הערות מעשיות ותמיהות על מנהג העולם בדיני בציעת הפת

[אריך]

א. בסי' קסז איתא שיש לטבל הפת בלפתן או מלח כדי להטעים הפת של המוציא. ואם הפת נקייה אין צריך, ומוסיף הרמ"א שיש טעם להביא מלח מצד דומיא דמזבח.
ומכאן יש לתמוה על מה שנוהגים בזמנינו לקחת חלה ולטבלה במלח, שאולי מרוויחים את דומיא דמזבח ואולי טעמים של קבלה, אבל מפסידים את עיקר הדינא דגמרא להטביל הפת בשביל להטעים אותה, וכאן עושים דבר הפוך: לוקחים חלה טעימה של אנג'ל או ויז'ניץ ומוסיפים לה מלח מיותר שאינו אלא מגרע מטעמה, ופוק חזי שאחרי הפרוסה הראשונה אף אחד לא חושב להוסיף מלח בשביל הטעם. ופשוט שיש לעשות דבר אחר, יש להטביל את החלה בלפתן דהיינו חומוס טחינה וכדומה שאת זה בהחלט עושים בשביל להטעים את הפרוסה. ואם תאמר שמפסידים את הענין הקבלי, פשוט שיש להעדיף את הענין של הנגלה במקום שהם סותרים זל"ז, או למצער יש להטביל גם במלח (מעט!) וגם בלפתן. לכאורה זו דוגמה להמשכת ענין שמוזכר במקורות ללא עדכון למציאות זמננו.

ב. ענין נוסף שיש לשים לב, במשנ"ב רעד, ה דהמדקדקים רגילין לרשום בסכין קודם ברכה, והיינו שלחתוך ממש אין לעשות כדי שלא להפסיד הלחם משנה, ומצד שני צריך למעט בהפסק החיתוך כמה שיותר, לכן עושים רשימה (תוספת ביאור: כיון שמיקום החיתוך אינו פשוט דצריך לדעת היכן נקרם והיכן נקדמה האפייה וכו' כמ"ש רסי' קסז, לכן עושה את החיפוש קודם ורושם לעצמו לידע היכן נקרם). והנה המציאות אצלי ואצל כמה חברים ששאלתי, שהרשימה הזו מאריכה את הזמן, כי לפעמים קשה למצוא אותה. נמצא שמאותו טעם שעושים רשימה, יש להמנע ממנה כל שיודע בעצמו שאינו מוצא אותה.

[בברכה המשולשת]

א. לכן יש שמטבילים את החלה לרגע כך שהמלח לא נקלט
ב. לכן יש שאינם עושים רשימה (וגם כדי שהחלה לא תישבר)

[שש ושמח]

והנה המציאות אצלי ואצל כמה חברים ששאלתי, שהרשימה הזו מאריכה את הזמן, כי לפעמים קשה למצוא אותה. נמצא שמאותו טעם שעושים רשימה, יש להמנע ממנה כל שיודע בעצמו שאינו מוצא אותה.

גם אני התקשיתי בזה ולכן איני עושה רשימה, אבל מה היה פעם? נשתנו הטבעים?

[פלגינן]

אף אנכי התקשיתי בעניין זה: בשו"ע ומשנ"ב סי' קסז, א - עולה כי הרשימה נעשית בעיקר בחול, אך בשבת מוטב שלא לרשום על הפת, ואם חתך - לא מזיק. למעשה מנהג העולם לרשום דווקא בשבת.

[לעומקו של דבר]

הערות יפות, תודה.
אבל למעשה חלה מתוקה לפי הנגלה א"צ בכלל לטבול, כי גם הלפתן וגם המלח נמצאים בפנים מלבד שזו פת נקיה, וככתוב בשו"ע.
ומטבילים רק בשביל הקבלה ולכן מטבילים דווקא במלח.
אלא שאתה טוען טענה חדשה, שזה מקלקל לטעם של הנגלה כי זה מזיק לטעם החלה. וע"כ צריך לעשות כמו בברכה המשולשת. הבעיה היא שלפי הקבלה צריך להטביל ג' פעמים (מ"ב סק"ז סקל"ג)

שש ושמח, כבר ביאר אריך יפה למה היה צריך למצוא היכן לחתוך, שצריך לחתוך במקום ההגון.

