מורה נבוכים - תרגום מיכאל שוורץ

היא שיחתי · הודעהעל ידי **היא שיחתי** » ב' פברואר 21, 2011 8:10 pm

ראיתי שיצא לחנויות הדפסה חדשה של מורה נבוכים עם תרגום הנ"ל
האם הוא קריא יותר מההוא עם הכריכה הלבנה וכחולה מעט (אינני יודע מי המתרגם)?
המתרגם אדם דתי/חרדי?

חכם באשי · הודעהעל ידי **חכם באשי** » ב' פברואר 21, 2011 8:18 pm

מדוע עליך לקנותו, הוא נסרק כולו ברשת ואף הועלה לתיבה השיתופית (ז"ל).

יגל · הודעהעל ידי **יגל** » ג' פברואר 22, 2011 8:50 am

'ההוא עם הכריכה הלבנה כחולה' הוא המורה בתרגום מהר"י קאפח.
מהדורת שוורץ כולה נמצאת כאן בגירסת טקסט:
http://press.tau.ac.il/perplexed/

היא שיחתי · הודעהעל ידי **היא שיחתי** » ג' פברואר 22, 2011 2:16 pm

האם מישהו יכול להעלות/ לשלוח את זה בוורד או פידיאף?

אמרתי אחכמה

עבודה קשה, להעתיק לוורד.
אני מתנדב בל"נ להעלות פרק א' בכל יום.
מי מתנדב עוד?

אמרתי אחכמה

ראיתי שכבר העלו בתיבת האוצר.
ועמכם הסליחה.

קלונימוס הזקן

עיקר הנושא לטעמי האם ההוא מאוניברסיטת תל אביב ראוי לקריאה ליראי השם?
האם יש עדיפות לו או לקאפח זה על זה?

דראל · הודעהעל ידי **דראל** » א' פברואר 27, 2011 6:35 pm

קלונימוס הזקן כתב:עיקר הנושא לטעמי האם ההוא מאוניברסיטת תל אביב ראוי לקריאה ליראי השם?
האם יש עדיפות לו או לקאפח זה על זה?

יראי השם היו מוסיפים לפני השם 'קאפח' את התואר 'הרב' לפחות...

לגופו של עניין, עיין בהקדמתו של שוורץ.
לדעתי (ולא רק), התרגום של אבן תיבון הוא המהימן ביותר, אך לא בהכרח הנוח ביותר, ואידך זיל גמור.

קלונימוס הזקן

דראל כתב:יראי השם היו מוסיפים לפני השם 'קאפח' את התואר 'הרב' לפחות...

לגופו של עניין, עיין בהקדמתו של שוורץ.
לדעתי (ולא רק), התרגום של אבן תיבון הוא המהימן ביותר, אך לא בהכרח הנוח ביותר, ואידך זיל גמור.

לצאת ידי חובתך, אתנצל בפני עצמותיו של הרב קאפח.
אך פשוט היה קשה לי לעשות זאת בספונטאניות מפני אלו ענינים עם הזוה"ק וכדו' שאין כאן המקום לפורטן וודאי לא צית בזה כאחד שחס על כבודו ז"ל. עכ"פ דומני ששנינו נסכים שהחלק העליון בספר, היינו ה'מורה' עצמו זה קאפח, וההערות למעלה זה 'הרב', שכן אם עשה את מלאכתו נאמנה הרי שאת השקפותיו עצמו 'דחף' רק בהערות למטה ולא בתרגום גופו...
אסכים אתך שר"ש אבן תיבון הוא היפה ביותר, אם כי קשה להבין איך אתה מסיק שהוא המהימן ביותר בפרט לאור הטענות על שליטתו בשפה.
תרגומו של שוורץ הוא עברית ישראלית ויש שיאהבו זאת, אם כי אני מתקשה לקרוא כך, כמו למשל ב'חורב' של זקנִי הרב הירש המתורגם מחדש, ולטעמי ניטל ממנו ה'טעם זקנים' שבישן.

דראל · הודעהעל ידי **דראל** » א' פברואר 27, 2011 7:03 pm

גס רוח.

לגבי מהימנותו של תר' אבן תיבון, נאמנה עלי עדותו של הרמב"ם עצמו.

קלונימוס הזקן

דראל כתב:גס רוח.

תודה על המחמאה המשובבת.
איני מכירך (לא יצא לי לעיין הרבה בהודעותיך), אך מעצם מִדברך וקלות לשונך, אני מניח שאכן מחמאה היא לקבל תואר כזה מאדם כזה.
<ושוב, אם היתה זו פליטת קולמוס מצערת, או שכך נהוג במחוזותיו ליצור היכרות תורנית/עיונית ראשונה, אני מושך את מילותי ואענוד את התנצלותו לראשי>

לעצם הענין אבקש מאד מ'איש ספר' לפרוט את משנתו של הרד"ץ הילמן ז"ל בענין הרי"ק ו/או את משנתו של הרא"י צוקער שליט"א להבחל"ח בענין זה
ובזאת נבחן אם חטאתי בכל קראי אליו.

דראל · הודעהעל ידי **דראל** » א' פברואר 27, 2011 7:10 pm

קלונימוס הזקן כתב:
דראל כתב:גס רוח.

תודה על המחמאה המשובבת.
איני מכירך (לא יצא לי לעיין הרבה בהודעותיך), אך מעצם מִדברך וקלות לשונך, אני מניח שאכן מחמאה היא לקבל תואר כזה מאדם כזה.
<ושוב, אם היתה זו פליטת קולמוס מצערת, או שכך נהוג במחוזותיו ליצור היכרות תורנית/עיונית ראשונה, אני מושך את מילותי ואענוד את התנצלותו לראשי>

לעצם הענין אבקש מאד מ'איש ספר' לפרוט את משנתו של הרד"ץ הילמן ז"ל בענין הרי"ק ו/או את משנתו של הרא"י צוקער שליט"א להבחל"ח בענין זה
ובזאת נבחן אם חטאתי בכל קראי אליו.

