הערות על ספר פסקי תשובות

[גימפעל]

בסי' תקנ"ד אות יח הוא כותב להתיר טבילה במקווה בשבת ת"ב, ומקורו מנחת חינוך מצווה שי"ג, והמעיינים במקור רואים שהמנחת חינוך מחמיר ואוסר.

[בברכה המשולשת]

וטעות דומה בעניין מכירת חמץ שמביא בשם הגאון האדר"ת המובא בשד"ח להתיר לכל אדם למכור חמץ גמור ואילו במקור נאמר ההפך

[הוגה ומעיין]

יש טעויות רבות מספור בספר, אבל דוקא לענין טבילה בשבת תשעה באב הטעות היא טעות עריכה גרידא. ה"שם" אינו מתייחס למנחת חינוך שבהערה הקודמת (שכנראה נוסף בשלב כלשהו בעריכה), אלא על ספר "תשעה באב שחל בשבת" שמוזכר לפני פניו.

[אריך]

עיקר הספר הוא חסידי מלכתחילה. היה ראוי שכמו שלמשל שו"ע המקוצר הוא במוצהר ליהודי תימן, כך פסקי תשובות צריך שיהיה על הכריכה ציון: מנהגי החסידים.

הספר נותן משקל רב ערך לעניינים שהחסידים מקפידים בהם, וכאילו הם גופי הלכה. עד הפסק"ת אדם למד מ"ב או שו"ע הרב וקיבל תמונה של ההלכה, ואם רצה למד בספרי חסידות או שימש רבותיו וקיבל תמונה של העניינים היפים והחשובים שיש בנוסף להלכה. ואחרי הפסק"ת נעשתה מהכל בלילה אחת, מה הלכה, מה חומרא, מה חסידות. מה המשקל של כל דבר, הלומד התמים חושב שהכל בחדא מחתא מחתינהו. וגם אחד שלא דרך על מפתנה של החסידות סובר שמותר לו להקל בדברים שהחסידים הקילו, גם בלי להיות מעדתם.
הוא מצייר תמונה שהדברים החסידיים נתקבלו ב"כלל ישראל", כאשר אינו אלא עדה אחת מעדות ישראל (הכוללים: ייקים, ליטאים, מרוקאים, הונגרים, תימנים, בוכרים, עיראקים, איטליים וכו').

לדוגמה: בחלק החדש (שבת ח"ב) יש אריכות בסי' שכו בענין טבילה בשבת ויש שם משפט מרטיט אודות כך שבקהילות החסידים טובלים בחמין בשבת ונכתב שם משהו כמו (אינו לפניי עתה) "ומתוך הגיצים האלה נעשתה כל הגולה כמדורת אש לטבול בשבת בחמין", ממש נאדר. ואיפה הפרופורציה. מדובר במחלוקת חמורה בפוסקים. החסידים הקילו בזה, אבל ממתי החסידים נעשו "כל הגולה"??? וממתי עושים מזה ענין כ"כ יסודי מעיקרי האידישקייט שעוד מעט ייכנס לתוך עשרת הדברות שיהודי טובל בשבת בבוקר.

כמובן אין הנושא כאן, ולא היתה כוונה לפתוח דיון, על עצם הגישה החסידית להלכה, אבל איך שיהיה, צריך לדעת שזה אופיו של הספר הזה.

ביקורת אחרת שמעתי מזמן מאחד מגדולי ראשי הישיבות, ובלשונו: "לא ניכר שוע לפני דל", כלומר יש את פנים הספר המביא הלכות ומנהגים, ולמטה בציונים תוכל להבחין אם זה פרי מגדים, או מהרש"ם, או שמא לוח הגרימ"ט, או אא"ז (אבי אדוני זקני), והצורה הזאת שקובעת את הדברים בגוף הספר, מטעה את הלומד ונותנת משקל לדברים מעבר למה שראוי

[אפרקסתא דעניא]

בע"ש חזון האחרונה בדקתי אם מוטל ליטול ציפורניים. ראיתי במ"ב שמתיר ללא שום הסתייגות. בא הפסקי תשובות ומגביל: רק למי שנוהג ליטול כל ע"ש.

אכן, הוא מציין לאחרונים חשובים שהורו כן. דא עקא, אחרונים אלו המ"ב מביא כסדר בכ"מ, ופשיטא שגם כאן ראה דבריהם. אם לא הביאם, הרי שהכריע שמותר לכל אדם. איכה מלאו לבו של הרב רבינוביץ להכריע במחלוקת פוסקים נגד דברי המ"ב?!

[גימפעל]

החזו"א הרי מתיר לברר על גדוליה לדעת האם ניתן לסמוך עליו.

[לבב]

האם הביקורת היא על הכרך החדש שעכשיו יצא?