[לעומקו של דבר]

אף אנכי התקשיתי בעניין זה: בשו"ע ומשנ"ב סי' קסז, א - עולה כי הרשימה נעשית בעיקר בחול, אך בשבת מוטב שלא לרשום על הפת, ואם חתך - לא מזיק. למעשה מנהג העולם לרשום דווקא בשבת.

בחול בד"כ אין אוכלים פת שלם. ולחמניה קטנה מבואר כמדומה בביאוה"ל שא"צ להתחיל לחתוך כיוון שאין זה הפסק אלא רק בכיכר גדול.

[בברכה המשולשת]

ומטבילים רק בשביל הקבלה, רק שאפשר לטעון שזה מקלקל לטעם של הנגלה. וע"כ צריך לעשות כמו בברכה המשולשת. הבעיה היא שלפי הקבלה צריך להטביל ג' פעמים (מ"ב סק"ז סקל"ג).

אנחנו בדר"כ משתמשים במלח ים אטלנטי (שהוא גס) ולכן הוא לא נדבק גם אם נוגעים בו ג"פ

[לעומקו של דבר]

ב. לכן יש שאינם עושים רשימה (וגם כדי שהחלה לא תישבר)

אין ברשימה חשש שהחלה תישבר.

[לעומקו של דבר]

למעשה בכ"ז היה מקום לדון גם מצד הפסק, שמכיוון שא"צ את הרשימה/הטבלה אז יש בזה הפסק מיותר.

ועכ"פ על הרשימה שעושים לפני הברכה אולי כדאי לפחות לרשום מייד אחרי הנטילה (וקודם שב"ב נוטלים ומתארגנים וכו') ולא לחכות עד שכולם מתיישבים ורק אז לרשום.

[בר אוריין תנינא]

מנהג אבותי שעושים סימן על הפת אך אין מדקדקים לחפש ולבצוע בדיוק במקום הסימן. כך שאין בזה משום הפסק כלל.
ומסתמא הענין הוא שאין הכוונה בעשיית הסימן לדקדוק המקום על המ"מ אלא למצוא את האזור המשובח ושם לבצוע אח"כ.


--------------
שמעתי מידיד ת"ח בן ת"ח שבבית אביו אין בוצעים כלל בסכין לפי שבציעה מהותה בידים ולא על ידי סכין.
הלה הראני מקורו ולע"ע איני מצוי בענין.

[אריך]

עוד לא התייחסו כאן הרבנים שליט"א לטענתי שיותר משיש לטבול במלח יש לטבול הפת באותו דבר שרגילים לטבלו בו, כגון חומוס וטחינה, ובזה מקיימים את הדינא דגמרא של מלח וליפתן. שכהיום אף אחד לא טובל הפת במלח בשביל הטעם, אלא טובלים באותם סלטים, א"כ יש להתאים ההלכה שכבוד הברכה מחייב להטעים את האכילה, למציאות של היום.

[נשר]

עוד לא התייחסו כאן הרבנים שליט"א לטענתי שיותר משיש לטבול במלח יש לטבול הפת באותו דבר שרגילים לטבלו בו, כגון חומוס וטחינה, ובזה מקיימים את הדינא דגמרא של מלח וליפתן. שכהיום אף אחד לא טובל הפת במלח בשביל הטעם, אלא טובלים באותם סלטים, א"כ יש להתאים ההלכה שכבוד הברכה מחייב להטעים את האכילה, למציאות של היום.

