הכרעת פוסקים במחלוקות אמוראים מסברא ומדקדוק לשון.

[אורח_נטה]

במסכת תענית (כט ב) איתא
"שבת שחל תשעה באב להיות בתוכה אסורין לספר ולכבס. אמר רב נחמן לא שנו אלא לכבס וללבוש אבל לכבס ולהניח מותר ורב ששת אמר אפילו לכבס ולהניח אסור ... מיתיבי אסור לכבס לפני תשעה באב אפילו להניח לאחר תשעה באב וגיהוץ שלנו ככיבוס שלהן וכלי פשתן אין בהם משום גיהוץ תיובתא"
והנה אחר דאיתותב רב נחמן מדברי ברייתא ודאי שהלכה כרב ששת.
אך ברא"ש שם נראה קצת אחרת. וז"ל (סי' לב)
"אמר רב נחמן לא שנו אלא לכבס וללבוש אבל לכבס ולהניח מותר. ורב ששת אמר אפי' לכבס ולהניח אסור. וקיימא לן הלכתא כרב ששת באיסורי ועוד דלישנא דמתניתין דקתני ומלכבס מוכח כן דלר"נ הוה ליה למימר אסור ללבוש כלים מכובסין... ועוד דתניא כוותיה אסור לכבס לפני ט' באב אפי' לכבס ולהניח אחר תשעה באב"
הרי שלבד מדברי הברייתא נימק הרא"ש את הכרעתו בתרי טעמי אחריני. וקצ"ע מדוע הוצרך לזה

עכ"פ איך שיהיה מטעמו השני של הרא"ש נראה שניתן להכריע במחלוקת אמוראים ע"פ דיוקים בלשון המשנה (ואע"פ שבגמרא לא חשו לדקדוק זה, עיין בקרבן נתנאל שם). ואני הקטון נבוך בזה כי לא זכור לי עוד דוגמאות שבהם הפוסקים מכריעים במחלוקת אמוראים על פי שיקול דעתם ומכח דקדוקים בלש' משנה.
והעיר לי חכ"א כי מצינו ברא"ש באיזהו מקומן שהוא מכריע במחלוקת אמוראים מכח הסברא, היינו שטעמו של אחד החולקים נראה בעיניו יותר וזהו חידוש גדול הרבה יותר כמובן. אלא שאותו מגיד לא זכר איה מקומו.
אודה מאד למי מהלומדים כאן שיאיר את עיני בזה ושכמ"ה

אגב. הגר"א בביאורו לשו"ע (יו"ד סי' ש"מ סע' יא אות לב) דן בהכרעת הטור שאשה קורעת אף מלבוש התחתון וכדעת רבי שמעון בן אלעזר ואף שנחלקו עליו במתניתין. והביא שם כמה טעמים לזה אך בסוף דבריו כתב בזה"ל "אבל מ"ש עוד הב"י ואפי' את"ל שהוא [היינו רשב"א] חולק פסק הטור כמותו משום דמסתבר טעמיה אינו נראה לפסוק מסברתינו כל כמה דלא פסק הש"ס להדיא כיחידאה".
ויל"ע אם הכוונה רק מפני שרשב"א הוא יחידאה (ולפו"ר ל"מ מי הם הרבים שנחלקו עליו) או דכן הוא בכל גווני. ועכ"פ לכאורה הב"י ס"ל שיש לפוסקים כח להכריע מסברתם.

[ישבב הסופר]

אאל"ט הרא"ש פוסק אחרת מפני שהיה לו גירסא שונה בגמ', וכן כתב מרן הב"י. לא?

[אורח_נטה]

אאל"ט הרא"ש פוסק אחרת מפני שהיה לו גירסא שונה בגמ', וכן כתב מרן הב"י. לא?

מן הסתם דברי מר מכוונים לסיפא של הודעתי

אגב. הגר"א בביאורו לשו"ע (יו"ד סי' ש"מ סע' יא אות לב) דן בהכרעת הטור שאשה קורעת אף מלבוש התחתון וכדעת רבי שמעון בן אלעזר ואף שנחלקו עליו במתניתין. והביא שם כמה טעמים לזה אך בסוף דבריו כתב בזה"ל "אבל מ"ש עוד הב"י ואפי' את"ל שהוא [היינו רשב"א] חולק פסק הטור כמותו משום דמסתבר טעמיה אינו נראה לפסוק מסברתינו כל כמה דלא פסק הש"ס להדיא כיחידאה".

וא"כ יש לתקן מעט. הב"ח הוא שמפרש כי לטור עמדה גרסא שונה. גירסא זו מתאימה להסברו הראשון של הב"י לפיו רשב"א רק מפרש את דברי ת"ק ואין מי שחולק עליו. (ועיין בביאור הגר"א שם שגם פירש כגירסא זו אך לדבריו ודאי יש בזה מחלוקת. ובעו"ה לא הבנתי דבריו הקדושים).

עכ"פ אני העמדתי את דברי לפי הפירוש השני של הב"י שאפילו אם נחלקו בזה ת"ק ורשב"א הטור הכריע כרשב"א משום שמסתבר טעמיה. וע"כ כתב הגר"א שא"א לומר כן.

אשמח מאד לכל תוספת ועזרה של החכמים כאן

[צביב]

יש את הכלל של הרב מוהר"ר משה חאגי"ז
דכלל גדול בש"ס דאין לסמוך כי אם על שנשנה במקומו
[עיין אורח חיים סימן קס"ז סעיף ו' בבאר היטב, ברכי יוסף מגן גיבורים, ובשאר האחרונים]

[צh33]

אין לי פנאי כ"F לעיין אבל אולי בברכות פ"ו סי ב והמעדניוט שם יעזור לך.