[אוהב אוצר]

לא חייבו אף אחד לקנות את ספריו ואף לא לעיין בו.
עם כל הדיבורים האלו, רבים מהת"ח מכל ה'גוונים' מעיינים בסדרת ספריו שהועילו לרבים.
אם לא מעירים למחבר, למה להעיר פה? להציל מאיסור?
איך אפשר לבוא ולהעיר בצורה כזו על ת"ח מו"צ חשוב כאילו הוא שלף הלכות משרוולו?
הת"ח לא יודע להשתמש במחשב, ומי שמשתמש ברשת המקוונת מרגיש יותר חכם ממנו.

[גימפעל]

הערה זו היא על החלק החדש
הערה זו היא על חלק ה'
הערה זו היא על חלק ו'

[אוהב אוצר]

יש"כ. מצוה להעלות על נס את כל ההערות.

[גימפעל]

לא חייבו אף אחד לקנות את ספריו ואף לא לעיין בו.
עם כל הדיבורים האלו, רבים מהת"ח מכל ה'גוונים' מעיינים בסדרת ספריו שהועילו לרבים.
אם לא מעירים למחבר, למה להעיר פה? להציל מאיסור?
איך אפשר לבוא ולהעיר בצורה כזו על ת"ח מו"צ חשוב כאילו הוא שלף הלכות משרוולו?
הת"ח לא יודע להשתמש במחשב, ומי שמשתמש ברשת המקוונת מרגיש יותר חכם ממנו.

האם באשכול על זכרון אהרן גם סנגרת בצורה הזו, או שיש לך אינטרס כאן.

[מה שנכון נכון]

זו אכן מצוה חשובה וגדולה לסלק מכשול וטעות בהלכה מרבים הנמשכים אחר הסדור הנאה ולשון הלמודים [הפסקנית] של המחבר, ואינם יודעים במה המדובר. [ואף רבנים ומוצי"ם הנמשכים אחריו כסומא בארובה, כמו שניכר מבין השיטין בשיעוריהם בהלכה ובמו"מ עמהם].
הטעויות בספר רבות מספור, כבדות מנשוא ולא יאמנו ממש, לא ראיתי כהנה לרוע בשום ספר ממחברי זמנינו!
אפשר להשתמש בו כמראה מקום, אך חובה לבדוק בגוף המקורות לפני שמסתמכים עליו.
[אני מדבר רק על הבעיה של צטוט ספרים בצורה מסולפת, יש גם את הבעיות הנכונות והחשובות שכתבו הרבנים אריך ואפרקסתא לעיל].

[חיים]

הטעויות בספר רבות מספור, כבדות מנשוא ולא יאמנו ממש, לא ראיתי כהנה לרוע בשום ספר ממחברי זמנינו!

לכתוב כך בלי לפרט ולו במקצת, הרי זה בכלל "מכה רעהו בסתר".

[ארזי ביתר]

ברבות השנים, נמחק...

[אריך]

לרגל לימוד סי' קס"ח לאחרונה ב'דרשו', באתי לעורר בדבר הלכה, אודות בעיות ותמיהות בספר היקר פסקי תשובות בסימן זה, ואהיה כאן לפה לכמה ת"ח שכואבים מאד סביב ענין זה המהווה מכשול לרבים לדעתם.
אדגיש: לולי העובדה שספר זה התקבל אצל ההמון כספר פסק הלכה למעשה, החרשתי, אבל מכיון שמדובר בדבר שלפי דעתי ודעת עוד אחרים יש כאן מכשול בהצגת ההלכה, אין לאגור הדברים, ואשתמש בבמה זו. הלקח העולה מעיון בסוגיא זו כיצד היא מוצגת בספר הנ"ל, הוא שהספר המצויין הזה יביא את תועלתו כאשר יפתחו את המקורות שלו בפנים.

בפסקי תשובות קסח אות י מעמיד שתי הבנות בדעת הרמ"א שכתב שנילוש לענין פת הבאה בכיסנין היינו הרבה תבלין או דבש וכו'. הראשונה היא בשם דעת תורה שהעיקר תליא במה שיש רוב מי פירות שאז תלינן שמן הסתם נרגש טעם המי פירות. השניה היא שצריך שיהיה נרגש הטעם הרבה מאד עד שעי"ז הם העיקר וטעם העיסה טפל (כל' המ"ב סקל"ג). בהערות הוא מייחס את השיטה השניה לט"ז וסתימת הרבה אחרונים, ערוה"ש, ומשנ"ב (ואכן המ"ב כ' להדיא שצריך שיהיה נרגש הטעם הרבה מאד).
וכותב הפסק"ת (בד"ה ולענין מעשה):
לבני אשכנז נשתרש המנהג כהדעה הראשונה (ר"ל ה'דעת תורה') ולשער ברוב, וכל שנתברר שיש רוב בסוכר ובתבלינים והמרגרינה ומי הפירות וכו' נגד המים נוהגים לברך מזונות, וזאת כיום שלהמונים קשה להתייחס לדברים כפי הדעה השניה, כי הרבה פעמים קשה לשער אם טעם המי פירות והתבלינים הם בגדר 'נרגש טעם' או 'נרגש טעם הרבה מאד', ולכן סמכו סמיכה של ממש על הדעה הראשונה שהיא נוחה יותר להלכה למעשה להמונים.