בספר תשובות והנהגות להגר"מ שטרנבוןך ראיתי כדבריך. ועיין בספר שערי הברכה (שטיצברג) ציין לעוד מפו"ז שכתבו כך.

[ארזי ביתר]

שמעתי מידיד ת"ח בן ת"ח שבבית אביו אין בוצעים כלל בסכין לפי שבציעה מהותה בידים ולא על ידי סכין.
הלה הראני מקורו ולע"ע איני מצוי בענין.

אם איירינן בשב"ק, הרי שע"פ האר"י יש לבצוע בסכין דייקא. ועוד, שאין בוצעין פרוסה שלמה, אלא בצורת האות יו"ד. ונחלקו תלמידי תלמידיו של האריז"ל, האם הסכין תהא חלקה או משוננת.

[לעומקו של דבר]

עוד לא התייחסו כאן הרבנים שליט"א לטענתי שיותר משיש לטבול במלח יש לטבול הפת באותו דבר שרגילים לטבלו בו, כגון חומוס וטחינה, ובזה מקיימים את הדינא דגמרא של מלח וליפתן. שכהיום אף אחד לא טובל הפת במלח בשביל הטעם, אלא טובלים באותם סלטים, א"כ יש להתאים ההלכה שכבוד הברכה מחייב להטעים את האכילה, למציאות של היום.

שוב, לפי ההלכה השו"ע בפת נקי וכ"ש מתובלת אין צריך לטבול כלל.
האם אתה סבור שנשתנו העיתים ולכן היום חייבים לטבול בלפתן? ומה בדיוק נשתנה?

[עת לעשות]

והנה המציאות אצלי ואצל כמה חברים ששאלתי, שהרשימה הזו מאריכה את הזמן, כי לפעמים קשה למצוא אותה. נמצא שמאותו טעם שעושים רשימה, יש להמנע ממנה כל שיודע בעצמו שאינו מוצא אותה.

גם אני התקשיתי בזה ולכן איני עושה רשימה, אבל מה היה פעם? נשתנו הטבעים?

הדברים השתנו אצל חלק מהקהל, דהיינו פעם היו מקפידים על ופקדת כי שלום אהלך, והיו משחיזים הסכינים בכל ערש"ק, וכן היו בקיאין בהשחזה, ולכן שפיר קא חזי לסימנייהו, וכן הוא כהיום למי שיש לו סכין חדה אינו נצרך לעין חדה, כי סכינו עושה רושם בל ימחה, משא"כ מי שסכינו אינו מושחז אין מחזירים לו לא בסימנים ולא בטביעות עין אף שהוא ת"ח בן ת"ח

[אריך]

עוד לא התייחסו כאן הרבנים שליט"א לטענתי שיותר משיש לטבול במלח יש לטבול הפת באותו דבר שרגילים לטבלו בו, כגון חומוס וטחינה, ובזה מקיימים את הדינא דגמרא של מלח וליפתן. שכהיום אף אחד לא טובל הפת במלח בשביל הטעם, אלא טובלים באותם סלטים, א"כ יש להתאים ההלכה שכבוד הברכה מחייב להטעים את האכילה, למציאות של היום.

שוב, לפי ההלכה השו"ע בפת נקי וכ"ש מתובלת אין צריך לטבול כלל.
האם אתה סבור שנשתנו העיתים ולכן היום חייבים לטבול בלפתן? ומה בדיוק נשתנה?

כן. אני סבור שהכל לפי ההרגל. ובעבר כשהיתה פת נקייה לא היו אוכלים אותה עם משהו, אבל בזמנינו אוכלים תמיד הפת עם ממרחים וכדומה (חוץ מחלה ממש מתוקה אולי), וממילא הדר דינא שכבוד הברכה הוא לאכול הפרוסה של המוציא בדרך מוטעמת ומקובלת.

[אריך]

גם אני התקשיתי בזה ולכן איני עושה רשימה, אבל מה היה פעם? נשתנו הטבעים?