[אורח_נטה]

ימחלו לי הכותבים והקוראים אבל כשמי כן אני אורח נוטה ללון ואיני מזדמן לאכסניא זו אלא לפרקים. ובחזרתי אני פורע הקפותי.

יש את הכלל של הרב מוהר"ר משה חאגי"ז
דכלל גדול בש"ס דאין לסמוך כי אם על שנשנה במקומו
[עיין אורח חיים סימן קס"ז סעיף ו' בבאר היטב, ברכי יוסף מגן גיבורים, ובשאר האחרונים]

אחר בקשת המחילה מכת"ר לא הבנתי מה עניינו לכאן. (אגב הכלל כלל ידוע. חידושו של הרב המני"ח הוא במה שסמך על כלל זה גם בשאלות התלויות בגירסא כמבואר שם בנו"כ)

אין לי פנאי כ"F לעיין אבל אולי בברכות פ"ו סי ב והמעדניוט שם יעזור לך.

יש"כ גדול על מציאה זו. בקצרה אסכם כי בברכות דף לו ע"א נחלקו רב יהודה ורב נחמן על ברכת קמח חיטים לר"י מברך בפה"א ולר"נ מברך שהכל. וברי"ף על אתר כתב "ומסתברא כרב נחמן דלא רגילי אינשי לספויי קמחא". הא קמן שהכריע מסברתו בפלוגתת אמוראים.
וכד דייקי טפי מצאתי כי ברא"ש ובמעיו"ט שציין הרה"צ איכא חידוש טפי לפי שהרא"ש (פ"ו סי' ב) שו"ט בדברי הרי"ף ותמה על דבריו שהרי ר"נ גופיה לא חש לסברא שהעלה הרי"ף ומפרש שהרי"ף חושש סברתו מעצמו ועי' מעיו"ט שם (אות נ). נמצא שהרי"ף אינו מכריע במחלוקת אמוראים אלא מעלה סברא חדשה שלא עלתה על לבם והיא עדיפה אצלו מסברתם.
האין זה פלא?

אגב. הגר"א בביאורו לשו"ע (יו"ד סי' ש"מ סע' יא אות לב) דן בהכרעת הטור שאשה קורעת אף מלבוש התחתון וכדעת רבי שמעון בן אלעזר ואף שנחלקו עליו במתניתין. והביא שם כמה טעמים לזה אך בסוף דבריו כתב בזה"ל "אבל מ"ש עוד הב"י ואפי' את"ל שהוא [היינו רשב"א] חולק פסק הטור כמותו משום דמסתבר טעמיה אינו נראה לפסוק מסברתינו כל כמה דלא פסק הש"ס להדיא כיחידאה".
ויל"ע אם הכוונה רק מפני שרשב"א הוא יחידאה (ולפו"ר ל"מ מי הם הרבים שנחלקו עליו) או דכן הוא בכל גווני. ועכ"פ לכאורה הב"י ס"ל שיש לפוסקים כח להכריע מסברתם.

בושני מחברי שהרציתי לפניהם טעות כזו. מילתא דפשיטא היא שכל הנשנה בסתמא ע"ד רבים נשנה (והראיות לכך מחול ירביון. בשד"ח כללים פאה"ש מערכת הה"א סי' כט מנה דרך הילוכו כמה מהם).
ומעתה נראה שאף הגר"א מודה שיש לאחרונים כח להכריע במחלוקות אמוראים אך לא לדחות כללות שנמסרו לנו בדרכי הפסק. (עכ"פ האי כללא דיחיד ורבים הלכה כרבים).

ועתה שב אני ופני אל הציבור - האם נמצא כעין זה בפוסקים? האם בעלי הכללים הזכירו דבר זה או מעין זה?

[הגהמ]

בנידון דומה כ' הש"ך בתקפו כהן סי' ע"ז דאף בזה"ז יכול אדם לברר בראיה ולפשוט בעיה דלא איפשטא בש"ס וראה מה שהרעיש עליו התומים. וכדאי לראות מה שכ' בזה הגר"ש פישר בדרשות בית ישי סי' טו (עמוד קכ"ח)

[יורה_דעה]