מה המקור של הפסק"ת לדברים נלהבים אלה?
הערה 77: "כמ"ש השואל במנח"י ח"ט סי' יז, ולא העיר בתשובתו כלום על כך, וכ"כ בשו"ת שבט הלוי ח"ח סי' לב".

ובכן הבה ונפתח את המנח"י בתשובתו לר' יוסף זלצר רב דקהילת עדת ישורון יוהנסבורג:
אחדשה"ט כמשפט, הנני בזה בתשובתי - אף שאני מוטרד מאוד כידוע לכב"ת, - ע"ד שאלתו, וז"ל: הנה באתרא הדין נהגו הנחתומים לאפות לחם מזונות בצורה זו, מכניסים כמות מים וכנגדם מי פירות בשוה, וע"י צירוף ביצים סוכר ושמן נעשים המים המעוט, והנה אף שאין טעם תערובת המי פירות ניכר בעיסה, וטעם הלחם כמעט שוה ללחם רגיל, סמכו לברך עליו במ"מ, על סמך מש"כ המהרש"ק בס' החיים (סי' קס"ח סעי' ז') והמהרש"ם בדע"ת (שם), דבכה"ג ברכתו במ"מ. - לאחרונה נתברר שהמי פירות שהשתמשו בו עד השתא, עובר תהליך שבו עושים ריכוז וכו' (וכאן עובר לענין של תרכיזים).
מה אומר כאן השואל? הוא מספר למנח"י שביוהנסבורג סמכו לברך במ"מ על לחמניות שיש שם רוב על סמך הדעת תורה הנ"ל. הוא בכלל לא שואל על עצם ההנהגה הזו של אנשי יוהנסבורג יצ"ו, רק שואל על תרכיז שהוסיפו לו מים האם דינו כמי פירות ועל זה סובבת תשובת המנח"י.
השאלות: איפה הרב פסק"ת ראה כאן ש"נשתרש מנהג", "סמיכה של ממש"? ומה הראיה מכך שהמנח"י לא העיר לו על כך, בעוד שלא נשאל על כך כלל. ברור שיש מקום לסמוך על המהרש"ם, אבל לדייק מכך שהמנח"י מסכים לכל המלל המפוצץ אודות המנהג שהשתרש וסמיכה של ממש, זה כבר עורבא פרח.
ובכלל, איפה המקור לסברא המחודשת והמוזרה כ"כ שכיון שלהמונים קשה להתייחס ולשער לכן סומכים על שיטת מהרש"ם נגד הרבה פוסקים, ונגד משנ"ב וערוה"ש? נראה שזו סברא פרטית של הרב פסק"ת ללא שום מקור.

נעבור למקור השני שמצויין שם בהערה 77. "וכ"כ בשו"ת שבט הלוי ח"ח סי' לב".
מה כתוב שם?
אין שם מילה וחצי מילה אודות איזשהו "מנהג שנשתרש", ובודאי שלא כתוב הטעם המוזר הנ"ל. מה הוא כן כתב: "ובענין מזונות לחם שבזמנינו, אם נעשין בתערובת רוב מי פירות, דהיינו שיהיו משונין בטעם ובמראה כמש"כ בדע"ת לאפוקי מי אורז וכיו"ב, ורק מיעוט מים באופן שמן הסתם ניכר היטב הטעם בעיסה אין בידינו למחות בחוזק יד".

בקיצור: על המילים "נשתרש המנהג כהדעה הראשונה" כותב הפסק"ת בהערה שני מקורות: א' השואל במנח"י ושתיקת המנח"י. ב' וכ"כ בשבט הלוי. וזה פשוט לא נכון. השואל במנח"י מדבר על יוהנסבורג, שעם כל הכבוד לעיר ואם זו, אין זה מורה על מנהג כללי. והשבט הלוי כלל לא מעמיד שיש כזה מנהג ורק כותב שאין בידינו למחות בחוזק יד.

וחשבתי אולי מנהג זה הוחלט ע"י הרב פסק"ת בעצמו מתוך צפייה בציבור, אמנם זה לגיטימי בספר חידושיו, אך אין זה נכון להביאו בספר שהגדרתו (בשער) "ליקוט מספרי שו"ת והלכה", בפרט שציון המקורות ממש מטעה כאילו כך נכתב בפוסקים וזה ליתא וכנ"ל.

נמשיך הלאה: מיד אח"כ ממשיך הפסק"ת:
"ועפי"ז נהגו להקל במה שמצוי בימינו לחמניות מזונות וכו'".