חבל לעורר דובים מרבצם, מה גם שזה יעורר צבאים ממנוחתם, וד"ל.

הודעהעל ידי **איש_ספר** » א' פברואר 27, 2011 7:31 pm

ר' קלונימוס, ימתין מר לישורון הקרוב ואקוה שימצא בו את חפצו.
ולדראל אומר: הרב קאפח ניחון במעלות רבות, אך בלשון מעודנת לא ניחון. ולכן קשה לבקש ממתגדיו או מהצועדים לאורם, לנהוג בו באופן אחר ממה שנהג הוא עצמו במתנגדיו, בהם חכמים רשומים. ואף אתה חביבי נוהג באותה מטבע כלפי חכמים שאינם נמנים על חוגך. ודבריך כתובים וחקוקים על דפי מקום זה. לכן קשוט עצמך תחילה במחילה.
והנה פנינה אחת מפירושו של הרב קאפח לרמב"ם:

כאשר שמעה קבוצת ארורים בזוים שפלים נתעבים את ההוראה טענו בשקר שהגרע"י אמר לעשות לו לויה ואני כוונתי לבזות את הנפטר ולא עשיתי לו לויה והאמת שאני לא הוצאתיו ולא קברתיו בשניה אלא בניו וקרוביו הם שטפלו בו אמת שבפטירתו אף אחד מאותם הזבים הצרועים לא השתתף לא בלוויתו ולא בקבורתו ורק אני לוויתי אותו והשתתפתי בקבורתו תקברם אמם לאותם הארורים ותו לא מידי

חנבין · הודעהעל ידי **חנבין** » א' פברואר 27, 2011 7:42 pm

הכי טוב יהיה לפורומנו, להפסיק את הדיון בנקודה זו.

אדג · הודעהעל ידי **אדג** » א' פברואר 27, 2011 10:38 pm

הרב קאפח אכן לא ניחן בל' מעודנת, ומה בכך? גם מאור בני המזרח בדורנו לא חושך את לשונו כשחש בצורך השעה!
לגבי אמונתו (או ליתר דיוק חוסר אמונתו) בקדמות הזהר, לא גרע מגדולי ישראל אחרים.
כמדומני שיפה הליץ אחד המליץ: הלומד את ה'מורה', צריך 'מורא'.

קלונימוס הזקן

עדכון:
פרופסור מיכאל שוורץ הוא חתן פרס ישראל, בתחום חקר מחשבת ישראל – כך הודיע שר החינוך, גדעון סער.
בנימוקים להענקת הפרס נכתב כי גולת הכותרת בפועלו של שוורץ, המתרגם את הגותם של גדולי ישראל בימי הביניים, הינה ביאור ספרו של הרמב"ם, "מורה נבוכים".
"הפרופסור שוורץ הנגיש את יצירת המופת הזו לציבור הרחב ולקהילה המדעית", כתבו חברי הוועדה.

קלונימוס הזקן

אגב הנושא המדובר:

האם מישהו קרא את הספר 'סודותיו של מורה הנבוכים' ויכול לכתוב כאן ביקורת או המלצה?

הודעהעל ידי **אוצר החכמה** » ה' מרץ 10, 2011 7:34 pm

בלי שום קשר וידיעה על הספר עצמו ומחברו.
לא נראה לי שוועדת הפרס היא דעה שמוכיחה משהו, ומסתבר שדעת הקטן בחכמי הפורום כאן, שכולם גדולים בעיני, חשובה לאין שיעור יותר מחוות דעתם.

דראל · הודעהעל ידי **דראל** » ה' מרץ 10, 2011 10:16 pm

אוצר החכמה כתב:בלי שום קשר וידיעה על הספר עצמו ומחברו.
לא נראה לי שוועדת הפרס היא דעה שמוכיחה משהו, ומסתבר שדעת הקטן בחכמי הפורום כאן, שכולם גדולים בעיני, חשובה לאין שיעור יותר מחוות דעתם.

האם ידוע לך מי היו חברי ועדת פרס ישראל לחקר מחשבת ישראל השנה?

מרחביה · הודעהעל ידי **מרחביה** » ו' מרץ 11, 2011 12:27 am

דראל כתב:האם ידוע לך מי היו חברי ועדת פרס ישראל לחקר מחשבת ישראל השנה?

פרופ' יעקב בלידשטיין, פרופ' מנחם קלנר וד"ר עמוס גולדרייך.

הודעהעל ידי **אוצר החכמה** » ו' מרץ 11, 2011 7:00 am

בכל מקרה דברי התייחסו לעניין הכללי של ועדות לבחירת פרס ישראל ולא התכוונתי, גם לא ידעתי מי הם, להתייחס לאנשים מסויימים.

דראל · הודעהעל ידי **דראל** » ו' מרץ 11, 2011 10:32 am

תודה מרחביה. ידעתי מיהם חברי הועדה ולכן שאלתי את שאלתי הרטורית.
כיון שברור לאדון אוצר החכמה שחכמת הגדול שבהם עדיין לא מגיעה לחכמת הקטן שבפורום זה, בהחלט אין להתייחס ברצינות לבחירתו...

יעקב כהן · הודעהעל ידי **יעקב כהן** » ה' יולי 18, 2013 1:46 am

חכם באשי כתב:מדוע עליך לקנותו, הוא נסרק כולו ברשת ואף הועלה לתיבה השיתופית (ז"ל).