סליחה על האריכות, אבל היות ויש בזה מענה לשאלת השואל, הריני מעתיק מתוך 'יורה דעה':
כ' החזו"א קנ' טו', דהרמב"ם פ"ז מב"מ ה"ח פסק כר' יהודה, אין לפרש כדברי הכ"מ דמסתבר טעמיה מדר' יוסי, נגד כללא דר' יוסי נימוקו עמו. דאין בידינו כח לנטות מכללא דגמ' בסברא אחר חתימת התלמוד. והכרעה בין תנאים ואמוראים לא ניתנה אלא עד רבינא ור' אשי דאינהו סוף הוראה. (וכן בחזו"א יו"ד קפא' לטעמיה, שמביא דהגר"א הביא ראיה מלשון מתני' לפסוק במחלוקת האמוראים, וכ' החזו"א דלא הביא זה כראיה אלא סמך בעלמא דאין בידינו להכריע בפלוג' אמוראי. וכן בחזו"א סנהדרין כו' ט' מביא ד' הרא"ש דהרי"ף אינו פוסק כשמואל דפריך ליה טובא ונראה לרב אלפס דשינויי דחיקי נינהו, ותמה כיון דליכא מאן דפליג מאן ספין לומר דשינויי דחיקי נינהו).
אמנם מצאנו לקדמונינו שהיו מכריעים שהיו מכריעים בפלוגתות האמוראים מדעתם, כך כ' רשב"א חולין נ: דהעטור פסק בין אמוראים מראי' מל' המשנה, וברמב"ן חולין סב. פסק כר"ז דמסתבר טעמי' אע"ג דרבינא בתרא. והתוס' ב"ב קמב: כ' כר"י נגד רבנן דמסתבר טעמי'. וכן ברא"ש הבית והעליה ב, וכן ברא"ש פ' גט פשוט סי' מ' ובערובין ספ"ח. וגם מהרש"ל ביש"ש פ' הפרה סי' יד'. והב"י בהרבה מקומות הלך בדרך זו, ביו"ד ה' כ' דפסקו כר"י במקום רבי' דמסתבר טעמי', ובכס"מ שחיטה א' ב' כ' פסק כוותי' דתנא דמסתבר טעמי' וכן באסו"מ א' יא' ושחיטה א' יב' ומעש"ש ב' טו'. וכן בהרב המגיד גזלה ט' יג', ועי' בית יוסף אורח חיים סימן רכד' אות ב' דהרמב"ם פסק כיחיד דמסתבר טעמי'. וכן עוד בב"י או"ח סי' שנז' משם ראשונים לפסוק כיחיד דמסתבר טעמי' וכן ביו"ד סי' שה' אות כו' ובאה"ע סי פח' אות ו' דר"ח פסק כר"ש דמסתבר טעמ' וכן בחו"מ יט' ב' ובסי' סז' אות יט' והלכה כרב ששת דמסתבר טעמי' הוא. ועי' ב"י חו"מ רלא' לפסוק נגד הכלל דהלכה כרשב"ג במשנתינו היכא דמסתבר טעמי' דהחולק. (ובכ"מ בכורות ג' יב': "ופסק כר"ל דהוא מאריה דגמרא טפי מרב נתן בר אושעיא וכו' ועוד דטעמא דיהיב ר' אלעא טעמא דמסתבר הוא").
ועי' רדב"ז ח"א קמ' בסתם ואח"כ מחלוקת, ובח"ג סי תקי' דגם כללא דהלכה כרבי מחברו היינו היכא דלא מסתבר טעמי דחברו וכן בח"ה סי יא' פי טעם הרמב"ם לפסוק כיחיד דמסתבר טעמי' ובח"ה סי' קיב' אע"פ דבכ"מ הלכה כל"ק אי מסתבר טעמא דלישנא בתרא פסקי כוותא ובח"ה סי' קמז' דכללא דהלכתא כרבא אינו היכא דפליגי בפי מתני ומסתבר פרושא דאביי ושם בח"ה סי' קמז' דפסק ר"מ כר' מאיר לענין אחד ולא לענין שני דרק לענין זה מסתבר טעמי' וכ"כ עוד מדנפשי' כעי"ז בח"ה סי' קצה' מסתבר טעמי' דר' יהודה בשחיטה ולא בחלב ועוד כיו"ב ברדב"ז ח"א קצז' ובפירושו לרמב"ם פ"י מכלאים הי"ח ונדרים פ"א הכ"ד. ועי בשו"ת רמ"ע מפאנו סי קכח' "הלכה כרב המנונא שרבה הוצרך לתרץ ואשנויא ניקום ונסמוך, ועוד שמאמר רב המנונא מקובל יותר לפי השכל", הרי לא דבר ריק הוא להכריע בפלוגתות חז"ל מסברא או מראיה. כי מצאנו כן לחכמים.
ובטור או"ח שצט' מכריע מסברא בפלוג' אמוראי (עי' להלן ח"ג סי' לד' אות סח'), והרבה פעמים מוכרחים להכריע מסברא כמו כשכלל של הלכה כרשב"ג מנגד לכלל של הלכה כר' נחמן עי' רשב"א ח"א סי' מ', וכ' שהוא על דרך כלל לבד, וכעי"ז ברא"ש כתובות א' יט', וכתב בשו"ת ר"י מיגש סי' רכה' כלל דכ"מ ששנה רשב"ג כו' אינו אלא על דרך כלל ואין לסמוך עליו כ"ש לעשותו עיקר. ע"ע בתוי"ט פסחים י' ד' דכלל דכ"מ ששנה רשב"ג אינו אלא כדאכא טעמא והביא משם רי"ף ורא"ש כן. ועי' רא"ש נדרים כג: שכ' אע"ג דמשנת ראב"י קב ונקי דלמא הכא מסתבר טעמיהו דרבנן. וברא"ש הל' כלאים סי' ה': "ירושלמי איסי בן יהודה אוסר לרכוב על הפרידה מק"ו וכו' וליתא לדאיסי דהרי ק"ו מעיקרא פריכא הוא וכו'", הרי מכריע נגד דברי איסי מסברא דקל וחומר דידיה פריכא הוא, ואמנם בירושלמי מובא 'אמרו לו', ומשמע דרבים החולקים, אבל הרא"ש לא נזקק לזה כלל רק כ' דק"ו דידיה פריכא וליתא לדבריו. ומן הסתם היינו משום דהוא חידוש גדול לאסור לרכוב על הפרידה. (ועי' באבן העוזר שמביא במשנה ראשונה פ"ח דכלאים מ"א שהשיג על הרא"ש דאין הק"ו פריכא, ורשב"ץ כ' כרא"ש, ועמש"ל סי' טז' סק"ד).
ועי' מהרי"ק סי' ק' דהרמב"ם פוסק גם כירושלמי נגד בבלי וכ"כ המ"מ פי"ח משבת ה"ב, והגר"א יו"ד סג' "אף דסוגיא דבבלי אינו כן נסמך על הירושלמי כדרכו ברוב (ר"ל הרבה) מקומות" והיינו שהכריע בסברתו ביניהם, וכן בהגר"א יו"ד רכו' יא' שהרמב"ם סמך על הירושלמי נגד הבבלי כדרכו. וכ"כ עוד ביו"ד רכז' ד'. ובשל"ה כללי תושבע"פ כ' ג' כתב שיכול הדיין להכריע במחלוקת בתלמוד אפי' כיחיד נגד רבים ול"מ אפי' תפיסה נגדו. ועי' בתוי"ט ספ"ג דנדרים דמדקדק ממתני' כרבא שבת קלב: ולא כר' ספרא שם.