ובהערה על "נהגו להקל" כתב: "ובשו"ת שבה"ל שם שהנוהגים כן אין בידינו למחות בעדם". עכ"ל ההערה.
וצ"ע על הפסק"ת איך קיצץ את סיום דברי השבה"ל שמשנים את התמונה, שלשונו הוא: "אין בידינו למחות בחוזק יד". וגם בלי שינוי זה, איך אפשר לכתוב למעלה שנהגו להקל, שכל הקוראים יבינו שכך עושים ונכון לעשות, ולצייר את הצד השני: ש"יראי שמים ואנשי מעשה מחמירים על עצמם", תראו איזה לשונות 'מחמירים', ו'על עצמם', ובה בשעה להעתיק למטה את השבט הלוי שברוב עדינותו כתב לשון חריפה של אין בידינו למחות בחוזק יד.

[לעומקו של דבר]

=

[עדיאל ברויאר]

פעם שמעתי ת"ח חשוב מאוד, שיש לו בקיאות גדולה מאוד, והוא אמר בשיעור שצריך להזהר מאי-דיוקים בפסקי תשובות.

[לעומקו של דבר]

פעם שמעתי ת"ח חשוב מאוד, שיש לו בקיאות גדולה מאוד, והוא אמר בשיעור שצריך להזהר מאי-דיוקים בפסקי תשובות.

וכן עמא דבר.
אלא שמלאכה טובה עשה הרב אריך, אולי היה רצוי להוציא איזה קונטרס שילקט עכ"פ דוגמאות בולטות כעין שהוציא הגרד"ל על שש"כ (ובקל וחומר כמובן).
עריכה - כתבתי אולי וכמובן יש הרבה להסס בדברים כאלו.

[אריך]

אכן. וכמידת הפופולריות של הספר הזה שאצל ההמונים מרקיעה שחקים, צריך לקום מאן דהו, לקנא לאמת ולפרסם את הבעיות למען יידעו רבים כי א"א לפסוק מתוכו כסומא בארובה.
מלבד חוסר דיוק שקיים לפעמים, ישנה נקודה כללית שנגזרת מעצם המבנה של ספר ליקוט שכזה, הבנוי מטקסט והערות. אנשים קוראים את פנים הטקסט שהוא שברי ציטוטים מכל מיני ספרים, מהם ספרי גדולי הפוסקים, מהם ספרי מוסר, ספרי חסידות, ולא ניכר בתוך הטקסט 'שוע לפני דל' (וביקורת זו שמעתי לפני שנים מאחד מגדולי ראה"י). ומה שקורה זו סינטזה לא תמיד מוצלחת של בליל ספרים וסופרים. ואח"כ אנשים אומרים: כך ראיתי בפסק"ת. ולא שמים לב אם זה קיצוש"ע, דרך החיים, או אולי ספר מוסר או אחד האדמו"רים זצלל"ה.

כל זמן שזה ספר מראה מקומות, ניחא, אבל ברגע שזה נהיה ספר הלכה לעצמו, הרי זה לעשותו לשו"ע חדש. ועל זה יש לעורר ברבים כי לא אריך.

הערה נוספת ששמעתי מחכ"א. אין לשכוח שזה ספר על המשנ"ב. ופעמים רבות הוא בא להעמיד משקל נגד, ומביא שאמנם כך כתב המ"ב, אבל פלוני אלמוני כתב אחרת. דבר זה לפעמים לא כ"כ לעניין, כי פעמים תמצא שאותו פוסק שכתב אחרת מהמ"ב הוא אליה רבה, רעק"א, וכדומה, ואת זה ראה גם המ"ב, ובכל זאת הוא פסק מה שפסק. אז אצל אותם חוגים וקהילות רבים שהמ"ב נחשב כפוסק אחרון, אין כ"כ משמעות לכך שתצטט אחרונים כאלה ואחרים שאומרים אחרת, כי המ"ב מכריע לאחר כל זה.

[לעומקו של דבר]

אגב, הספר החדש על יורה דעה, הבנתי שהוא ממש אותו בית יוצר, כיוון שהוא השתמש באותם אברכים שיושבים ללקט מהתשובות וכו'.
(עיינתי בו ובמקום הראשון שהסתכלתי ובדקתי הייתה טעות במ"מ של התשובה. וגם טעות בסברה - עכ"פ לדעתי)

[שברי לוחות]

לא זכיתי להבין על מה יצא הקצף הגדול הזה של 'אריך'
הפסקי תשובות כותב שכן נשתרש המנהג, ואכן כך היא המציאות בעולם, ופוק חזי מאי עמא דבר. עכ"פ כאן בחו"ל שכל החנויות מלאים בלחמים של מזונות שאין נרגש בהם טעם המי פירות, ו[כמעט] אין פוצה פה ומצפצף, איני יודע המציאות בארץ ישראל.
ושפיר ציין לזה ממה שהמנחת יצחק לא העיר לא דבר ולא חצי דבר על מנהגם שנהגו ורק מתייחס לגופו של שאלה
גם השבט הלוי על השאלה אם אפשר לסמוך על הדעת תורה שסגי ברוב מי פירות וכתב שאין אנו יכולים למחות בחוזק יד. ורק באופן אחר שאינו נרגש בטעם ובמראה כתב שומר נפשו ירחק מהם, נראה שגם השבט הלוי ידע שכן הוא מנהג העולם.