מישהו ידע אם זה נעשה בהפרת זכויות יוצרים או שמא ברשות היוצרים.
(א"כ אני יעלה את זה לכאן בל"נ)

ספרן · הודעהעל ידי **ספרן** » ה' יולי 18, 2013 9:03 am

מי שהוציא לאור את תר' שוורץ - אונ' ת"א - הוא זה שמציע לציבור את הגירסה המקוונת חינם.

http://press.tau.ac.il/perplexed/

יעקב כהן · הודעהעל ידי **יעקב כהן** » ה' יולי 18, 2013 10:33 am

ספרן כתב:מי שהוציא לאור את תר' שוורץ - אונ' ת"א - הוא זה שמציע לציבור את הגירסה המקוונת חינם.

http://press.tau.ac.il/perplexed/

אז אין הבדל בין צילום של הספר לגרסה המקוונת, טוב אז הנה.
https://docs.google.com/file/d/0B4JHu_E ... sp=sharing

מרחביה · הודעהעל ידי **מרחביה** » ה' יולי 18, 2013 1:16 pm

איש_ספר כתב:ר' קלונימוס, ימתין מר לישורון הקרוב ואקוה שימצא בו את חפצו.

ילמדנו הראי"ס, האמנם נדפסו בזה דברים בישורון?

בתוך הגולה

אני מעורר ישנים כי חפץ אני במורה בתרגום הנ"ל וכיום אין להשיג אותו באתר האונ' ('ירד מהרשת') ואף התיבה השיתופית פסה מן העולם.
אם יש כאן מישהו שיש לו עותק דיגטלי ויכול להעלותו יהי שכמ"ה. (אפשר באישי למי שזה יותר נוח)

אם זו טרחה גדולה מדי אבקש למצער את פרק ל"ג שבח"ג ממהדורה זו.

תודה רבה מראש

קלונימוס הזקן כתב:לעצם הענין אבקש מאד מ'איש ספר' לפרוט את משנתו של הרד"ץ הילמן ז"ל בענין הר"י קאפח ו/או את משנתו של הרא"י צוקער שליט"א להבחל"ח בענין זה
ובזאת נבחן אם חטאתי בכל קראי אליו.

איש_ספר כתב:ר' קלונימוס, ימתין מר לישורון הקרוב ואקוה שימצא בו את חפצו.

אחר שעברו ימים או עשור לא נודע באיזה כרך היו אמורים לבוא הדברים אליהם נצטווינו לישא עינינו ואם אכן באו שם אותם דברים.

ארזי הלבנון

בתוך הגולה כתב:אני מעורר ישנים כי חפץ אני במורה בתרגום הנ"ל וכיום אין להשיג אותו באתר האונ' ('ירד מהרשת') ואף התיבה השיתופית פסה מן העולם.
אם יש כאן מישהו שיש לו עותק דיגטלי ויכול להעלותו יהי שכמ"ה. (אפשר באישי למי שזה יותר נוח)

אם זו טרחה גדולה מדי אבקש למצער את פרק ל"ג שבח"ג ממהדורה זו.

תודה רבה מראש

קלונימוס הזקן כתב:לעצם הענין אבקש מאד מ'איש ספר' לפרוט את משנתו של הרד"ץ הילמן ז"ל בענין הר"י קאפח ו/או את משנתו של הרא"י צוקער שליט"א להבחל"ח בענין זה
ובזאת נבחן אם חטאתי בכל קראי אליו.

איש_ספר כתב:ר' קלונימוס, ימתין מר לישורון הקרוב ואקוה שימצא בו את חפצו.

אחר שעברו ימים או עשור לא נודע באיזה כרך היו אמורים לבוא הדברים אליהם נצטווינו לישא עינינו ואם אכן באו שם אותם דברים.

בזמנו קיבלתי הודעה פרטית ממשתמש בשם 'מנין', שאמר שיש לו את הספר כקובץ פידיאף
memberlist.php?mode=viewprofile&u=5412

חלמישצור · הודעהעל ידי **חלמישצור** » ב' נובמבר 27, 2017 8:10 pm

יש לי בקובץ pdf, בקובץ word ובקובץ בצורה של דף אינטרנט

בתוך הגולה

נו...

הרי אתה כמי שרואה את חבירו יושב בתענית והוא עובר לפניו שבידו כל מיני מגדים...

חלמישצור · הודעהעל ידי **חלמישצור** » ב' נובמבר 27, 2017 8:21 pm

מדובר בקבצים גדולים מאוד. נעבור לפרטי

חלמישצור · הודעהעל ידי **חלמישצור** » ב' נובמבר 27, 2017 8:32 pm

קלונימוס הזקן כתב:אגב הנושא המדובר:

האם מישהו קרא את הספר 'סודותיו של מורה הנבוכים' ויכול לכתוב כאן ביקורת או המלצה?

סגולת ישראל אינה גזענות / יצחק שילת
מקריאת ספריו של מיכה גודמן נראה שדרכו למימוש חזון היהדות המשותפת נוטה לפרשנות שתערב לחיך קהלו. עם נבחר הוא ייעוד, לא קללה

לספרו של ד"ר מיכה גודמן 'סודותיו של מורה הנבוכים' התוודעתי באיחור רב. הוא הגיע לידי רק לפני כחודשיים. תחילה רוּתקתי אל הסגנון הרענן והניסוחים האינטליגנטיים, אך עד מהרה מצאתי את עצמי במלכודת דבש. "מטרתו של מורה הנבוכים היא המבוכה", קובע גודמן, מבוכה החותרת תחת יסוד־האמונה בתורה מן השמים (עמ' 182־181), ואפילו תחת "יסוד היסודות ועמוד החכמות", מציאות ה' (עמ' 269־268), והכול בשם הרמב"ם.

עוד זה מכה גלים, וזה בא: 'חלומו של הכוזרי'. הפעם מנותצת רק "סגולת ישראל", בשם ריה"ל כמובן, וזאת כדי לרצות את אניני הטעם המוסרי, ליברלים חניכי תרבות המערב, אשר הקריאה הפשוטה והישרה של הכוזרי "מעוררת את סלידתם" (עמ' 139־137). הרושם שלי הוא שהספר החדש נכתב באופן קצת חפוז, נישא על גלי הרייטינג של קודמו. אחרת, איך נפלט מקולמוסו של אמן־הניסוח כגודמן משפט כמו: "ודאי שכזה טיעון אפולוגטי לכאורה לא ירגיע, כמובן, את הקורא הליברלי" (עמ' 142)?