וגם היו פושטין ספיקות האמוראים. כגון הרשב"א בתה"ב לא: דפושט בעיא דאמוראי מלשון המשנה ופוסק כן להלכה, ועי' ב"י או"ח שסב' כו' שמכריע בבעי' דגמ' כא' הצדדים משום דמסתבר כהאי צד. וכן כתבו: "אפילו שום חכם בזמננו שיביא ראיה לפשוט הספק נקבל ממנו" (ים של שלמה ב"ק ב', רא"ש ערובין י:, ראה כסף משנה תרומות ח' א').
ועי' באוה"ח במדבר ח': נחלקו במנחות פח' כו' ואני אומר אלו הייתי שם הייתי מוכיח ודן לפניהם מן הכתובים, עוד באוה"ח במדבר יח' ג': אף שהתלמוד בהיפך הכריע הרמב"ם כספרי כי הגם שהש"ס דחה דברי אביי אלו היה עומד אביי ודאי היה מביא הוכחה מספרי ובכיו"ב מצינן לומר שהאמוראים לא היו בקיאי בבריתות ולא ידע התלמוד גי' הספרי ותמצא שכתבו התו' דאפי' במשניות לא היו בקיאין (וגם ה"ר יונה ברכות מ: דלא הוו ידעי הני אמוראי הבריתא לכך לא מקשו), עוד כתב אור החיים במדבר כו' נג': ונעלם מהש"ס בריתא בספרי, ובמדבר יח' ג': ומעתה בכיו"ב מצינו לומר שהאמוראים לא היו בקיאים בבריתות ולזה התלמוד לא ידע גירסת הבריתא. (ועי' לו בס' ראשון לציון להלן רסב' סק"ב: "במנחות עא. א"ר יוחנן וכו' תנו רבנן וכו' פשיטא דר' יוחנן לא ידע מהאי בריתא והש"ס דלא מקשה מינה לר' יוחנן כיון שאין הכרח לסתור דברי ר"י להדיא, ולכולם אחר האמת כל מאן דידע להך בריתא מסיק וכו' והש"ס לרוב פשיטות הדבר לא חש לבאר וסמך למה שהביא הבריתא דיספיק בזה, וכן דרך הש"ס תמיד, ומה גם דתמצא דמוקי כמה דוחקי להאי סברא, וכל רואה ידע כי הוא דוחק גדול, וכל עוד דמצינן להניח משמעות המתני' כפשטן הוא הנכון").
ומצינו טובא מקומות שיש דברים המפורשים בתוספתא ובגמ' אשתמיט מינייהו התוספתא ונחלקו בזה [והגאון בחזון יחזקאל העיר ע"ז בהרבה מקומות] עי' ירו' פאה פ"ו דאפליגו בהפקיר לאדם ולא לבהמה והיא תוספתא ערוכה פ"ג ה"ה והירו' פ' כל הגט אפליגו במה שהוא מפורש בתוספתא דמאי ז' יב' עי"ש, ובירו' תרומות פ"ח כגון מעשה דשבע בן בכרי כו' ופשוט בתוספתא תרומות סוף ה"ז. ובב"ק פו' פלוג' בהכהו על ידו כו' ופשוט בתוספתא פ"ט דב"ק ה"א ועוד הרבה כאלו, ובחולין קכז: משנה בטעות כמפורש קכח. שחזר בו ר"ע בתוספתא והכי מסקי' ולא אמרי' רבי ס"ל כקודם חזרה וכן בתוס' קכז: דר' אחא דשני כו' לא ידע בריתא דפ' השוחט לב' כו' וכל הסוגיא קכז: נשנית בלא ידיעת הבריתא. ועי' ברא"ש ב"ב כא: שפוסק דלא כר' הונא כי לא ידע הבריתא המובאת בגמ', אף שבגמ' לא אמרו להדיא שלא ידע אותה אלא שקאי כחד מ"ד. וברא"ש מו"ק פ"ג סי' ד' כ' לפשוט ספק הגמ' שם מכח בריתא המובאת בתענית יג. (והב"י הביא דבריו ביו"ד שלד', וכ' "ולי נראה כיון דלא פשטוה בגמ' מהנך בריתות היכי נפשוט אנן", וע"ש בש"ך יג' שתמיה על הב"י למה בשו"ע כן פסק כהרא"ש לפשוט ס' הגמ', נגד דבריו בב"י).
וכתוב בפר"ת יו"ד סי' לט' דאנן פסקי' כאמורא שהוא מארי' דתלמודא טפי וכן הוא בכ"מ נדרים א' יג' ובית הבחירה ב' יח' דהר"מ פסק כרשב"י דאיהו מארי' תורה טפי מראב"י.
ובאמת לפעמים דחו הקדמונים דברי הירושלמי מסברא וחלקו עליו להלכה, כגון בהשגת הראב"ד בכורים ז' ט': א"א אין דבר זה מחוור ואם עשו אותה לחלק והשלימו מאין לו שהוא פטור ומה בין זה לעושה עיסתו קבין והשיכן או שצרפן בסל שהן חייבין ואע"פ שראה כן בירושלמי אין השכל נותן לסמוך עליו ועוד דקי"ל אין דחוי אצל מצות ואחד זה ואחד זה כיון שהשלים עליו חייב". ועי' בטור א"ח תלג' שמביא דברי הירושלמי דבודק חור עד י' טפחים, ודוחה דבריו מסברא ופוסק לא כן וכ"ה בש"ע. ועי' תוס' תלמיד ר"י הזקן ע"ז מא: (קש"ק עמ' אלף ה') וא"ת תיקשי לשמואל וכן לר"ל מהא דתנן מז: מי שהיה כתלו וכו' ואומר רבי דמוקי בירושלמי פ"ג ה"ו כשמשתחוה לכל אבן, ולי נראה דמיירי בע"ז של ישראל ואינה בטלה. וכיו"ב ברשב"א ערובין יג: שדוחה ד' הירו' מסברא (עמ"ש להלן ח"ג סי' יג' אות לה'). ועי' ב"י להלן רפב': גרסי' בירושלמי אם היה נתון ע"ג דבר אחר מותר וכמה עד טפח ר"י אמר כ"ש וכ' הר"מ לא אפשיטא ואית דפסקי לחומרא וכ"ד הראב"ד, ולי נראה דראוי להחמיר להצריך שיהא מקום הס"ת גבוה י' ולא פחות מג' "דכל בציר מהכי לא חשיב גובה כלל". (ואמנם הש"ך כ' דמידת חסידות קאמר, אבל לשונו הוא דלא חשיב גובה כלל).

