המניח תפילין דר"ת כל ימיו סופו שיברך עליהן פעם אחת

[ויצמח פורקניה]

מתבדרא בבי מדרשא מאמר בשם גדולי ישראל:
"הנזהר כל ימיו להניח תפילין דר"ת, מוכרח שיארע לו פעם אחת טעות, שיברך על תפילין דר"ת במקום תפילין דרש"י, ויתפלל בהם"
האם ידוע לאי מי איה מקום כבודו של מימרא זו.

[כותב]

מובא בספר טעמי המנהגים.

[ויצמח פורקניה]

תודה רבה
אני מחפש מקור קדום יותר

[כותב]

כמדומה לי שאין מקור אחר לזה.

ראה כאן בקונטרס אחרון בהערה הראשונה מתחת לקו, וקבלה מקדושים וכו'
http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.asp ... 28&hilite=

[מיללער]

בספר בקדושתו של אהרן עמ' תקע"ט
סיפר לי הרה"ג ר' שמואל טרויבע נ"י בשם אביו וכו' שבהיותו משב"ק אצל מרן ז"ל (הה"ק מהר"א מבעלזא) טעה פעם והגיש למרן להנחת תפילין את תפילין דר"ת במקום תפילין דרש"י וכאשר גילה זאת היתה לאביו עגמת נפש גדולה, הרגיעו מרן ואמר: רבינו תם האט זעך אויס געבעטן שכל יהודי המניח גם תפילין דר"ת יטעה פעם בחייו ויברך בטעות על תפילין דר"ת

מספר משפטיך ליעקב:
והנה מרגלא בפומי׳ דחסידים שקבלה מקדושים שכל המניח
תפילן דר״ת בקביעות ולא יחסר כל ימיו בשום
אונס, מובטח שיארע לו פ״א שיטעה בכזה כדי שיברך פ״א
על תפילין דר״ת, ובדידי הוי עובדא לפני איזה שנים בע״פ
שנת תרפ״ה שמחמת טרדות מצות היום, וגס הי׳ אז טרדות
קידוש החמה, טעיתי והתפללתי בתפילין דר״ת, ולאחר
התפילה הרגשתי בהטעות וסמכתי על דברי הד״ח הנ״ל
להניח של רש״י בלא ברכה
מפה

[חכם באשי]

מתבדרא בבי מדרשא מאמר בשם גדולי ישראל:
"הנזהר כל ימיו להניח תפילין דר"ת, מוכרח שיארע לו פעם אחת טעות, שיברך על תפילין דר"ת במקום תפילין דרש"י, ויתפלל בהם"

זו לא סטטיסטיקה פשוטה?!
(וסלחו לי על ה"כפירה"...)

[ויצמח פורקניה]

[quote
זו לא סטטיסטיקה פשוטה?!
(וסלחו לי על ה"כפירה"...)

הראיה שהיו חסידים ואנשי מעשה שזה קרה להם רק לעת זקנותם,
ורק פעם אחת בחיים,
זה מראה לנו, שזה לא דבר שצריך לקרות,
אלא רק בגלל שר"ת ביקש על זה שלפחות פעם אחת בחיים
יברכו על התפילין שלו.

[מענה לשון]

ונראה פשוט שענין "פעם אחת" הוא כדי שלא יהיה בגדר דקרקפתא דלא מנח תפילין (לר"ת)

[חכם באשי]

[quote
זו לא סטטיסטיקה פשוטה?!
(וסלחו לי על ה"כפירה"...)

הראיה שהיו חסידים ואנשי מעשה שזה קרה להם רק לעת זקנותם,
ורק פעם אחת בחיים,
זה מראה לנו, שזה לא דבר שצריך לקרות,
אלא רק בגלל שר"ת ביקש על זה שלפחות פעם אחת בחיים
יברכו על התפילין שלו.

אתה כותב את הדברים כאילו יש לך איזה רישום מדוייק, של כל תאריכי ה'פאשלות'... ואתה יודע בדיוק, שזה קרה רק לעת זקנותם.
ואפילו אם אתה צודק, אולי יש להכניס לכאן את המצב האישי - הרי אנשים זקנים נוטים להתבלבל.