[איש_ספר]

האם נכון יהיה לומר שהמ"ב של דרשו ירש את מקומו של הפסקי תשובות?

[פלגינן]

האם נכון יהיה לומר שהמ"ב של דרשו ירש את מקומו של הפסקי תשובות?

יש כמה פנים לחלק ביניהם, ולכאורה אינם שווים.
אא"כ כוונתך שיירש את מקומו בשגיאות. אולי.

[חיים שיש בהם]

אכן. וכמידת הפופולריות של הספר הזה שאצל ההמונים מרקיעה שחקים, צריך לקום מאן דהו, לקנא לאמת ולפרסם את הבעיות למען יידעו רבים כי א"א לפסוק מתוכו כסומא בארובה.

הספר המקביל [במובן מסויים] לפסק"ת בדור שלפני החורבן היה הדרכ"ת, ועליו יצא ספר בשם "תיקוני תשובה" ותוכנו הערות ותיקונים לספר 'דרכי תשובה'. הג"ר מנחם מנדל חן אב"ד ניז'ין כותב בתו"ד ההסכמה: "בשגם הספר "תקוני תשובה" יש לו ערך נכבד להסיר השגיאות שבספר "דרכי תשובה" אשר בגללן יוכל המורה לטעות בהוראה למעשה בסמכו על מה שכתוב ב"דרכי תשובה" בלי כל בקרת ועיון בהספרים אשר עליהם ישען הדרכי תשובה, וביותר עתה אשר הספר "דרכי תשובה" התפשט למאד ויהי לעינים לרוב מורי ההוראה, וכל שגיאה שבו כורכת שלא ברצון מכשול בהוראה למעשה".
צריך מישהו שירים את הכפפה...

[שומע ומשמיע]

האם נכון יהיה לומר שהמ"ב של דרשו ירש את מקומו של הפסקי תשובות?

מבחינת השימוש לכאורה כן.
מבחינת הרמה, יהיה זה גנאי לדרשו. הם מביאים מראי מקומות חשובים בצורה מסודרת, ולא סלט. אלא שלפעמים יש להם טעויות ממש.

[לעומקו של דבר]

האם נכון יהיה לומר שהמ"ב של דרשו ירש את מקומו של הפסקי תשובות?

מבחינת השימוש לכאורה כן.

אולי לכן נזדרזו להוציא יו"ד, שם אין עדיין מתחרה...

אגב, בכל נושא ונושא בהלכה יש ספרים טובים הרבה יותר מהפסקי תשובות. המעלה שלו הוא שהוא עובר על כל הנושאים (שבשו"ע). ולכן אנשים נהנים שיש כתובת קבועה. וגם אולי שהוא יותר קצר.

[אבןטובה]

ס' פסקי תשובות הוא ספר שאינו מוגה ואל תשכן באהליך עולה

[לעומקו של דבר]

בפסקים ותשובות יורה דעה,
ראיתי שם שמביא "תשובה בכת"י של הקה"י ששלח לר' ישראל גרוסמן להתיר בשעה"ד מילה בהרדמה" (כמעט בטוח בהרדמה, אבל אולי על מציצה שלא בפה)
וכותב שראה אותה אצל בנו ר' יחזקאל גרוסמן.

משהו חדש? מוכר? מוחבא?

[אבןטובה]

אי"ז חידוש יש כמה תשובות שהתירו את הדבר כמו החלקת יואב וכדומה, וגם בת' אמרי יושר. והלבושי מרדכי התיר ע"י סם שינה. ובספר דבר תורה סו"פ לך לך הביא מהרבה תשובות הדנים בזה

[לעומקו של דבר]

בפסקים ותשובות פרסם דוא"ל להערות [email protected]

[אריך]

לא זכיתי להבין על מה יצא הקצף הגדול הזה של 'אריך'
הפסקי תשובות כותב שכן נשתרש המנהג, ואכן כך היא המציאות בעולם, ופוק חזי מאי עמא דבר. עכ"פ כאן בחו"ל שכל החנויות מלאים בלחמים של מזונות שאין נרגש בהם טעם המי פירות, ו[כמעט] אין פוצה פה ומצפצף, איני יודע המציאות בארץ ישראל.
ושפיר ציין לזה ממה שהמנחת יצחק לא העיר לא דבר ולא חצי דבר על מנהגם שנהגו ורק מתייחס לגופו של שאלה
גם השבט הלוי על השאלה אם אפשר לסמוך על הדעת תורה שסגי ברוב מי פירות וכתב שאין אנו יכולים למחות בחוזק יד. ורק באופן אחר שאינו נרגש בטעם ובמראה כתב שומר נפשו ירחק מהם, נראה שגם השבט הלוי ידע שכן הוא מנהג העולם.