עד כאן

[יורה דעה]

להיוודע ולהיגלות שאין לי קשר ליורה_דעה. ונא לא להתבלבל.

[אוצר החכמה]

מחקתי את המשתמש יורה_דעה שכן זה לא תקין שיהיו שנים בשמות כ"כ דומים, השארתי את ההודעה שלו, והוא מוזמן להירשם בשם אחר ונשמח ליהנות מדבריו.
אם ירצה יוכל לפנות אלי אח"כ ואעביר את ההודעה לשמו החדש.

[אורח_נטה]

יש"כ לכל הכותבים ואחרון הכביד הרב יו"ד שהאריך הרבה וברוך חילו.
ואחר עד עתה כי ברצותי לעיין ולפשפש ברוב דבריו (והוא מלא עיינים, קרוב לפ' מראי מקומות!) ואחרי בדיקה עיון וחיפוש נותרו כמה שלא עלה בידי למוצאם. ואודה מראש לכל המסייע בידי.


1.

וכן בחזו"א סנהדרין כו' ט' מביא ד' הרא"ש דהרי"ף אינו פוסק כשמואל דפריך ליה טובא ונראה לרב אלפס דשינויי דחיקי נינהו, ותמה כיון דליכא מאן דפליג מאן ספין לומר דשינויי דחיקי נינהו

לא מצאתי דבר זה (אין כלל סי' כו' בחזו"א סנהדרין המסתיים בסי' כה ואחריו סי' ליקוטים). בתוכנות חיפוש שבידי אין אפשרות לחפש בחזו"א. גם ברא"ש חיפשתי כעין הדברים הללו ולא עלתה בידי.


2.

ובכס"מ שחיטה א' ב' כ' פסק כוותי' דתנא דמסתבר טעמי' וכן באסו"מ א' יא' ושחיטה א' יב' '

בפ"א הל"ב ל"מ מאומה ואפשר שהוא ט"ס ונכפל על מש"כ לקמיה א יב.


3.

ועי' רדב"ז ח"א קמ' בסתם ואח"כ מחלוקת,

ל"מ שם.


4.

וב[רדב"ז]ח"ה סי' קמז' דכללא דהלכתא כרבא אינו היכא דפליגי בפי מתני ומסתבר פרושא דאביי

ל"מ.



5.

ועוד כיו"ב ברדב"ז ח"א קצז'

שם ל"מ אלא בסי' קצו שפסק כלישנא קמא בחד וכלישנא בתרא באידך.


.

6.

ועי' ב"י או"ח שסב' כו' שמכריע בבעי' דגמ' כא' הצדדים משום דמסתבר כהאי צד.

ל"מ אך אם כוונתו למבואר שם בד"ה בין בשתי בין בערב בשם הרא"ש עירובין פ"ק סי' כב. זה אינו עניין לכאן שכוונתו שמן הסוגיא מוכח שאמוראים בתראי מפשטו את הספק.



7-8.

וכן כתבו: "אפילו שום חכם בזמננו שיביא ראיה לפשוט הספק נקבל ממנו" (ים של שלמה ב"ק ב', רא"ש ערובין י:, ראה כסף משנה תרומות ח' א').

הן הרא"ש המצויין והן הכס"מ המוזכר לא נמצאו על ידי.



9.

(וגם ה"ר יונה ברכות מ: דלא הוו ידעי הני אמוראי הבריתא לכך לא מקשו),

נעלם מעיני הכהות.