[ויצמח פורקניה]

[quote
זו לא סטטיסטיקה פשוטה?!
(וסלחו לי על ה"כפירה"...)

הראיה שהיו חסידים ואנשי מעשה שזה קרה להם רק לעת זקנותם,
ורק פעם אחת בחיים,
זה מראה לנו, שזה לא דבר שצריך לקרות,
אלא רק בגלל שר"ת ביקש על זה שלפחות פעם אחת בחיים
יברכו על התפילין שלו.

אתה כותב את הדברים כאילו יש לך איזה רישום מדוייק, של כל תאריכי ה'פאשלות'... ואתה יודע בדיוק, שזה קרה רק לעת זקנותם.
ואפילו אם אתה צודק, אולי יש להכניס לכאן את המצב האישי - הרי אנשים זקנים נוטים להתבלבל.

אני מדבר אתך על כמה וכמה צדיקים מפורסמים שעד סוף ימיהם היו בצלילות הדעת
וכשקרה להם על פי מקרה [או שהגבאי החליף בטעות] שמחו, והתבטאו על זה כמו שמובא לעיל שר"ת ביקש על זה...

[אדג]

אדם מסודר לא אמור להכשל (?) בהנחת תפילין דר"ת בברכה, שהרי הם מונחים בב' תיקים נפרדים. ולמה יחליף? ומוכח שהוא משמיא דקא מטעו ליה.

[יאיר]

אדם מסודר לא אמור להכשל (?) בהנחת תפילין דר"ת בברכה, שהרי הם מונחים בב' תיקים נפרדים. ולמה יחליף? ומוכח שהוא משמיא דקא מטעו ליה.

משה שפיר קאמרת!

[כותב]

במילים אחרים:

ה"סטטיסטיקה פשוטה" להיפך...

אדם הרגיל להניח בכל יום ויום במשך עשרות שנים, מקודם תפילין של רש"י (המונח בצד אחד של התיק הגדול) ואח"כ תפילין דר"ת (המונח בצד שני של התיק הגדול), אינו אמור לטעות בזה בין יום ללילה, אלא ודאי "מוכח שהוא משמיא דקא מטעו ליה", וכמו שמקובל מקדושים אשר בארץ המה.

והמהרהר אחר...

[חד וחלק]

ונראה פשוט שענין "פעם אחת" הוא כדי שלא יהיה בגדר דקרקפתא דלא מנח תפילין (לר"ת)

מהיכי תיתי שהמינח תפילין בלי ברכה הוא קרקפתא דלא מנח תפילין?
מסברא לכאורה אין זה כך.

[אוצר החכמה]

זה פשוט שלא מיקרי כך, כי מקיים המצווה.
ואפילו במי שאינו מניח תפילין בכלל מחמת חשש כתב ר"ת שלא מיקרי קרקפתא שלא מנח תפילין כמבואר בתוספות ר"ה יז א.

[איש_ספר]

בספר עיקרי הד"ט מביא מנהג מדקדקים שלא בירכו על תפילין כלל. הגה"ק ר' שמעון סופר מערלוי גם לא בירך על תפילין (וכמדומה שהמנח"א הלעיג עליו בזה, נחכה לתגובתו של הוד והדר...). וגם בימינו מכיר אני חסיד בכל מעשיו, שהולך עטור בתפילין כל היום, אבל משתמט מלברך על התפילין ויוצא יד"ח בשמיעת ברכת אחר.

לאידך גיסא שמעתי מא"מ: בגמ' מנחות אמרו דסח בין תפש"י לתפש"ר חוזר מעורכי המלחמה, ושם ברא"ש מבואר כי בתפילין נאמרה סגולה ד'וטרף זרוע אף קודקוד' ולכן חוזר. ומינה שבחסרון הברכה מיגרע גרע בגוף מצות תפילין. ע"כ.
וכבר ידוע מה שהוכיחו מ'לא שכחתי לברך' דוידוי מעשרות שהברכה הרי היא מגוף המצוה, דהמצוה טעונה ברכה, ועל דרך ראית הגרי"ז מלא אכלתי באוני ממנו, שאין האכילה באנינות מאיסור אנינות אלא מהלכות מע"ש. דוק והבן.