מתנה ומחויבות‎
אחרי הערות פתיחה בלתי־מנומסות אלה, אגש לעצם טיעוניו של גודמן בזכות הקריאה החדשה שהוא מציע לספר הכוזרי (יש לציין לשבחו של גודמן שכתיבתו היא מנומסת; אולם יש בנימוס זה כדי להרדים את האנטגוניזם הבריא של הקורא).

הטיעון הראשון נסמך על דברי הפתיחה של ריה"ל, שזו לשונם (בתרגומו של פרופ' שוורץ ז"ל, שעדיין לא פורסם): "בין טיעוניו של החבר היו כאלה ששכנעו אותי ותאמו את אמונתי, לכן חשבתי לנכון לרשום את הטיעונים האלה כפי שנטענו, והמשכילים יבינו". כותב גודמן: "ספר הכוזרי בנוי כתיעוד בדוי, כאילו הקלטה חיה של שיחה שהתקיימה בין המלך לבין החבר. אבל הלוי אינו מסכים עם כל טיעוניו, אלא רק עם כמה מ'בין טיעוניו'". הרי זה קרש־קפיצה נוח לפסול את דברי החבר בעניין סגולת ישראל, ולומר שהם דעת החבר, אבל ריה"ל עצמו אינו מסכים עמה.

לעניות דעתי קרש־הקפיצה הזה שבור, לא רק משום שאין זה סביר כלל שריה"ל הביא את דברי החכם היהודי על מנת שלא להסכים עמם, אלא מסיבה יותר פשוטה: הביטוי "לרשום את הטיעונים האלה" מתייחס לרישא של המשפט: "בין טיעוניו של החבר היו כאלה ששכנעו אותי", כלומר: את הטיעונים האלה ששכנעו אותי חשבתי לנכון לרשום. לא סטנוגרמה מלאה יש כאן, אלא סטנוגרמה חלקית.

את הסיום "והמשכילים יבינו", שגודמן מייחס לו את הכוונה הבאה: הקוראים המשכילים יבינו "שהאמת של הספר איננה בפי החבר ואיננה בפי המלך, האמת של הספר נמצאת במתח של המפגש ביניהם", יש לדעתי להבין במשמעות יותר צנועה: המשכילים יבינו שהשיחה הזאת שבין המלך לחבר היא כולה פרי דמיוני, ושבאמצעות תשובות החבר לשאלות המלך אציג את רעיונותיי.

ממשיך גודמן: "דוגמה מאלפת למרחק בין הלוי לבין החבר… החבר מבקר את המשוררים היהודים על נטייתם לחקות את סגנון שירה זר ('את' מיותרת!), ומביא כדוגמה את המשוררים המשתמשים במשקל הערבי בשיריהם הכתובים עברית. זו עקיצה, רמז שמשגר הלוי אל כל מי שמכיר את עבודתו: הלוי כתב רבים משיריו במשקל הערבי… אם כן החבר של הכוזרי מבקר כאן את המחבר של ספר הכוזרי. כנאמר, הלוי איננו מזדהה תמיד עם גיבורו הספרותי".

לדעתי אין כאן שום עקיצה ושום רמז, אלא דברים ישירים ופשוטים: המחבר, המדבר מפיו של החבר, אכן מתאונן ומביע את צערו על מה שהוא וחבריו המשוררים התרגלו לעשות, לחקות את סגנון המשקלים הלא־יהודי, כשם שהוא מתאונן במקומות נוספים על חטאים אחרים שלו ושל בני עמו, חמורים אף יותר, ואינו חושש לומר: "מצאת את מקום התורפה שלי, מלך הכוזרים. אכן לו בחר רובנו כפי שאתה אומר לקבל עליו את השפלות מתוך כניעה לא־להים ולתורתו, לא היה הדבר הא־לוהי זונח אותנו תקופה כה ממושכת" (עמ' 199). וכך לגבי אי יוזמת עלייה לארץ ישראל: "אכן מצאת מקום חרפתי מלך כוזר" (עמ' 185).

אמונה בסגולת ישראל אין פירושה שביעות רצון עצמית. סגולת ישראל היא בעת ובעונה אחת גם מתנה א־לוהית וגם מחויבות אדירה: "את ה' האמרת היום להיות לך לא־להים וללכת בדרכיו ולשמור חוקיו ומצוותיו ומשפטיו ולשמוע בקולו, וה' האמירך היום להיות לו לעם סגולה כאשר דבר לך" (דברים כו, יז־יח). החבר־המחבר מודע היטב לחולשותיו של עם ישראל, וספרו הוא לא רק 'ספר טענה וראיה לדת המושפלת', אלא גם ספר תוכחה וקריאת כיוון לעם ישראל בגלות.

לא פרודיה
הטיעון העיקרי של גודמן הוא שהחלום הצודק של מלך כוזר, עוד בהיותו גוי, סותר את תיאוריית החבר שלפיה רק בעם ישראל הגנטי תיתכן נבואה. "חלום, כמו נבואה, הוא אחד מסימני ההיכר המובהקים לדבקות בדבר הא־לוהי. מעמדו המיוחד של החלום… מאפשר לחשוף את הפרדוקס העמוק שביסודו של ספר הכוזרי: הדמות היחידה בספר הכוזרי שזוכה למגע עם א־להים היא גוי" (עמ' 163).

ברצוני להזכיר לד"ר גודמן שגם בספר תורתנו הקדושה רוב חולמי החלומות הם גויים, ושא־לוהים דיבר עם אבימלך מלך פלשתים, ועם לבן הארמי, בחלום הלילה. ריה"ל ידע זאת היטב, כפי שיודע זאת כל ילד יהודי. החלום אינו נבואה. לדברי חז"ל הוא "אחד משישים בנבואה", ו"אין חלום בלא דברים בטלים". גם גוי יכול לחלום חלום שמתגשם, אם הקב"ה רוצה לרמוז לו משהו דרך החלום, וזה מה שהיה אצל מלך כוזר. ריה"ל אינו רואה בכך שום בעיה, שום קושיה על טענתו שנבואה אינה קיימת מחוץ לעם ישראל. למרות שהחלומות הצודקים יכולים לבוא מ'העניין הא־לוהי', הם יכולים לבוא גם מסיבות אחרות.