10-12.

ובחולין קכז: משנה בטעות כמפורש קכח. שחזר בו ר"ע בתוספתא והכי מסקי' ולא אמרי' רבי ס"ל כקודם חזרה וכן בתוס' קכז: דר' אחא דשני כו' לא ידע בריתא דפ' השוחט לב' כו' וכל הסוגיא קכז: נשנית בלא ידיעת הבריתא.

בעוניי לא הבנתי מה מצא שם בסוגייא. ועכ"פ מה שהביא מתוספות שם זה איירי בברייתא שלא נשנית בתוספתא או בספרי וכדו'. וכה"ג חזון נפרץ הוא שלא ידעו האמוראים ברייתות אלו.



וטרם אכלה אומר כי לא ציינתי כאן אלא את הנסתרים מעיני אבל הרבה מאלו שמצאתי ויש בהם טעות או שאינם קשורים לעניינו לא ציינתי כאן והם רשומים אצלי בנפרד (עם עוד מרא"מ הקשורים לעניין). אם יש למא"ד חפץ בהם יודעיני ואפרסם אותם.

[יורה_דעות]

אורח נטה, אבאר כוונותי:
הערה 1:
הלכות קטנות לרא"ש הלכות כלאים:
האלפס ז"ל לא הביא דברי שמואל כלל אלא הביא המשנה כצורתה משמע דליתא להך דשמואל משום דפריך ליה טובא. ואף ע"ג דשנינהו נראה לו לרב אלפס ז"ל דשנויי דחיקי נינהו ורכוב קני ולא מפכינן למתני'.
חזו"א חו"מ ליקוטים כ' ח':
כ' הרא"ש וכו' הדבר תימא כיון דליכא מאן דפליג מאן ספון לומר דשינויי דחיקי נינהו
הערה 2
אכן כפל וט"ס גם יחד
הערה 3
הכוונה לדברי הרדב"ז ח"א קס':
אי מסתבר טעמיה דיחיד פסקינן כוותיה הכי נמי גבי סתמא דמחלוקת בצדה אי מסתבר טעמיה דההוא דפליג אית לן למפסק כוותיה אבל אם הטעמים שקולים להכי שנה אותה רבי בלשון סתמא למפסק הלכתא הכי וכן כתב הרשב"א. ובעלי החדושין ז"ל.
הערה 4
הכוונה לדברי הרדב"ז ח"ה קמד':
אע"ג דפליג עליה רבא וקי"ל אביי ורבא הלכתא כרבא הנ"מ היכא דפליגי אליבא דנפשייהו אבל הכא בפירושא דמתניתין פליגי ומסתבר טעמיה דאביי ולא כרבא
הערה 5
אכן הכוונה לדברי הרדב"ז א' קצו':
"ולפיכך מסתבר כלישנא קמא דשמואל ואליבא דר' יהודה"
הערה 6
הכוונה לדברי הב"י סי' שסג' כו' ד"ה ומ"ש שאינם:
"שם בעלה י: איבעי לן וכו' ואע"ג דמידי דרבנן הוא נקיט לה (- הטור) לחומרא משום שמסתבר טעמא לאיסורא וכ"כ הרא"ש.
הערה 7-8
הרא"ש ערובין י: הוא הרא"ש הנ"ל בהערה קודמת
הכס"מ כנר' הכוונה לכס"מ שם פ"ח ה"ד, אם כי אינו נוגע לכלל שכל מי שיביא ראי' וכו', אלא לענין מסתבר טעמיה דלעיל.
הערה 9
רבינו יונה ברכות מא:
מתרצי רבני צרפת ז"ל דהני אמוראי לא היו יודעין הברייתא ומתוך כך לא נתקשה ל
הערה 10-12
מה שנמצא בסוג' שם הוא דאשתמיט מרבינו התוספתא שחזר בו ר"ע
מתנצל על הטעויות שבציונים, ואשמח גם לשאר הערותיך
יו"ד

[אורח_נטה]

אורח נטה, אבאר כוונותי:"
הכס"מ כנר' הכוונה לכס"מ שם [הל' תרומות] פ"ח ה"ד, אם כי אינו נוגע לכלל שכל מי שיביא ראי' וכו', אלא לענין מסתבר טעמיה דלעיל.

א"כ אזי אינו בכס"מ אלא בפי' הרדב"ז. (אך לענ"ד אינו עניין לנידו"ד כי שם חכמים קליסהו לסברת רבי יוסי וס"ל לרדב"ז שמחמת זה פסק הראב"ד כוותיה אבל לא ששכלו הגיד לו כי סברא זו נאה וסברא זו אינה נאה. וכהנה יש לדקדק בעוד מתי מעט מציונך דלעיל)


ועתה ניתנה ראש ונשובה לדברים שלעיל

1. ברמב"ן חולין סב. פסק כר"ז דמסתבר טעמי' אע"ג דרבינא בתרא.
2. והרבה פעמים מוכרחים להכריע מסברא כמו כשכלל של הלכה כרשב"ג מנגד לכלל של הלכה כר' נחמן... וכעי"ז ברא"ש כתובות א' יט',
3. וכתב בשו"ת ר"י מיגש סי' רכה' כלל דכ"מ ששנה רשב"ג כו' אינו אלא על דרך כלל ואין לסמוך עליו כ"ש לעשותו עיקר.
ע"ע בתוי"ט פסחים י' ד' דכלל דכ"מ ששנה רשב"ג אינו אלא כדאכא טעמא והביא משם רי"ף ורא"ש כן.
5. וברא"ש מו"ק פ"ג סי' ד' כ' לפשוט ספק הגמ' שם מכח בריתא המובאת בתענית יג.