[אוצר החכמה]

בעניין וידוי מעשר באמת המזרחי והגו"א בפרשת תבא פירשו לכן שמדובר בשבח והודאה עיין בכל זה באריכות בספר השקפה לברכה מקור לג כאן

[יאיר]

viewtopic.php?f=7&t=4123&p=31692#p31692

[קלונימוס הזקן]

באשי,
אם כבר בשאלות 'כפרניות' עסקינן:
א. מדוע רש"י לא דואג לו שלא יברך ברכה שאינה צריכה ושאינה 'עובר לעשייתן', הרי הוא נוהג מן הסתם להניח גם תפילין של רש"י?
ב. האם במי שנוהג להניח את כל הס"ד (64) וריאציות (הידועות בשם הגר"א ז"ל), משתנה הסטטיסטיקה 64 פעמים או שרק ר"ת המקובל כיום דואג לכך?


כמובן שהכל באוירת החודש, וסליחה עמוקה מן המתים ומן החיים

[אדג]

אספר מעשה ששמעתיו מדודי זקני, החסיד הישיש רמ"מ מרוזוב שי' בנו של הרה"ח א"ד מרוזוב הי"ד:
מעשה באסיפת רבנים בבית הגאון הרוגוצ'ובי, וכשהגיע העת לזמון, נתלבטו הכל מי יכובד בזימון, פלט א' הנוכחים "נו, דאך שטייט 'ברוך מרדכי', ר' מרדכי זאל בענטשן", כשכוונתו לא' הרבנים ששמו מרדכי. חייך הרוגוצ'בי בהסכמה, וכך היה.
עבר זמן, ושוב נתאספו הרבנים, ועל השולחן הונחו מיני מאכל שונים, שברכת כולם הייתה "שהכל", החלו הרבנים לדון אם שייך בכך דין קדימה, שמאכל מסויים יקדום לחברו, ותוך כדי שיג ושיח אמר א' מן הרבנים: "נו, דאך שטייט 'והעי (ביצה באידיש) מקדם". שמע זאת הגאון, נתכרכמו פניו, ופלט: "אה, מושב לצים! און מושב לצים - לא ישב", קם ועזב. לא עזרו התחנונים ובקשת הסליחה, הרוגוצ'ובי סרב לשוב אל שולחן המסובים.
שאלהו בני ביתו: מאי שנא? למה מילתא דבדיחותא הראשונה התקבלה אצלך בשביעות רצון, ואילו השניה בכעס ותרעומת?
ענה הגאון: כאשר המילתא דבדיחותא היא בהתאם להלכה - שפיר, אך נגד ההלכה - זהו כבר מושב לצים.
קלונימוס, קלונימוס, שמור פיו ולשונו...

[חד וחלק]

מעניין שמעשה זה מפורסם על גאון אחר וקדום, כמדומה רעק"א, שביטל שידוך בגלל 'והעי מקדם'.
והרי זה מצטרף לרשימת הענק של סיפורים פיקנטיים שאירעו באורח פלא חמש פעמים.

[אדג]

לא יודע אם הבנת, אך מדובר מסיפור מכלי ראשון, והוא ב"ה חי וקיים, כך שמילתא דעבידא לגילויי לא משקרי אינשי. אני שמעתי מפיו!

[קלונימוס הזקן]

ענה הגאון: כאשר המילתא דבדיחותא היא בהתאם להלכה - שפיר, אך נגד ההלכה - זהו כבר מושב לצים.
קלונימוס, קלונימוס, שומר פיו ולשונו...

בהתאם להלכה הפסוקה: מי שבירך על תפילין דר"ת במקום על תפילין דרש"י, הפסיד ברכה העוברת לעשייה וברכתו לבטלה.
בדברי הקצרים באתי להניח את העצה ולמקד את הפוקוס על כך שהאגדה היפה דלעיל מניחה ביסודה את אמיתותה של שיטת ר"ת למרות ובעוד היא שוללת אותה למעשה

[חד וחלק]

לא יודע אם הבנת, אך מדובר מסיפור מכלי ראשון, והוא ב"ה חי וקיים, כך שמילתא דעבידא לגילויי לא משקרי אינשי. אני שמעתי מפיו!