לא נתקררה דעתו של גודמן עד שכתב: "אפשר אולי לטעון שיותר משספר הכוזרי הוא ספר גזעני, הוא פרודיה על הגזענות. מגיע חכם יהודי המטיף לשיטה שעל פיה רק אצל יהודים תיתכן התגלות, ובפני מי הוא מטיף לה? בפני גוי שזכה בעצמו להתגלות. זו סיטואציה אירונית מאוד: היחידים שמבינים עד כמה מגוחכים דברי המטיף הם המלך וה'משכילים יבינו'… אפשר לחשוד שספר הכוזרי איננו מטיף לרעיון סגולת ישראל אלא לועג לו" (עמ' 173).

צר לי עליך ד"ר גודמן. לא היית צריך להגיע עד לקצה הזה כדי לנקות את רבנו יהודה הלוי, המשורר החסיד והאמן הרגיש, מאשמת גזענות. רעיון סגולת ישראל איננו גזענות במובנה העכשווי. דבר אין לו עם הרעיון הטמא של גזע עליון השואף להשתלט על הגזעים האחרים ואף להשמידם. הוא ממש ההפך מזה. כך נאמר לאברהם אבי האומה: "ואעשך לגוי גדול… ונברכו בך כל משפחות האדמה". כך אומר הקב"ה לעם ישראל לקראת מתן תורה: "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש". כהנים של מי? של האנושות. הכהנים מברכים ומשרתים את העם, ולא מגדפים אותו.

עם ישראל הוא אכן העם הנבחר. הוא אכן ניחן בתכונות גנטיות מיוחדות, גם אליבא דהרמב"ם, לא רק אליבא דריה"ל (ראו ספרי 'בין הכוזרי לרמב"ם', עמ' ע־עד). אמת, יש ביניהם ויכוח לגבי משמעותה של הגֵרות: לרמב"ם תהליך הגיור ההלכתי הוא בעל כוח מטפיסי המחיל על הבא לחסות תחת כנפי השכינה את כל תכונותיו של עם ישראל, כמו שקידוש החודש על ידי בית דין מחיל קדושה על יום הכיפורים, וכמו שהאמירה 'דבר זה יהא הקדש' מחילה קדושה על חפץ של חול. לריה"ל נשאר בכל זאת הבדל קטן: אמנם "ככם כגר", כפי שמדגישה התורה במקומות רבים, והגר יכול להגיע לכל מעלה רוחנית, אך בגלל חסרון היסוד הגנטי הוא אינו יכול להיות נביא. לדעת הרמב"ם אין אפילו ההבדל הזה.

יכולת ד"ר גודמן לומר ששיטת הרמב"ם יותר נראית לך ומקובלת עליך. זה לגיטימי. אבל למה להשמיץ את ספר הכוזרי, "שהוא קדוש וטהור ועיקרי אמונת ישראל ותורה תלויים בו" (הגר"א), ולומר עליו שהוא פרודיה הלועגת לרעיון סגולת ישראל? ריה"ל אינו יכול אפילו להתהפך בקברו אחרי שכבר הפכת אותו במו ידיך.

חלומו של גודמן
לבסוף, ברצוני לומר משהו על חלומו של ד"ר גודמן. כוונתי לחלום בדבר יהדות ארצישראלית, שאין בה דתיים וחילונים. זהו חלום נפלא. השאלה היא איך מממשים אותו. האם על ידי הצגת היהדות באופן קצת מעוות, כך שתתאים לטעמם של החילונים באשר הם חילונים, ותאפשר לדתיים להיות גם וגם (מגמגמים)? שתהפוך את כולנו ל"נבוכים הם בארץ"? או שמא על ידי הרמת מושגי היהדות לגובה שבו נרצה כולנו, "דתיים" ו"חילונים", לקבל את תורת ה' מחדש, כתורת חיים, תורה שלמה, משיבת נפש, ונוכל לברך ביחד: "אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו", "אשר נתן לנו תורת אמת, וחיי עולם נטע בתוכנו". אמת ישראלית זו, כאשר נצליח להגשים אותה, אכן תהיה לאמת אוניברסלית: "נכון יהיה הר בית ה' בראש ההרים… ונהרו אליו כל הגוים, והלכו עמים רבים ואמרו לכו ונעלה אל הר ה'… ויורנו מדרכיו ונלכה באורחותיו".

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ"ב טבת תשע"ג (https://musaf-shabbat.com/2013/01/04/%D ... %9C%D7%AA/).

כנראה שיותר משספרו של גודמן הוא ספר מנקודת מבט חילונית על הכוזרי, הוא פרודיה על נקודת המבט החילונית. ואפילו אם לא התכוון לכך המחבר.

חלמישצור · הודעהעל ידי **חלמישצור** » ב' נובמבר 27, 2017 8:58 pm

הפרודיה הנהדרת ביותר על השקפת מבט חילונית עמרצית על התורה היא 'יהודים ומילים', ספרם של הסופר עוז ובתו. ראויה התגובה הנהדרת של הרב פרופ' הנשקה לספר זה, להקבע באותיות זהב בפתח דיון בנושא כזה. ואעתיקנה כולה להנאת חו"ר הפורום.