1. ט"ס וצ"ל חולין סד.
2. ל"מ שם לא זה ולא כעי"ז.
3. ט"ס וצ"ל סי' פא.
4. ט"ס וצ"ל פסחים ד ה (וע"ע בדבריו עירובין ז ח').
5. הברייתא בתענית מוזכרת שם בסוגיא במו"ק ושו"ט בה אמוראי. הרא"ש בעי למיפשט הספק מן התוספתא בתענית ומן הברייתא דתנורו של עכנאי. עיש"ה.


ועל הכל אנחנו מודים ומשבחים ומפארים. שכמ"ה אכי"ר.

[יורה_דעות]

תודה לכ"ת
אבדוק הערתך מס' 2 ואשיבך דבר

[יורה_דעות]

2. עיינתי ברא"ש כתובות א' יט' ולא זכיתי להבין כוונת השגתו, הרא"ש מדבר על נדון הרשב"א ח"א מ' שהבאתי, כשהכלל של הלכה כר"נ מנוגד לכלל של הלכה כרשב"ג, וע"ז מביא בשם ר"ח: "ואע"ג דאמרו כ"מ ששנה רשב"ג במשנתנו הלכה כמותו הכא לית הילכתא כוותיה", דהיינו שיש יוצא מן הכלל. אולי כוונתך שהרא"ש מביא ראיה לזה, לא כהרשב"א שכ' מסברא, לכן כתבתי שהוא "כעין זה".
5. לא זכיתי להבין גם השגתו זאת, ז"ל הרא"ש: "אבל אסור בנעילת הסנדל מדקאמר רחמנא ליחזקאל ונעליך תשים ברגליך מכלל דכ"ע אסירי מנודה מהו בנעילת הסנדל ולא איפשיטא כתב הראב"ד ז"ל הנה לדעת הרב שכל תיקו של האי ענינא לקולא נמצא מנודה מותר בנעילת הסנדל וברחיצה וקשיא לן האי דקתני בברייתא (תענית דף יג א) וכן אתה מוצא במנודה ובאבל אהייא מהני תלתא דקתני בברייתא מלאכה ורחיצה ונעילת הסנדל קאי (לא) [אי] אמלאכה מישרא שרי כדתניא מנודה נשכר ואי ארחיצה ואנעילת הסנדל הא אמרת דלקולא אלא על כרחיך אחד מינייהו הלכך שדינהו אנעילת הסנדל". (בתענית נמצאת הבריתא המלאה, ובמו"ק מובא רק חלק ממנה).

[יורה_דעות]

שוב ראיתי ברא"ש סנה' ג' לג' שמכריע כר"א נגד ר"י ור"ל משום דמסתבר טעמי'
הרא"ש כותב גם משום דא"ל דתרוייהו, אבל אין הכוונה שהוא כולל דברי שניהם, כדמוכח בסמ"ע יט' ב' וק"ל.

[פלוריש]

בקובץ המור הטוב, ניסן תשס"ט, עמ' 116-188 (של בית מוריה), נדפסה מהדורה מחודשת של נפש חיה או"ח סי' רנד לרב ראובן מרגליות,
ושם האריך בנושא הכרעה במחלוקת תנאים ואמוראים לפי המסתבר בדעתנו.
[את המאמר ראיתי פעם, ומי שיעלהו לכאן יעשה עימי חסד]

והאריך בזה בספר נפש חיה או"ח סי' ע (מהד' בית מוריה עמ' קעד-קפב) הארה שהרמב"ם וראשונים נוספים פוסקים כרשב"ג רק כשלדעתם מסתבר טעמו (למרות הכלל שהלכה כרשב"ג).

וראו בספר רבנן סבוראי ותלמודם לרב אליהו רחמים זייני, שהאריך להראות את שיטת הגאונים והראשונים הקדומה (שסוייגה ושונתה במשך תקופת הראשונים), שהלכה נקבעת לפי הכרעה הסוגיה ויש ומשתמשים בכללים רק כאשר אין יכולת להכריע.
(הדגים זאת מעט בשיעורו על יע"ל קג"ם: https://www.youtube.com/watch?v=ewz0Kd29b0o)

[דוד חיים סבתו]