לא יודע אם הבנת, אבל הסיפור מפורסם עוד לפני שדודך הנ"ל חלם להוולד. אז כנגד מילתא דעבידא לאיגלויי יש ריעותא רצינית, מה לעשות...
הבה נמתין שאחד הידענים כאן יאלפנו בינה בדבר מקור הסיפור.

[נוטר הכרמים]

לא יודע אם הבנת, אך מדובר מסיפור מכלי ראשון, והוא ב"ה חי וקיים, כך שמילתא דעבידא לגילויי לא משקרי אינשי. אני שמעתי מפיו!

לא יודע אם הבנת, אבל הסיפור מפורסם עוד לפני שדודך הנ"ל חלם להוולד. אז כנגד מילתא דעבידא לאיגלויי יש ריעותא רצינית, מה לעשות...
הבה נמתין שאחד הידענים כאן יאלפנו בינה בדבר מקור הסיפור.

אינני ידען, אבל לי זה היה זכור כמעשה עם הגרע"א, ואכן כך הוא מופיע בספר דרך שיחה (מהג"ר אליהו מן שליט"א מפי מרן הגר"ח קנייבסקי שליט"א) בתוספת 'כמדומה'.

אמנם בקול חוצב (עמ' 203 מעמ' האוצר) מופיע כי הגר"ש שבדרון שמע סיפור זה ממרן הגרא"מ שך על השאגת אריה...

[נוטר הכרמים]

הנה קטע משולב על ליצנות, מהקדמת ספר 'אמונת התחיה' (מצוי באוצר) העובדא מופיעה אמנם על השאגת אריה, אבל עם תוספת עובדא דומה מהגרע"א.

ואגב, נזכרתי במה ששמעתי ממו"ר הגר"ש אויערבאך שליט"א, שפ"א שמע הג"ר ברוך בער זצ"ל שישנו זקן מופלג שזוכר את הגרע"א מימי צעירותו, הלך הגרב"ד ותלמידיו עמו והחיש צעדיו לבית הזקן ההוא לשמוע מפיו אודות הגרע"א. נתדפקו על דלתו, וכאשר דרש למבוקשם, שאל: אהה, על הפוזנער רב? כאשר שמע זאת הגרב"ד, מיד ביקש סליחתו והלך מבלי דבר, -'מי שאצלו הגרע"א הוא פוזנער רב לא הכיר את הגרע"א ואין מה לשמוע ממנו' -הפטיר.

[לבי במערב]

יעשו נא חיפוש קצר באוצר (והעי-מקדם +ביצה) ויראו נכוחה אשר על כו"כ מגדולי עולם מסופר המעשה.

ואינו מופרך כ"כ שהי' מפורסם אז, וכעי"ז התרחש גם עם הראגאטשאווער.
בס"ה ר' מענדל מרוזוב שליט"א, זקן חסידי חב"ד, הוא מקור אמין ביותר, הנודע בדיוק סיפוריו - ואביו (הי"ד) הי' יוצא ובא אצל הראגאטשאווער (וכנראה - ששמע זה מאביו).

[לבי במערב]

ענה הגאון: כאשר המילתא דבדיחותא היא בהתאם להלכה - שפיר, אך נגד ההלכה - זהו כבר מושב לצים.
קלונימוס, קלונימוס, שומר פיו ולשונו...

בהתאם להלכה הפסוקה: מי שבירך על תפילין דר"ת במקום על תפילין דרש"י, הפסיד ברכה העוברת לעשייה וברכתו לבטלה.
בדברי הקצרים באתי להניח את העצה ולמקד את הפוקוס על כך שהאגדה היפה דלעיל מניחה ביסודה את אמיתותה של שיטת ר"ת למרות ובעוד היא שוללת אותה למעשה

בדרך אגב: להעיר, שע"פ דעת המקובלים - ב' התפילין חובה מעיקר הדין (ולא מחמת הספק בלבד). ואכהמ"ל.