בתוך דבריי התייחסתי לאפשרות שהפסק"ת כותב שכך המנהג מכוח מה שרואות עיניו. והערתי על כך שאין לי בעיה עם זה כאשר מדובר בספר חידושיו, ולא כשהדברים באים באצטלא של ליקוט מספרי השו"ת, שאז המשקל שנותנים לכך אחר לגמרי. איך אומרים? תכתוב מה שאתה רוצה, אבל אל תתלה הדברים באילנות גדולים, בשעה שלא היו דברים מעולם.
לגבי המנח"י כתבתי בתוה"ד שהראיה חלושה מאד, המנח"י עונה על מה שנשאל ולא מתערב בהחלטות הרב מרא דאתרא שם שיש לו על מי לסמוך. וכן השבט הלוי לא מזכיר בתוך השיקולים שלו שיש כזה מנהג אלא אדרבה כותב שאין בידו למחות בחוזק יד. אז להביא אותם בתור מקור למנהג מומלץ, שמי שאינו נוהג כמוהו מתעטר בנזר "המחמיר", הוא הטעיה.
מלבד זאת, עצם הנחתך אודות המנהג לא פשוט לי בכלל, אולי בחו"ל זה כך, אבל בא"י אצל הבני תורה רבים אינם מקילים לאכול לחמניות מזונות בלא המוציא. וכי סוד הוא שיש רבנים רבים שמורים בתוקף שאין להקל בדבר (ראה הכרוז שמובא בוזאת הברכה), וכי באמת אף אחד לא שומע להם? יודעני בי ובעוד רבים אחרים שמקפידים בזה. אז לקבוע באופן גורף שכך נוהגים, תמוה (בפרט שמסתבר שהמנהג כיום יונק חלק מאונו מהפסקי תשובות בעצמו).

[אוצר החכמה]

בפרט שמסתבר שהמנהג כיום יונק חלק מאונו מהפסקי תשובות בעצמו

עד כדי כך אנשים משתמשים בספר פסקי תשובות? (אני אישית איני מכירו ורק לעתים נדירות יצא לי לדפדף בו)

אני הייתי אומר שהמנהג יונק בעיקר את כוחו מהפתק לחמניית מזונות שמדביקים במאפיות עם חותמת ההכשר.

[לולי דמיסתפינא]

הספר פסקי תשובות הוא מהספרים הכי מוכשרים שזכה להם הדור האחרון. אין לו אח וריע בסגנונו ובבהירותו ובהיקף הנושאים. לא לחנם זכה להצלחה מסחררת כזה.

שגיאות מי יבין, נכון.

[אריך]

בפרט שמסתבר שהמנהג כיום יונק חלק מאונו מהפסקי תשובות בעצמו

עד כדי כך אנשים משתמשים בספר פסקי תשובות? (אני אישית איני מכירו ורק לעתים נדירות יצא לי לדפדף בו)

אני הייתי אומר שהמנהג יונק בעיקר את כוחו מהפתק לחמניית מזונות שמדביקים במאפיות עם חותמת ההכשר.

זה ודאי שלפתק מטעם הבד"ץ השפעה גדולה. אבל זו עובדה שהספר הזה נפוץ מאד מאד.

לגבי ההשוואה ל'דרשו', מלבד שאלת הדיוק ישנו חילוק, שהפסקי תשובות יש לו אג'נדה (חסידית, וגם לקדש מנהגים וכו'), ול'דרשו' אין, כי אם ליקוט (ואמנם הם החליטו ללקט מפוסקים מסויימים בעיקר, אמנם אין נטייה להעתיק מהם רק סוג מסויים של פסקים).
עם זאת מצד אחר, הפסקי תשובות הוא ממש יצירה, שחוץ מהליקוט מעמיד במקומות רבים צורתא דשמעתתא ומסכם גם את המ"ב (וכאשר הדברים מדוייקים יש בהם תועלת גדולה), משא"כ בדרשו שאינו אלא ליקוט נקודתי.

[אריך]

הספר פסקי תשובות הוא מהספרים הכי מוכשרים שזכה להם הדור האחרון. אין לו אח וריע בסגנונו ובבהירותו ובהיקף הנושאים. לא לחנם זכה להצלחה מסחררת כזה.

שגיאות מי יבין, נכון.

בודאי שטעויות הם דבר שקורה בכל ספר, השאלה הגדולה היא [והיא נשאלת לתועלת כדי שהדברים ישפיעו], מה הלאה. ידיד שלי שלח לו פקס אודות איזו טעות, ונענה שכשישוב וישנה פרק זה תילקח ההערה בחשבון.

האם הטעויות תוקנו במהדורות הבאות??

בשורה טובה תהיה אם מישהו יביא מידע שהמחבר מתעתד להוציא מהדורה מתוקנת! ולא, עלינו להמשיך ולעורר עד שיקרה הדבר הזה.