א
ספרם של הסופר עמוס עוז ובתו ההיסטוריונית פניה עוז-זלצברגר 'יהודים ומילים' (ירושלים: כתר, תשע"ד) הוא חיבור מושך לב ומשובב נפש, שקריאתו מענגת ומרחיבה דעת. הספר בנוסחו העברי ראה אור כבר לפני למעלה משנתיים,[1] אך דומה שבמסר הגלום בו יש עניין מתמשך, לפי שהוא נוגע בשאלות שורשיות שנראה כי הן עתידות להמשיך ולהעסיקנו אף בעתיד; והואיל ו'השילוח' מיועד לדיוני עומק, שטווח העניין בהם אמור לחרוג מנושאי השעה החולפים, נראה שיש בו מקום לבחינה רצינית של ספר זה, המבטא בכישרון מובהק עמדה בעלת חשיבות של ממש בשיח הזהות של ישראלים בימינו.

לא מֶסר אחד בלבד עולה מן החיבור שלפנינו, ואף על פי כן ביסודו הוא מכוּון כנגד תופעה מוגדרת: "בחלק החילוני והמודרני של החברה הישראלית שוררת כיום אווירה תרבותית המזהה יותר ויותר כל עניין 'יהודי' – מובאה מן המקרא, אזכור תלמודי, אפילו סתם התעניינות בעבר – כמטען חשוד מבחינה פוליטית, מיושן במקרה הטוב, לאומני ושוביניסטי במקרה הרע" (עמ' 17). מנקודת מוצא חילונית-אתאיסטית מוצהרת – חזור והצהר עוד ועוד, במין קדחתנות של גאווה מבוהלת[2] – מבקשים המחברים "לתבוע לעצמנו מחדש את לאומיותנו העתיקה" (עמ' 15) – לאומיות המוגדרת על ידם לא על יסוד אתני, פוליטי, רעיוני או דתי, אלא על יסוד הרציפות המילולית-טקסטואלית (שם ואילך); "לא עם אנו בשביל שחשבנו כך וכך, אבל עם אנו בשביל שקראנו כך וכך".[3]

כי זהו לוז החיבור: הטענה כי הרצף היהודי – עברוֹ ועתידו כאחד – מיוסד על טקסטים המועברים מדור לדור; כי יהודי הוא מי שנוחל טקסטים ומעבירם. על פי המחברים, רצף טקסטואלי זה, הכולל שיחה, דיון ומחלוקת המתמשכים לאורך הדורות על טיבו ועל משמעיו, הוא הוא הנַחֲלה התרבותית המגדירה את הלאומיות הישראלית. בכך עוסקים מזוויות מִספר שלושה מארבעת פרקיו של הספר: 1. "רציפות" – 60 עמ'; 3. "זמן ואל-זמניות" – 50 עמ'; 4. "לכל איש יש שֵם: האם ליהודים נחוצה יהדות?" – כ-45 עמ' (פרק 2, "נשים ומילים", שהוא פרק חביב ביותר כשלעצמו, אינו נצרך לעיקר עניינו של הספר (אף שהוא תופס כחמישית הימנו), ודומה שאינו אלא פריעת חובהּ של התקינות הפוליטית-תרבותית דהאידנא). את הספר מסיימת 'אחרית דבר', ולאחריה – מקורות ומפתח.

המחברים אמנם שוקדים לשוות לחיבורם פרצוף שובב ובלתי מתחייב, והזמנתם להתפלמס עמם (עמ' 230) מנוטרלת לכאורה תוך כדי דיבור: "בינתיים, כמאמר הפתגם הנושן, אל תיקחו ללב. זה לא בריא. האָט ער געזאָגט! אלה רק מילים" (שם). אך כמי שמעמידים את כל ההוויה היהודית על מילים, ברי שבהקלת ראש זו המחברים רק משחקים לפנינו: הרי "רק מילים" הן העניין כולו.

אלא שאותה אי-התחייבות עקרונית היא לאמתו של דבר יסוד הכֶּשל בחיבור כולו.

ב
לטעמי, קל להזדהות עם הראייה הטקסטואלית של הרצף היהודי – אך יש לשים לב לרכיב שהמחברים משמיטים הימנה, והשמטה זו היא דווקא עיקרו של עניין: אכן, יתר על הביולוגיה והגנטיקה, הטקסטים קובעים את הרצף היהודי; אך רצף ההיזקקות לטקסט, העובדה שאכן שַבנו וקראנו בו לאורך כל הדורות, בלהט שאין לו שׂבעה ובלא הפסק, אינה נעוצה במניע אסתטי בחינת "יצירה ספרותית" (השוו עמ' 19, 62), אלא דווקא במחויבות לאמוּר בו. שהרי אף המחברים יודעים כי "הבּנות בגיל שתים-עשרה והבנים בגיל שלוש-עשרה נטלו על עצמם אחריות מלאה למורשת הטקסטואלית, לציות לעיקרים ולשמירת הברית" (עמ' 59; ההדגשות כאן ולהלן שלי); וקבלת המחויבות הזאת, היא ורק היא, גרמה לשימור הטקסטים ולהתמדת העיסוק בהם.[4] כי בלא אותה מחויבות שורשית לא הייתה כל סיבה שדינם של הטקסטים שלנו יהא שונה משאר "ספרויות העולם העתיק", ה"מונחות מתות בארונותיהן" (עמ' 27); שהרי אף אחת מאלו "לא היטיבה כמו המקרא לגבש קודקס משפטי, לא ניסחה בצורה כה משכנעת מוסר חברתי" (עמ' 19) – ובקצרה, לא הפכה לחוקה מחייבת, לא פחות, כפי שנעשו הטקסטים שלנו. יפה קבעו המחברים עצמם שהיהודים "תפסו את אלוהיהם בראש ובראשונה כמחוקק, ואת עצמם ראו בראש ובראשונה כקהילה משפטית" (עמ' 195). אך משנטלת מן הקהילה המשפטית את המחויבות למשפטה, רוקנת מן הטקסטים שביסודה את נשמת חיותם ואת טעם קיומם. מכאן ואילך איש לא יראה עצמו חייב להיזקק להם, ולא סוף דבר ש"הספר עצמו הוא אפר ועפר באין לו קורא"(עמ' 58), אלא שהוא הופך בהדרגה לספר החתום, שאין יודע לפתוח מנעוליו.