הדברים השתנו אצל חלק מהקהל, דהיינו פעם היו מקפידים על ופקדת כי שלום אהלך, והיו משחיזים הסכינים בכל ערש"ק, וכן היו בקיאין בהשחזה, ולכן שפיר קא חזי לסימנייהו, וכן הוא כהיום למי שיש לו סכין חדה אינו נצרך לעין חדה, כי סכינו עושה רושם בל ימחה, משא"כ מי שסכינו אינו מושחז אין מחזירים לו לא בסימנים ולא בטביעות עין אף שהוא ת"ח בן ת"ח

אחר הגיחוך... לא מעניין אותי מה היה פעם, עובדה שאני בקושי מוצא את הסימון.

[לעומקו של דבר]

עוד לא התייחסו כאן הרבנים שליט"א לטענתי שיותר משיש לטבול במלח יש לטבול הפת באותו דבר שרגילים לטבלו בו, כגון חומוס וטחינה, ובזה מקיימים את הדינא דגמרא של מלח וליפתן. שכהיום אף אחד לא טובל הפת במלח בשביל הטעם, אלא טובלים באותם סלטים, א"כ יש להתאים ההלכה שכבוד הברכה מחייב להטעים את האכילה, למציאות של היום.

שוב, לפי ההלכה השו"ע בפת נקי וכ"ש מתובלת אין צריך לטבול כלל.
האם אתה סבור שנשתנו העיתים ולכן היום חייבים לטבול בלפתן? ומה בדיוק נשתנה?

כן. אני סבור שהכל לפי ההרגל. ובעבר כשהיתה פת נקייה לא היו אוכלים אותה עם משהו, אבל בזמנינו אוכלים תמיד הפת עם ממרחים וכדומה (חוץ מחלה ממש מתוקה אולי), וממילא הדר דינא שכבוד הברכה הוא לאכול הפרוסה של המוציא בדרך מוטעמת ומקובלת.

כמדומה שקלאסי לאכול לחמניות בלי ממרח.

[אריך]

גם אם לחמניות יש אוכלים אותם לבד, חלות קלאסיות של שבת שנמכרות לאלפים ורבבות, לא אוכלים לבד. מה שקורה זה ככה: את הכזית של המוציא אוכלים כ"קדושים מעונים" בלי כלום, או עם כמות של מלח שממש 'נעימה לחיך', ואחרי שגמרו איתו ניגשים לאכילה של גישמאק עם סלטים.

[שלמה בן חיים]

אף אנכי התקשיתי בעניין זה: בשו"ע ומשנ"ב סי' קסז, א - עולה כי הרשימה נעשית בעיקר בחול, אך בשבת מוטב שלא לרשום על הפת, ואם חתך - לא מזיק. למעשה מנהג העולם לרשום דווקא בשבת.

טעות הרשימה מוזכרת רק בשבת ראה משנה ברורה סימן רעד ס"ק ה
והמדקדקים רגילים לרשום בסכין קודם ברכה
בחול חותכים ממש.
וכלפי הבעיה שלא מוצאים את הרישום, קצת ריכוז ונעלמה הבעיה... וזה החילוק בין זמנינו לזמנם... לשואלים כאן מה היה פעם.

[צופר הנעמתי]

ומטבילים רק בשביל הקבלה, רק שאפשר לטעון שזה מקלקל לטעם של הנגלה. וע"כ צריך לעשות כמו בברכה המשולשת. הבעיה היא שלפי הקבלה צריך להטביל ג' פעמים (מ"ב סק"ז סקל"ג).

אנחנו בדר"כ משתמשים במלח ים אטלנטי (שהוא גס) ולכן הוא לא נדבק גם אם נוגעים בו ג"פ

הענין הוא לטבול את החלה במלח או לגעת עם החלה במלח?
מ"מ, האין זה מוזר הוא לחוש למה שרבא בר שמואל לא חשש לו?