[כמעיין המתגבר]

למרן הרב עובדיה יוסף זצ"ל קרה פעם אחת שהשמש טעה והביא לו בתחילה תפילין של ר"ת ושם לב רק אח"כ, ובשביל להרגיע את השמש אמר לו שמשמים יצא לברך פעם אחת על זה כשיטה שמברכים על תפילין דר"ת, אך אח"כ היה כל היום בצער ובבכי על שבירך ברכה לבטלה.

[לבי במערב]

למרן הרב עובדיה יוסף זצ"ל קרה פעם אחת שהשמש טעה והביא לו בתחילה תפילין של ר"ת ושם לב רק אח"כ, ובשביל להרגיע את השמש אמר לו שמשמים יצא לברך פעם אחת על זה כשיטה שמברכים על תפילין דר"ת, אך אח"כ היה כל היום בצער ובבכי על שבירך ברכה לבטלה.

לפענ"ד, לאו דוקא שהי' זה אך ורק "להרגיע את השמש". אלא דבאמת משמים כיוונו כן, ומ"מ הצטער על שזימנו לו שבירך ברכה לבטלה רח"ל. ואינו סתירה כלל למבין, וד"ל.

[שומר-הגחלת]

בספר עיקרי הד"ט מביא מנהג מדקדקים שלא בירכו על תפילין כלל. הגה"ק ר' שמעון סופר מערלוי גם לא בירך על תפילין (וכמדומה שהמנח"א הלעיג עליו בזה, נחכה לתגובתו של הוד והדר...). וגם בימינו מכיר אני חסיד בכל מעשיו, שהולך עטור בתפילין כל היום, אבל משתמט מלברך על התפילין ויוצא יד"ח בשמיעת ברכת אחר.

לאידך גיסא שמעתי מא"מ: בגמ' מנחות אמרו דסח בין תפש"י לתפש"ר חוזר מעורכי המלחמה, ושם ברא"ש מבואר כי בתפילין נאמרה סגולה ד'וטרף זרוע אף קודקוד' ולכן חוזר. ומינה שבחסרון הברכה מיגרע גרע בגוף מצות תפילין. ע"כ.
וכבר ידוע מה שהוכיחו מ'לא שכחתי לברך' דוידוי מעשרות שהברכה הרי היא מגוף המצוה, דהמצוה טעונה ברכה, ועל דרך ראית הגרי"ז מלא אכלתי באוני ממנו, שאין האכילה באנינות מאיסור אנינות אלא מהלכות מע"ש. דוק והבן.

בספר "שארית הצאן" לרבי יוסף בן נאיים זלה"ה (א, סי' קטו) כותב שהמנהג בעיר צפרו שבמרוקו היא לא לברך על תפילין שמא אינם מרובעות כהלכתן.
מפחי השמועה גם הבאבא סאלי זלה"ה לא בירך על התפילין.

[מה שנכון נכון]

בספר "שארית הצאן" לרבי יוסף בן נאיים זלה"ה (א, סי' קטו) כותב שהמנהג בעיר צפרו שבמרוקו היא לא לברך על תפילין שמא אינם מרובעות כהלכתן.

במנהגי צפרו שכתב הר"ד עובדיה (נהגו העם) משמע שבירכו.

[לענין]

מפחי השמועה גם הבאבא סאלי זלה"ה לא בירך על התפילין.

סיפר לי מעבד הקלפים בעפצים [הרי''ש מירושלים] שהבבא סאלי היה נוסע בערך פעם בשנה לרב יוסף משאש מחיפה להניח את התפלין שלו - שהיו מעובדות בעפצים.
[אינני מבין כ''כ את הסיפור, ולמה הבבא סאלי גופיה לא היו לו תפלין ממרוקו - שגם שם היו מעבדים בעפצים. גם המספר לא ידע לבאר את הסיפור, אלא רק ציטט אותו].

לכאורה יש לצרף את שתי השמועות.