דברים אלה פשוטים כביעתא בכותחא, אך הדבר הטעון הדגשה הוא שסִפרם של המחברים הוא המשמש ראיה לכך, והוא המציג פִרכה לטיעונם ש"יכולים יהודים להתקיים מעֵבר ליהדות" (עמ' 188) – וב"יהדות" כמערכת ערכים ומצוות הכתוב מדבר – לפי שדי להם בטקסטים וברציפותם בלבד. שכן דיוניהם של מחבּרינו במקורות מצליחים להוכיח כי אפילו בעבורם, יהודים משכילים וחכמים, שערי הטקסטים כבר ננעלים והולכים. בניגוד מביך לדרישתם לתבוע לעצמם "חזקה על מורשת זו כנחלתנו החוקית" (עמ' 200), מתגלים השנַיים כיורשים שכבר נדחו מנחלתם – זו בפשטות אינה מוּכּרת להם ואינה מובנת להם. חוסר המחויבות למקורות שביסוד חינוכם כבר גרם להם ניתוק מן הרצף התרבותי-טקסטואלי, אף שהם עדיין מתגאים בו, בחינת "דל גאה" (ראו פסחים קיג ע"ב); וניתוק מצער וכואב זה הוא הוא 'בשורתו' העגומה של החיבור. זו מוכיחה במפגיע את הכישלון המהדהד לבסס רצף יהודי על רציפות טקסטואלית גרידא: בלא מחויבות לתוכנם אין לטקסטים עתיד – הרי כבר בהווה אין הם נענים למחבּרינו. יומרתם כנוטרי הגחלת הטקסטואלית מתבררת אפוא כיומרת סרק הרכובה על גבי עגלה ריקה, כדלהלן.

ג
מִתחילה טוענים המחברים כי "קריאה סלקטיבית, חד-צדדיות בוטה והכללות"… "אופייניים למסאוּת באשר היא" (עמ' 9) – וכל אלה אכן מצויים בשפע גם בחיבורם. אך הואיל ואין זה מעיקר ענייננו, אדגים רק בפרט זעיר אחד: "אישה אחת בשם קימחית… הביאה לעולם שבעה כוהנים גדולים. כששאלו אותה החכמים מהו סודה, היא… ייחסה את הצלחתה… לצניעותה הקיצונית: 'מימיי לא ראו קורות ביתי קלעי שערי'… נו, באמת. לפחות היו החכמים חכמים דיים להשיב על כך בעקימת פה כי 'הרבה עשו כן ולא הועילו'" (עמ' 115). ברם, תשובה זו אמנם מצויה בבבלי, יומא מז ע"א –אך רק בו; מעשה הקמחית מובא גם בשלושה מקומות בירושלמי (כפי שציינו המחברים בעמ' 253), ומוסף עליהם גם בחמישה מקורות מדרשיים נוספים[5] – ובכולם ההערה "הרבה עשו כן" וכו' איננה; אדרבה, הסיומת בכל המקורות הללו אינה אלא שבח לנוהג זה של קמחית: "אמרו: כל קמחיא קמחא וקמחא דקמחית סלת, וקריין עלה פסוקא 'כָּל כְּבוּדָּה בַת מֶלֶךְ פְּנִימָה' (תהלים מ"ה, יד)". אך המחברים – ה"מגלים" (בהקשר אחר) כי פשוטו של הכתוב "כל כבודה" וגו' איננו כמדרשו,[6] ולא נתקררה דעתם עד שקבעו כי אפילו איסורי גילוי עריות (!) טעונים "הגדרה מצמצמת מאוד" (עמ' 216) – מעדיפים לסַפּר לקורא על גרסתו היחידאית של הבבלי בלבד, שֶבה סברו להיאחז כדי לעגן את 'חיבתם' לצניעות נשית.[7] הרי אפוא "קריאה סלקטיבית".

אלא שכבר אמרנו כי לא בכך מוקד ענייננו. אף אין כוונתנו למִשגים טורדניים גרידא, כגון הקביעה (בעמ' 84) כי 'טיול' הוא מילה שקודם לעברית המודרנית, מופיעה רק פעם אחת בדברי רש"י (אף שלמעשה היא נזכרת רבות בספרות ימי הביניים),[8] או שמקורה של 'חוצפה' בביטוי 'בית דין חצוף' (עמ' 33), בשעה שזו מופיעה במשנה מפורסמת (סוטה ט, טו) ושורשה מצוי כבר בספר דניאל. זוטות שכאלו יש כמובן בחיבור זה עוד ועוד, אך לא רמת הדיוק המפוקפקת שלספר היא ענייננו כאן; כי אמנם פתגם ידוע אומר ש"אלוהים מצוי בפרטים", אך מחבּרינו הרי כבר הודיעו שאינם מאמינים בו.