[בברכה המשולשת]

השאלה היא אם זה לא עדיף מלהטביל ולנער (כמו שראיתי שיש עושים)
מכיוון שאנו רגילים לאכול עם מעט מאוד מלח (והמלח שכן משתמש בו זה רק לתבשיל וגם אז רק מלח ים כנז') הדרך בה אני נוקט נראית לי הכי פחות בעייתית.

[פלגינן]

אף אנכי התקשיתי בעניין זה: בשו"ע ומשנ"ב סי' קסז, א - עולה כי הרשימה נעשית בעיקר בחול, אך בשבת מוטב שלא לרשום על הפת, ואם חתך - לא מזיק. למעשה מנהג העולם לרשום דווקא בשבת.

טעות הרשימה מוזכרת רק בשבת ראה משנה ברורה סימן רעד ס"ק ה
והמדקדקים רגילים לרשום בסכין קודם ברכה
בחול חותכים ממש.

אתה בעצם בא ליישב את הסתירה שבסי' קסז מדובר על חיתוך רציני שמהווה התחלה של הבציעה, שעל זה כתב הרמ"א ועמו המשנ"ב שבשבת מוטב שלא לחתוך כלל, ואילו בסי' רעד מדובר על רשימה בעלמא שכלפיה אין כל מניעה גם בשבת.
קצת קשה בעיניי שהמשנה ברורה בכ"א מהסימנים מתעלם מהסימן השני, ובעיקר קשה לומר שמדובר על שני דינים נפרדים לגמרי, הלוא תכלית שניהם אחת היא - שלא יהיה הפסק. ואני מקצר.

[נשר]

אף אנכי התקשיתי בעניין זה: בשו"ע ומשנ"ב סי' קסז, א - עולה כי הרשימה נעשית בעיקר בחול, אך בשבת מוטב שלא לרשום על הפת, ואם חתך - לא מזיק. למעשה מנהג העולם לרשום דווקא בשבת.

טעות הרשימה מוזכרת רק בשבת ראה משנה ברורה סימן רעד ס"ק ה
והמדקדקים רגילים לרשום בסכין קודם ברכה
בחול חותכים ממש.

אתה בעצם בא ליישב את הסתירה שבסי' קסז מדובר על חיתוך רציני שמהווה התחלה של הבציעה, שעל זה כתב הרמ"א ועמו המשנ"ב שבשבת מוטב שלא לחתוך כלל, ואילו בסי' רעד מדובר על רשימה בעלמא שכלפיה אין כל מניעה גם בשבת.
קצת קשה בעיניי שהמשנה ברורה בכ"א מהסימנים מתעלם מהסימן השני, ובעיקר קשה לומר שמדובר על שני דינים נפרדים לגמרי, הלוא תכלית שניהם אחת היא - שלא יהיה הפסק. ואני מקצר.

משנ"ב קס"ז ס"ק י'

ובשבת - וה"ה ביו"ט מפני שצריך לברך על לחם משנה חיישינן שמא תשבר כולה קודם הברכה או עכ"פ שמא יחתוך כ"כ בעומק שכשיאחז בפרוסה לא יעלה הככר עמו והוי כפרוס לגמרי ואנן לחם משנה בעינן וע"כ טוב יותר שלא יחתוך כלל ואף דעי"ז יצטרך ע"י החתיכה לשהות קצת בין הברכה לאכילה לא חשיבא הפסק כיון דהוא צורך אכילה אלא דבחול מחמרינן לעשות ע"צ היותר טוב:

[פלגינן]

אכן, לס"ק זה התכוונתי.

[נשר]

אכן, לס"ק זה התכוונתי.

הרב פלגינן,
אני לא מצליח להבין למה אתה מתכוון שהמשנ"ב לא מתייחס לסעיף השני.