[בני ברקי]

לפי דעתי הכותבים כאן לא הבינו את מטרת הספר. אני אישית חיכיתי הרבה שנים לספר כזה.ואסביר את דברי:
כמו שכתבו כאן הפוסק האחרון הוא המ"ב אולם דא עקא שרבים מבני אשכנז(אולי!!! בעיקר החסידים) מנהג אבותיהם בידהם לא תמיד כמו המ"ב ולכן יצא עליהם שם שהם לא נוהגים כהלכה משום שרבים חשבו שהמ"ב הוא המילה האחרונה וכל מי שלא פוסק כמוהו הרי הוא נוהג שלא כהלכה.עד שהגיע הרב רבינוביץ שליט"א והביא בכל נושא את כל הפוסקים בענין וגם פוסקים שהמ"ב ראה ולא הביא אותם ולא פוסק אותם להלכה, מ"מ דברי אותם גדולי האחרונים שרירים וקימים וקהילות שלמות נהגו כמותם עוד לפני שהמ"ב כתב את ספרו ומימלא הוא רצה להראות בספרו שיש הרבה חולקים על המ"ב(או אחרונים שהמ"ב פסק לא כמותם) ויש נוהגים כמותם. ואכן אלא שפוסקים רק כהמ"ב (וכמו שהגדיר הגראי"ס שליט"א את אותם אנשים, בעלי תשובה שאין להם מסורת...)זה מאד מפריע להם, אבל מה אפשר לעשות שישנם קהילות שלמות שיש להם מסורת עוד לפני המ"ב לפסוק כמו אחרונים מסוימים שהמ"ב ראה לנכון לא לפסוק כמותם....
ואני שנים חיכיתי שיקום הגבר שימצא את המקורות ההלכתיים בפוסקים לכל אלא שלא נוהגים כהמ"ב.
אכן, זה לא אומר שהספר נקי מטעיות ויש הרבה טעיות בהערות למטה אבל הרעיון של הספר מבורך!

[סגי נהור]

הספר פסקי תשובות הוא מהספרים הכי מוכשרים שזכה להם הדור האחרון. אין לו אח וריע בסגנונו ובבהירותו ובהיקף הנושאים. לא לחנם זכה להצלחה מסחררת כזה.

שגיאות מי יבין, נכון.

לענ"ד, עיקר מעלתו של הפסקי תשובות היא בשאלות, ולא בתשובות.
המיוחד בספר זה שהוא מתייחס כמעט לכל שאלה שעולה בחיי היום יום. וגם לזה צריך כשרון מיוחד - לזהות את השאלות השכיחות והמצויות בכל בית (וגם להשיב עליהן בשפה ברורה).

[יהודה בן יעקב]

אעלה נושא שראיתי בפסקי תשובות ובדקתי בעניין זה הרבה ספרים, ישנם טעויות במה שכתב וישנם עוד הרבה מראי מקומות שלא הביא:

בעניין אימתי זוקפים בשעת הכריעות בשמונה עשרה

פסקי תשובות סימן קיג סק"ד
ויש לזכור דברי [17] הראשונים והפוסקים כי זקיפת הגוף מהכריעה צריכה ליעשות לפני שמזכיר השם, כי בשעת אמירת השם צריך כבר להיות זקוף ועומד, וכדברי [18] הכתוב (מלאכי ב') "מפני (לפני) שמי נחת היא" ובירושלמי (פ"א ה"ה) "לית כתיב אלא מפני שמי נחת הוא, קודם עד שלא הזכיר את השם כבר נחת היא", אמנם הראש ישאיר כל משך התפילה כפוף מעט למטה כדאיתא בשו"ע סי' צ"ה סעי' ב'.

17. כן הוא בהדיא בריטב"א וברשב"ץ (ברכות י"ב א) "זוקף עצמו כשמזכיר את השם, כלומר קודם שיזכיר את השם יזקוף כדי שיכוין שהשם זוקף כפופים". וכ"ה בראבי"ה ברכות סי' ל"ט, וכן כתבו בסידור יעב"ץ, שלחן הטהור שם, בקיצור שו"ע סי' י"ח סעי' י"א.

18. מובא בסידור אוצר התפילות ועוד, ופירוש נחת - הכנעה, ופירושו שהכריעה צריכה להיות לפני הזכרת השם ולא בשעת אמירת השם שאז כבר צריך להיות זקוף ועומד, כדכתיב ה' זוקף כפופים, כדאי' בירושלמי ובגמ' שם.

מש"כ בשם הריטב"א, הוא במהדו' מוה"ק, אך לשון זה איתא שם גם בתלמידי רבינו יונה, ולא ציין אליו, אך לא ראיתי משם כל ראיה לעניין זה.