[גל של אגוזים]

שאלה: ר' אהרן וייס מקפיד להניח תפילין דר"ת בכל יום לאחר שחרית. יום אחד נתחלפו לו התפילין, והניח בטעות תפילין דר"ת בשחרית, ולאחר התפילה הניח את התפילין של רש"י, כשהוא סבור שבכך הוא יוצא ידי חובה לדעת ר"ת. רק כשחלץ את התפילין דרש"י שם לב לטעותו, ומיד סימן את התפילין בסימון מיוחד כדי שטעות כזאת לא תחזור.

אמר לו ידידו ר' דוד, כי נראה לו שעליו להניח פעם נוספת תפילין, שהרי כשהניח את התפילין דרש"י סבר שהן תפילין דר"ת, וממילא לא יצא. ענה לו ר' אהרן: "הרי סוף סוף הנחתי את שתי הזוגות, וא"כ יצאתי בוודאי גם ידי רש"י וגם ידי ר"ת". הצדק עם מי?

תשובה: כתב מו"ר הגרמ"ש קליין שליט"א בספרו ויקהל משה ח"ג, שבאופן כזה לא יצא – לא ידי רש"י ולא ידי ר"ת, כיון שבשעה שהניח תפילין דרש"י כוון לשם מצוה כר"ת – וא"כ לשיטת רש"י אינו יוצא בתפילין כאלו; וכשהניח ר"ת סבר שיוצא ידי מצוה כרש"י – ולשיטת ר"ת אינו יוצא ידי חובה בתפילין כאלו. לכן צריך לחזור ולהניח תפילין דרש"י לשם רש"י ור"ת לשם ר"ת.

לקחתי מפה


עיינתי בפנים ולענ"ד דבריו תמוהין מאוד


אשמח לשמוע חוו"ד

תשוח"ח @באר בשדה על עזרתו

[מדבר קדש]

האמת שאני מניח תשר"ת רק כו"כ שנים, ואפילו לא תמיד ברציפות, ונזדמן לי שזה מה שקרה לי..
כנראה במקרה שלי רק האופציה של ברכה לבטלה קיימת..

[חגי פאהן]

שאלה: ר' אהרן וייס מקפיד להניח תפילין דר"ת בכל יום לאחר שחרית. יום אחד נתחלפו לו התפילין, והניח בטעות תפילין דר"ת בשחרית, ולאחר התפילה הניח את התפילין של רש"י, כשהוא סבור שבכך הוא יוצא ידי חובה לדעת ר"ת. רק כשחלץ את התפילין דרש"י שם לב לטעותו, ומיד סימן את התפילין בסימון מיוחד כדי שטעות כזאת לא תחזור.

אמר לו ידידו ר' דוד, כי נראה לו שעליו להניח פעם נוספת תפילין, שהרי כשהניח את התפילין דרש"י סבר שהן תפילין דר"ת, וממילא לא יצא. ענה לו ר' אהרן: "הרי סוף סוף הנחתי את שתי הזוגות, וא"כ יצאתי בוודאי גם ידי רש"י וגם ידי ר"ת". הצדק עם מי?

תשובה: כתב מו"ר הגרמ"ש קליין שליט"א בספרו ויקהל משה ח"ג, שבאופן כזה לא יצא – לא ידי רש"י ולא ידי ר"ת, כיון שבשעה שהניח תפילין דרש"י כוון לשם מצוה כר"ת – וא"כ לשיטת רש"י אינו יוצא בתפילין כאלו; וכשהניח ר"ת סבר שיוצא ידי מצוה כרש"י – ולשיטת ר"ת אינו יוצא ידי חובה בתפילין כאלו. לכן צריך לחזור ולהניח תפילין דרש"י לשם רש"י ור"ת לשם ר"ת.

לקחתי מפה


עיינתי בפנים ולענ"ד דבריו תמוהין מאוד


אשמח לשמוע חוו"ד

תשוח"ח @באר בשדה על עזרתו

מרן כתב בסימן כ"ה סעיף ה':
יכוין בהנחתם שצונו הקב"ה להניח ארבע פרשיות אלו שיש בהם יחוד שמו ויציאת מצרים על הזרוע כנגד הלב ועל הראש כנגד המוח כדי שנזכור נסים ונפלאות שעשה עמנו שהם מורים על יחודו ואשר לו הכח והממשלה בעליונים ובתחתונים לעשות בהם כרצונו וישעבד להקב"ה הנשמה שהיא במוח וגם הלב שהוא עיקר התאוות והמחשבות ובזה יזכור הבורא וימעיט הנאותיו.
ובסימן לד סעיף ב' לגבי שני זוגות כתב:
ויכוין בהנחתם באותם שהם אליבא דהלכתא אני יוצא ידי חובתי והשאר הם כרצועות בעלמא.
קשה לומר שמי שכיוון זאת בשני הזוגות - לא יצא. שהרי סוף סוף מצוה אחת יש פה.