הרי מפורש בדבריו, שלמרות שיש ענין לחתוך קצת כדי שלא יהיה הפסק, ובכ"ז להשאיר מחובר כדי שיהיה "שלם", בשבת אין לחתוך כלל כי בשבת יש לחשוש שמא הוא יחתוך יותר מדי ואז יהיה חסר ב"לחם משנה".
והסברא פשוטה - אם בחול הוא יחתוך בטעות יותר מדי הוא יפסיד את "מעלת" השלם. אך אין חיוב לברך רק על שלם. משא"כ בשבת שיש דין לחם משנה, יש לחשוש שמא לא יתקיים הדין.

איך שלא יהיה למה אתה מתכוון כשאתה כותב שהוא לתייחס להבדל בין שבת לבין חול.

[פלגינן]

שוב, לא כתבתי שלא התייחס לשבת וחול.
בסי' רעד הוא כותב לעשות רשימה בשבת, ובסי' קסז הוא כותב בשבת לא לגעת כלל בלחם לפני הברכה. הוא כן מציין לחול ולשבת, אך לא מציין לסתירה הנראית מקופיא בין שני הסימנים.

[סעדיה]

מ"מ, האין זה מוזר הוא לחוש למה שרבא בר שמואל לא חשש לו?

רבה בר שמואל לא אמר שאין בזה ענין אלא שאי"צ להמתין לזה (כנפסק בשו"ע).


וע"ע בשו"ת הרב סי' י"ח שכתב שכשיש מלח בפת אין ענין לטבול.

[לעומקו של דבר]

מ"מ, האין זה מוזר הוא לחוש למה שרבא בר שמואל לא חשש לו?

רבה בר שמואל לא אמר שאין בזה ענין אלא שאי"צ להמתין לזה (כנפסק בשו"ע).


וע"ע בשו"ת הרב סי' י"ח שכתב שכשיש מלח בפת אין ענין לטבול.

שו"ת הרב?
מ"מ זה כתוב במחבר.

[סעדיה]

מ"מ, האין זה מוזר הוא לחוש למה שרבא בר שמואל לא חשש לו?

רבה בר שמואל לא אמר שאין בזה ענין אלא שאי"צ להמתין לזה (כנפסק בשו"ע).


וע"ע בשו"ת הרב סי' י"ח שכתב שכשיש מלח בפת אין ענין לטבול.

שו"ת הרב?
מ"מ זה כתוב במחבר.

בשו"ת הרב כתוב שגם ע"פ קבלה אין ענין.

[אריך]

שוב ראיתי שהערתי אודות הצורך בהטבלת הפת בממרח, עמד בה הגר"מ שטרנבוך, תשובות והנהגות ח"ד סוסי' נ:

ואגב אזכיר כאן הלכה המצוייה בבציעת הפת בכל סעודה ואין נזהרין בו, והיינו שצריך לאכול פרוסת המוציא עם מלח ולהוסיף בה גם תבלין [והיינו גבינה או סלט או דג וכדומה והטעימו] שפת לבד לא טעים, ומפורש בגמרא בברכות (מ א) שאין לברך המוציא אלא עם מלח או לפתן, והיום נהגו במלח ששלחן כמזבח ועל כל קרבנך תקריב מלח, וכן ע"פ סוד טובלים ג"כ במלח, אבל מעיקר הדין צריך להטעים את הפת, ואצלינו המלח לא ניכר, ותבלין עדיף, ולכן נראה שמצוה היום בכל סעודה להטעים את הפת בתבלין מלבד מלח, וכן מפורש בש"ע הגר"ז (קס"ז ס"ק ח) שצריך להטעים הפרוסה בתבלין או מלח כדי שתהא נאכלת בטעם משום כבוד הברכה (ולפי זה אף שאוכל מזונות אם דומה לפת מצוה להטעימו בברכה ע"י תבלין).

[לעומקו של דבר]

וצ"ע למה השמיט הראב"ד שיח' את המשך דברי הגר"ז

ואם היא פת נקיה או מתובלת בתבלין או במלח כעין שלנו או שנתכוין לאכול פת חריבה א"צ להמתין

[לעומקו של דבר]

וע"ע בשו"ת הרב סי' י"ח שכתב שכשיש מלח בפת אין ענין לטבול.