מצורף בזה הקובץ עם החומר שבדקתי בעניין זה

כריעות בתפילת שמו''ע.doc

(28.5 KiB) הורד 607 פעמים

[סגי נהור]

לא זכיתי להבין על מה יצא הקצף הגדול הזה של 'אריך'
הפסקי תשובות כותב שכן נשתרש המנהג, ואכן כך היא המציאות בעולם, ופוק חזי מאי עמא דבר. עכ"פ כאן בחו"ל שכל החנויות מלאים בלחמים של מזונות שאין נרגש בהם טעם המי פירות, ו[כמעט] אין פוצה פה ומצפצף, איני יודע המציאות בארץ ישראל.
ושפיר ציין לזה ממה שהמנחת יצחק לא העיר לא דבר ולא חצי דבר על מנהגם שנהגו ורק מתייחס לגופו של שאלה
גם השבט הלוי על השאלה אם אפשר לסמוך על הדעת תורה שסגי ברוב מי פירות וכתב שאין אנו יכולים למחות בחוזק יד. ורק באופן אחר שאינו נרגש בטעם ובמראה כתב שומר נפשו ירחק מהם, נראה שגם השבט הלוי ידע שכן הוא מנהג העולם.

בתוך דבריי התייחסתי לאפשרות שהפסק"ת כותב שכך המנהג מכוח מה שרואות עיניו. והערתי על כך שאין לי בעיה עם זה כאשר מדובר בספר חידושיו, ולא כשהדברים באים באצטלא של ליקוט מספרי השו"ת, שאז המשקל שנותנים לכך אחר לגמרי. איך אומרים? תכתוב מה שאתה רוצה, אבל אל תתלה הדברים באילנות גדולים, בשעה שלא היו דברים מעולם.

הדבר פשוט שהפסק"ת אינו רואה עצמו רק כאנציקלופדיה, אלא כספר של הלכה למעשה, ואף אם אינו מחבר תשובות משל עצמו, אבל הוא משתדל להוביל את הקורא גם לידע עת המעשה אשר יעשה בפועל מתוך שלל השיטות שבספר. לא בבחינה של פוסק הדור, אלא בבחינה של מו"צ שמשיב לשואליו דבר. וזו כמובן מעלה עבור המעיין שמבקש לדעת מה לעשות ולא רק את סיכום הדעות והשיטות. אמנם זה מועיל כמובן רק למי שבאופן כללי מקובלת עליו מסורת הפסיקה של בעל הפסק"ת, שהיא אכן "חסידית" יותר (מה יש? אסור? לחסידים לא מגיע? לא מתאים לך - יש עוד ספרים על המדף).

אינני רואה שום עוולה במה שכתב על לחמניות מזונות. יש לו על מה להסתמך, וזכותו לנטות לקולא ולהורות לשואליו להיתר לפי המנהג הרווח והפסיקה הרווחת בסביבתו, ואינו צריך להתחשב בחומרות או בנערווים ששמים עליהם דגש במקומות אחרים או לפי מסורות אחרות של פסיקה.

הייתי מסכם זאת כך: עיון בפסק"ת הוא כאילו הלכת לשאול את הרב החסידי שבשכונת מגוריך מה לעשות. ופשוט.

[סגי נהור]

לפי דעתי הכותבים כאן לא הבינו את מטרת הספר. אני אישית חיכיתי הרבה שנים לספר כזה.ואסביר את דברי:
כמו שכתבו כאן הפוסק האחרון הוא המ"ב אולם דא עקא שרבים מבני אשכנז(אולי!!! בעיקר החסידים) מנהג אבותיהם בידהם לא תמיד כמו המ"ב ולכן יצא עליהם שם שהם לא נוהגים כהלכה משום שרבים חשבו שהמ"ב הוא המילה האחרונה וכל מי שלא פוסק כמוהו הרי הוא נוהג שלא כהלכה.עד שהגיע הרב רבינוביץ שליט"א והביא בכל נושא את כל הפוסקים בענין וגם פוסקים שהמ"ב ראה ולא הביא אותם ולא פוסק אותם להלכה, מ"מ דברי אותם גדולי האחרונים שרירים וקימים וקהילות שלמות נהגו כמותם עוד לפני שהמ"ב כתב את ספרו ומימלא הוא רצה להראות בספרו שיש הרבה חולקים על המ"ב(או אחרונים שהמ"ב פסק לא כמותם) ויש נוהגים כמותם. ואכן אלא שפוסקים רק כהמ"ב (וכמו שהגדיר הגראי"ס שליט"א את אותם אנשים, בעלי תשובה שאין להם מסורת...)זה מאד מפריע להם, אבל מה אפשר לעשות שישנם קהילות שלמות שיש להם מסורת עוד לפני המ"ב לפסוק כמו אחרונים מסוימים שהמ"ב ראה לנכון לא לפסוק כמותם....
ואני שנים חיכיתי שיקום הגבר שימצא את המקורות ההלכתיים בפוסקים לכל אלא שלא נוהגים כהמ"ב.
אכן, זה לא אומר שהספר נקי מטעיות ויש הרבה טעיות בהערות למטה אבל הרעיון של הספר מבורך!

יפה אמרת.