יש לי רשימה שהרא"ש הכריע מסברא:
רא"ש ב"ק פרק ח' סימן ה'- מכריע מסברא בתיקו שנשאר בגמרא וראה פלפולא חריפתא (המביא ברטנורא בזבחים פרק י, ו וע"ש וכן פשט שם בתפארת ישראל וכן הביא הט"ז או"ח תרפא ועיין בתיו"ט שתמה עליו ובקול הרמ"ז הסביר כוונת הרע"ב שכיוון שלא אפשיטא ויכול להקדים איזה שרוצה עדיף שיקדים תדיר) ויש"ש י"ג (ולעומת זאת עיין שך חו"מ שצז שמביא מהרש"ל שמכריע מסברא נגד אמוראים ותמה עליו). ועיין בחידושי הרי"מ שם שרצה ליישב דברי הרא"ש.
כמו"כ הרא"ש בשבועות פרק ו סימן יג מכריע כאחד מהאמוראים נגד חלק מהתנאים על פי סברא.
כך גם הרא"ש ב"מ ז, יא מכריע מסברא במחלוקת תנאים.
רא"ש מו"ק ג, ב מכריע מסברא בין לישנות נגד הכללים.
רא"ש ב"מ ב, ה מכריע מסברא במחלוקת אמוראים ("דמיסתבר טעמיה"). וכן ברא"ש כתובות ח, ז במחלוקת תנאים. מופיע גם ברי"ף ב"ב ח, ב בשם רבוותא (הביאו ברא"ש שם א, נ) והקשה על כך שם בר"י קרקושא "לית לן לאכרועי טעמא דיחידאה מסברא דנפשין", אך עיין בש"ך חו"מ קעא, ט שבאר שהרי"ף כתב (ב"ב פא, א) לגבי הדין של "כל מקום ששנה רשב"ג במשנתנו הלכה כמותו" "דאיכא טעמא".
הרא"ש ב"ב י, ג מכריע מסברא במחלוקת אמוראים.
הרא"ש נידה ח, ב מוסיף סברא בגמרא (בלימוד מברייתא) להכריע נגד דחיית הגמרא ע"ש.
רא"ש ב"מ ז, יא מכריע כחכמים נגד סתם משנה מכיוון שהם רבים "ועוד דמיסתבר טעמייהו דנכון הוא וטוב הוא וישר...". ובהמשך סימן יב משמע שמפרש את המחלוקת אחרת כדי שיפסוק לפי הסברא.
רא"ש ב"מ י, ב מכריע בבעיות הגמרא ע"פ סברא "דטעמא דמסתברא נינהו" (אמנם בצירוף הכלל של את"ל). (עוד בסוף המסכת תמה על תיקו בגמרא מדוע נשאר בתיקו והרי יש סברא להיפך).

[עדיאל ברויאר]

יש לי רשימה שהרא"ש הכריע מסברא:
...רא"ש מו"ק ג, ב מכריע מסברא בין לישנות נגד הכללים...

א. האם בדקת בכל המקומות שאכן אלו הם דברי הרא"ש עצמו ולא דברים שהעתיק מהרי"ף?
ב. בנוגע לציון שציטטתי מדבריך, יש לציין שיש כמה כללים שונים בראשונים ביחס ללישנות. ויתרה מכך, ראה בספרו של הרב זיני על רבנן סבוראי וכללי הפסיקה שהוא כותב שיש שתי גישות בראשונים ביחס לכללים ומידת המחויבות אליהם. כהמשך לדבריו, תלמיד המאירי כותב בחידושיו לעירובין (ח"א עמ' שכו): "ואנו בכל יום בתלמוד נוהגין שלא לסמוך אחר הכללות כשיש דבר פרטי דוחה הכלל כמו שכתבנו בכמה מקומות". אלא שלא ברור לי מהקשר הדברים שם האם הוא מתכוון לכלל אחר שסותר או פסיקה מפורשת שסותרת או גם לסברת הפוסק עצמו.

[דוד חיים סבתו]

מלבד הציון שציינתי מהרי"ף בקשר לפסיקה כרשב"ג הכל מופיע רק ברא"ש.

[במסתרים]

כסף משנה נזירות פ"ח ה"ג

פסק כר' יהודה דאמר שמגלח אחר השלמים משום דהוא מאריה דגמרא טפי מר' אלעזר

האיך נמדד?

[דרופתקי דאורייתא]

ראיתי דבר חדש בדברי הגאון רבי יוסף פרבשטיין זצ"ל, בס' ביאורים ביסודות (דף רנ"ז), והנני להעתיקו כאן:

מזה זמן רב שאלתי את מרן הגאון רבי משה פיינשטיין זצלל"ה, בהא דמצינו דהראשונים ז"ל הכריעו בין אמוראים שבגמרא, וצ"ב היאך יתכן דהראשונים יחלקו על אמוראים, ויכריעו הלכה כאמורא זה ודלא כאמורא זה.

והשיב לי, דבאמת אפשר לחלוק על הגמרא, ולאו כללא הוא דא"א לחלוק על הגמרא. אבל אמר לי, "שוטה" לא צריך להיות. ואמר, שפשוט שכל מי שחולק על הגמרא הוא אינו אלא "שוטה". אכן כשנחלקו האמוראים, והראשונים פוסקים כאחד מהם, זה ניחא, דהרי יש אמורא הסובר כמותם.

עד כאן.

[בתוך הגולה]

עיקר הדבר קצת דומה למש"כ החזו"א באיגרתו הידועה לגבי דברי הכס"מ אודות אמוראים שקיבלו לא לחלוק על התנאים 'לא טובה וחסד עשו עם הראשונים אלא האמת חייב אותם' וכו'

לגבי הכרעה במחלוקת האריכו פה הרבה לפני עידן ופלג https://forum.otzar.org/viewtopic.php?t=10623

[עדיאל ברויאר]

כסף משנה נזירות פ"ח ה"ג

פסק כר' יהודה דאמר שמגלח אחר השלמים משום דהוא מאריה דגמרא טפי מר' אלעזר

האיך נמדד?

באיחור קל...
לא נראה לי שיש קריטריון ברור לנושא. ככלל, דומני שהשימוש בטענת מאריה דתלמודא לא מופיע במפורש לפני תלמידי הרמב"ן. מכל מקום, ברור שבמקום שראשון אחד טוען כך, בא חברו ופוסק להפך.
כמה מובאות של טענת מאריה דתלמודא נמצאות בטל חיים, בשר בחלב ותערובות, א, סימן ז, עמ' רצז-רחצ.