בשו"ת הרב כתוב שגם ע"פ קבלה אין ענין.

יהיה מעניין אם יוכלו להעלות לכאן, (כי בשו"ע שלו ג"כ כתוב כמו בפוסקים שצריך לטבל ע"פ קבלה, אבל שפיר י"ל שכוונתו לפת בלא מלח)

[מה שנכון נכון]

וע"ע בשו"ת הרב סי' י"ח שכתב שכשיש מלח בפת אין ענין לטבול.

בשו"ת הרב כתוב שגם ע"פ קבלה אין ענין.

יהיה מעניין אם יוכלו להעלות לכאן, (כי בשו"ע שלו ג"כ כתוב כמו בפוסקים שצריך לטבל ע"פ קבלה, אבל שפיר י"ל שכוונתו לפת בלא מלח)

ראה כאן, ובמש"כ ע"ז כאן.

[לעומקו של דבר]

אולי אסכם את הדיון לכעת מנקודת מבטי:
בגמ' ברכות דף מ. ובפוסקים מבואר שיש עניין (שאינו חיוב) לטבל פרוסת המוציא במלח או בלפתן, שהוא משום "צורך ברכה שתהא פרוסה של ברכה נאכלת בטעם" (לשון רש"י)
אמנם מבואר בגמרא ובפוסקים שיש אופן של "לית דין צריך בשש", שפת נקיה או שיש בה לפתן, אין צורך לטבלה.
והמקובלים כתבו לטבול במלח ג' פעמים, ורבים הבינו (למשל משנה ברורה) שכוונתם גם במקרה שאין הפת צריכה טיבול לפי הטעם הנגלה. אמנם יש שכתבו בשם הגר"ז כתב שבמקרה זה גם למקובלים אין צריך (והשמועה שם צריכה בירור).

ומנהג העולם לטבל במלח ועיקרו כנראה לחשוש לדברי ההבנה הראשונה בשי' המקובלים. (ובפרט אחר שבין כך כתבו הראשונים שיהיה המלח על השולחן).

הרב "אריך" טוען 2 טענות:
1. טיבול במלח מקלקל את טעם הפת שלנו וא"כ טעם הנגלה צריך לדחות את טעם הקבלה, ואין לטבול במלח.
2. מכיוון שהיום נוהגים בדר"כ לטבל גם פת נקי או פת שיש בה לפתן, לכן חזר הדין מחמת כבוד הברכה שצריך לטבל את הפת.

ואני הק' טוען, שטענה ראשונה יש בה ממש, אך יש לה פתרונות אחרים, כפי שהציע הרב בב"מ.
וטענה שניה, אין לה ראיה מדברי הגמ' והפוסקים, ולא מצינו בשום מקום שהפת דברכה צריכה להיות טעימה כמו הפת שתיאכל בשאר הסעודה. אלא רק בפת שאינה נקיה וגם אין בה לפתן, ואילו פת שלנו תרתי לטיבותא יש בה.
ואדרבא קצת ראיה לסתור, וכי בימי חז"ל והפוסקים לא היו כאלו שאוכלים גם פת נקי בלפתן, וכי בימינו נתחדשה תאוות המאכל, ואעפ"כ סתמו כולם שפת נקי אינה צריכה כלל טיבול. ופשוט. דסו"ס יש בה טעם ודי בזה.

[לעומקו של דבר]

וע"ע בשו"ת הרב סי' י"ח שכתב שכשיש מלח בפת אין ענין לטבול.

בשו"ת הרב כתוב שגם ע"פ קבלה אין ענין.

יהיה מעניין אם יוכלו להעלות לכאן, (כי בשו"ע שלו ג"כ כתוב כמו בפוסקים שצריך לטבל ע"פ קבלה, אבל שפיר י"ל שכוונתו לפת בלא מלח)

ראה כאן, ובמש"כ ע"ז כאן.