[ידיד הנאמן]

[quote="מדבר קדש"]האמת שאני מניח תשר"ת רק כו"כ שנים, ואפילו לא תמיד ברציפות, ונזדמן לי שזה מה שקרה לי..
כנראה במקרה שלי רק האופציה של ברכה לבטלה קיימת..[/quot

בספר 'עבודת עובדיה' עמ' פז והלאה האריך בעניין בטוטו"ד. והרוצה להרוות צמאונו יעיין שם שהביא כמה וכמה מקורות לכך.

[באר בשדה]

ובסימן לד סעיף ב' לגבי שני זוגות כתב:
ויכוין בהנחתם באותם שהם אליבא דהלכתא אני יוצא ידי חובתי והשאר הם כרצועות בעלמא.
קשה לומר שמי שכיוון זאת בשני הזוגות - לא יצא. שהרי סוף סוף מצוה אחת יש פה.

בהנחתו תדר"ת (אותן חושב הוא לדרש"י) - בדעתו שאם הלכה כר"ת יצא בזולתן (אותן חושב הוא לדר"ת),
ובהנחתו תדרש"י (אותן חושב הוא לדר"ת) - בדעתו שאם הלכה כרש"י יצא בזולתן (אותן חושב הוא לדרש"י).

[חגי פאהן]

ובסימן לד סעיף ב' לגבי שני זוגות כתב:
ויכוין בהנחתם באותם שהם אליבא דהלכתא אני יוצא ידי חובתי והשאר הם כרצועות בעלמא.
קשה לומר שמי שכיוון זאת בשני הזוגות - לא יצא. שהרי סוף סוף מצוה אחת יש פה.

בהנחתו תדר"ת (אותן חושב הוא לדרש"י) - בדעתו שאם הלכה כר"ת יצא בזולתן (אותן חושב הוא לדר"ת),
ובהנחתו תדרש"י (אותן חושב הוא לדר"ת) - בדעתו שאם הלכה כרש"י יצא בזולתן (אותן חושב הוא לדרש"י).

הדר אמר חגי: לאו מילתא היא דאמרי. הלכה פסוקה שאינו מתחייב חטאת עד שידע ששבת היום אך לא ידע שמעשה זה אסור בשבת, או שידע שמעשה זה אסור בשבת אבל לא ידע ששבת היום. אך אם לא יודע כלל שעושה מעשה, כגון שיוצא לרשות הרבים ולא יודע שאשתו שמה לו חבילת טישו בכיס - אפילו חטאת לא צריך להביא.
כעת בענייננו, הוא סובר שבתוך הקופסה שעל ראשו הוויות להדדי - והוא טועה, אלא והיה אם שמוע בפינה, ויוצא שהוא אפילו לא מקיים את המעשה שהוא חושב שהוא מקיים, ואפילו למ"ד מצוות אין צריכות כוונה מ"מ צריך שיתכוון למעשה שעושה, כמו שביאר המשנ"ב במקום אחר, בהל' ק"ש אאל"ט.

[פלפלת בחכמה]

האמת שאני מניח תשר"ת רק כו"כ שנים, ואפילו לא תמיד ברציפות, ונזדמן לי שזה מה שקרה לי..
כנראה במקרה שלי רק האופציה של ברכה לבטלה קיימת..[/quot

בספר 'עבודת עובדיה' עמ' פז והלאה האריך בעניין בטוטו"ד. והרוצה להרוות צמאונו יעיין שם שהביא כמה וכמה מקורות לכך.

אולי תוכל להעלותו.... הספר לא נמצא באוצר ואני רוצה להרוות צמאוני