיכנס ויצא יפגע ביחוד השם שמו של הקדוש ב"ה ויזכור אהבתו ויעור משנתו ושגיותיו בהבלי הזמן, וידע שאין דבר העומד לעולם ולעולמי עולמים אלא ידיעת צור העולם ומיד הוא חוזר לדעתו והולך בדרכי מישרים, אמרו חכמים הראשונים כל מי שיש לו תפילין בראשו ובזרועו וציצית בבגדו ומזוזה בפתחו מוחזק הוא שלא יחטא…" כתוב כאן שכשנכנס ויוצא צריך מזכיר מיוחד. כשהוא עם עצמו בדר"כ הוא עסוק בדברים שהם עיקר, אבל כשהוא יוצא מה'היות' עם עצמו אל מקום אחר, אז צריך שמירה.
הרמב"ם כתב "אלא ידיעת צור העולם", פי' המילה 'צור' הוא מקור. צור העולם היינו המקור ממנו הגיע העולם. את השם 'צור' של בורא העולם צריכים לזכור. כשאדם יוצא חוץ לד"א נכנס למערכת של השתנות, מעבר בין מצבים ופיזור, שם יש ענין מיוחד להזכר יותר בצור העולם.
{כאן הורדתי אריכות בענין מנחש ומעונן וכשפים}
מציאויות של תוהו. תוהו זה דבר שאין לו קיום אמיתי. מִדְבר נקרא תוהו, וכתוב ברד"ק שתיבת מדבר מורה על שהוא ריק מדָבָר.
אדה"ר היה פרוש מאשתו ק"ל שנים ומייסר עצמו בעינויים קשים מאד. על שפת נהר גיחון. וכתוב בגמ' שבאותן שנים היה מוליד שדים רוחין ולילין מש"ז דחזי לאונסו. כל יצורים אלה נקראים תולדין דתוהו, אלה אינם דברים של קיימא, אינם שייכים למערכת האמתית.
כל ה"לבטלה" הם כלפי כוחות קיימים ואמתיים. אברהם ע"י כח הדיבור הפך את העולם. הוריד את הקב"ה לעולם. העיקר ששתל אברהם. אבל אם אנחנו מדברים דברים בטלים אנו לוקחים אותם כוחות לברוא מציאויות בטלות. אותם כוחות חיים מולידים כוחות חיים של תוהו. סדר העולם היה שבתחילה היה תוהו ואח"כ ויאמר אלקים. בתחילה היה בורא עולמות ומחריבן דין הניין לי ודין לא הניין לי, היו עולמות של תוהו.
הדמיון שהוא כח הרע הוא תולדה של דברים בטלים. אדם שהיה נקי ונזהר מדברים בטלים וכל דבריו דברים של דעת ואמת הריהו חי במערכת שכולה מציאות, נקי מדמיון. הדמיון שלו יהיה בשליטת השכל – וביד הנביאים אדמה.