יש"כ. שנתבאר שהישוב שכתבתי אינו הגון למה שכתוב בשו"ת הרב בפנים והכתוב שם צע"ג.

[לעומקו של דבר]

אגב למי שלא מכיר (גם לי הסבירו), "שו"ת הרב" המוזכר כאן הוא ליקוט תשובות ופסקי דינים של הגר"ז שנעשה בשנת התשס"ה ונקרא בשם זה (עם עוד הרבה הוספות יתירות על העיקר הנמצא בשו"ת שנדפס אחר השו"ע).
http://www.otzar.org/wotzar/book.aspx?27159

[סעדיה]

יהיה מעניין אם יוכלו להעלות לכאן, (כי בשו"ע שלו ג"כ כתוב כמו בפוסקים שצריך לטבל ע"פ קבלה, אבל שפיר י"ל שכוונתו לפת בלא מלח)

ראה כאן, ובמש"כ ע"ז כאן.

יש"כ. שנתבאר שהישוב שכתבתי אינו הגון למה שכתוב בשו"ת הרב בפנים והכתוב שם צע"ג.

אדמוה"ז מחלק בין פת נקיה שיש ענין לטבול אותו לבין פת שיש בו מלח שאין ענין לטבול אותו במלח, לא?

[אריך]

הרב "אריך" טוען 2 טענות:
1. טיבול במלח מקלקל את טעם הפת שלנו וא"כ טעם הנגלה צריך לדחות את טעם הקבלה, ואין לטבול במלח.
2. מכיוון שהיום נוהגים בדר"כ לטבל גם פת נקי או פת שיש בה לפתן, לכן חזר הדין מחמת כבוד הברכה שצריך לטבל את הפת.

ואני הק' טוען, שטענה ראשונה יש בה ממש, אך יש לה פתרונות אחרים, כפי שהציע הרב בב"מ.
וטענה שניה, אין לה ראיה מדברי הגמ' והפוסקים, ולא מצינו בשום מקום שהפת דברכה צריכה להיות טעימה כמו הפת שתיאכל בשאר הסעודה. אלא רק בפת שאינה נקיה וגם אין בה לפתן, ואילו פת שלנו תרתי לטיבותא יש בה.
ואדרבא קצת ראיה לסתור, וכי בימי חז"ל והפוסקים לא היו כאלו שאוכלים גם פת נקי בלפתן, וכי בימינו נתחדשה תאוות המאכל, ואעפ"כ סתמו כולם שפת נקי אינה צריכה כלל טיבול. ופשוט. דסו"ס יש בה טעם ודי בזה.

לדעתי ברור שבזמננו אכילת לחם רגיל או חלה רגילה בלי טיבול יש בזה חסרון בכבוד הברכה, מכיון שזו עובדה שאף אחד לא אוכל את הלחם שלו כך! וזה דבר בסיסי שהפת של הברכה תהיה לפחות באותו מצב כמו אכילת פת נורמלית. מה היה פעם אני לא יודע בדיוק, ברור שהיה אחרת. וסוף כל סוף זו עובדה שאצלנו אכילת פת לבד בלי שום ממרח היא אכילה של "בדיעבד".

[לעומקו של דבר]

אדמוה"ז מחלק בין פת נקיה שיש ענין לטבול אותו לבין פת שיש בו מלח שאין ענין לטבול אותו במלח, לא?

אבל כמו שהעיר ר"א מטוסוב בלינק שהביא משנ"נ, כתוב שם שגם לא צריך להניח על השלחן מלח (כי בתוך הפת שעל השולחן יש מלח), וזה כתוב (מלבד בש"פ גם)בשו"ע שלו מפורש שצריך.
ולכן צידד שם שזה בכלל מש"כ האדמו"ר בעל צמח צדק שאין לדקדק במאמרי אדמו"ר הזקן כי לא דייקו וכו'.