חשובה אפוא יותר לציוּן אי-הידיעה בתרבות היהודית הזועקת מבין דפי הספר; והנה מעט דוגמאות אקראיות: "בערים מסוימות בגולה נהגו להשאיר אבן או חלקי קיר חשופים מצבע, כדי להזכיר את חורבן בית המקדש" (עמ' 38) – כידוע לכל מי שביקר בבתיהם של שומרי מצוות, הלכה זו, שאינה מנהג בלבד, אינה עניין כלל לגולה או לערים מסוימות בה, והיא נוהגת עד היום בכל אתר. או: "מגילת אסתר יועדה במהלך השנים לקריאה קיבוצית על-פה בבית הכנסת" (עמ' 42) – אך כל מי שהיה מעודו בבית הכנסת בפורים יודע שהמגילה אינה נקראת על-פה, כי ההלכה מחייבת לקוראה מן הכתב דווקא. כיוצא בזה, "הברכה הנאמרת אחרי האכילה, 'יְהִי שֵׁם ד' מְבֹרָךְ מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם', בנגינה ספרדית או אשכנזית של אבי המשפחה" (עמ' 59) – אך כידוע לכל מי שהשתתף בברכת המזון, פסוק זה (תהלים קי"ג, ב) איננו כלל הברכה, אלא הוא נאמר אצל אשכנזים בידי המסובים, המשיבים להזמנת המברך, קודם הברכה; ואילו "נגינה ספרדית" אינה כלל עניין לכאן, שהרי הספרדים עונים להזמנת המברך בנוסח שונה ("שמיים"). ולהלן: מקורו של הביטוי "תיקון עולם" אינו כלל בקבלת האר"י הקדוש (עמ' 66) – די בהיכרות ראשונית עם התפילה המסורתית כדי לידע שהביטוי מצוי בתפילה העתיקה "עלינו לשבח" ("לתקן עולם במלכות שדי"), הנאמרת שלוש פעמים בכל יום; ואילו בספרות חז"ל רווח מאד הביטוי "מפני תיקון העולם" (ראו, לדוגמה בעלמא, משנה גיטין ד, ב-ט). ונצרף עוד עיבוד 'מקורי' לסיפור חסידי: "בחודש סיוון של שנת תקס"ז… התקיימה בעיירה ז'לובין 'החתונה הגדולה' [נישואי נכדו של ר' לוי יצחק מברדיצ'ב עם נכדת האדמו"ר הזקן]… כתוב היה שם [בהזמנה] בנוסח מקובל, ש'החתונה תהיה אם ירצה השם בשבת נחמו'" וכו' (עמ' 134) – אך נוסח מקובל שכזה לא היה ולא נברא: ראשית, שבת 'נחמו', שבאה כידוע לאחר תשעה באב, לא יכולה לחול בחודש סיוון, ושנית – החתונה כמובן היתה בערב שבת, כלומר ביום ששי, שהרי כידוע אין נישואין בשבת. מחבּרינו, המבקשים לכלול חתונה "בין דתית" בכלל "חתונה יהודית" (עמ' 106), מוכיחים ריחוק טראגי מן התרבות היהודית וניתוק מכאיב לב מכל הרצף הטקסטואלי,[9] שהיאחזותם בו מתבררת כיומרה ריקה.

אכן הבורוּת הנגלית כאן מבהילה, ויש בה כדי להבהיר את גורלו של הרצף הטקסטואלי כאשר הוא מנוער מכל מחויבות; אך ענייננו מתחדד יתר על כן כאשר מדובר במקורות שהמחברים סבורים לדובב ולפרש – והנה הללו נעולים בפניהם במנעולי הניתוק האכזרי שכפה עליהם חינוכם "בבית הספר הקיבוצי, החילוני" (עמ' 132). טלו למשל דוגמה זו: אשת החיל של ספר משלי, כותבים מחבּרינו, "נותנת 'חֹק לנערותיה'. כללי התנהגות? קרוא וכתוב? אולי רק הטלת משמעת?" (עמ' 108, וראה גם עמ' 110, 125). האמנם? הרי שירת 'אשת חיל' נהוגה בכל ליל שבת, וכל ילד שגדל בבית מסורתי יודע אפוא את התקבולת שבכתוב: "וַתִּתֵּן טֶרֶף לְבֵיתָהּ וְחֹק לְנַעֲרֹתֶיהָ". הבה נזכיר למחברים את "כללי הפרשנות שלנו", שאותם הם מעמידים בגאוות דל אופיינית מול "גישתם של הרבנים המסורתיים" (עמ' 81): "קִראו את הכתוב שלפניכם לאט, בתשומת לב ובמעגלים הולכים ומתרחבים. אל תסתפקו בפסוק בודד" וכו' וכו': לא סוף דבר שאין הם יודעים כי כללי הפרשנות "שלהם" אינם אלא דרכי פרשנות הפשט שנקטו "הרבנים המסורתיים" כגון רשב"ם ושאר בעלי הפשט לפניו ואחריו, אלא שדוגמתנו מוכיחה שאינם יודעים להשתמש בכללים אלה. "חק" בכתובנו אינו אלא מקבילת "טרף" שבראשו; אין מדובר אפוא כל עיקר בכללי התנהגות, ידיעת קרוא וכתוב או כל עניין תרבותי אחר, אלא בקצבת מזון. אכן, "אל תסתפקו בפסוק בודד", קִראו למשל גם את האמור בבראשית מ"ז, כב על כוהני מצרים:"וְאָכְלוּ אֶת חֻקָּם אֲשֶׁר נָתַן לָהֶם פַּרְעֹה". וכדברי "הרבנים המסורתיים": "'חק' – כך וכך לחם ליום" (רש"י שם).

שמא תאמרו, אהבת מחבּרינו ל'פמיניזם' המקראי קלקלה את שורת פרשנותם? הרי לכם אפוא דוגמה נוספת, מכאיבה בהרבה, ונסתפק בה. כך כותבים המחברים במסגרת תיאורם את התלמוד (עמ' 36):

כאשר התווכחו על השבת, כי גם עליה התווכחו, אמר רבי יוסי בן רבי יהודה שאין מה לדבר ושום דבר לא דוחה שבת: "'אֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ' [שמות ל"א, יג] – יכול לכל". אבל רבי יונתן בן יוסף חלק עליו וטען שפירוש הפסוק העוקב, "כִּי קֹדֶשׁ הִיא לָכֶם" (שמות ל"א, יד), אינו אלא "היא מסורה בידכם ולא אתם מסורים בידה". לוז הדיון הזה משוקע בשיח הציבורי הישראלי גם היום.

קטע זה מגַלה, להוותנו, כי התלמוד – זה הים הגדול, שכל נחלי תרבותנו הולכים אליו וממנו – נעול וחתום בעבור מחבּרינו. הרי כל מתחיל ראשוני בתלמוד יודע כי התיבה "יכול" במדרש הכתוב פותחת תדיר שאלה, ובענייננו: "את שבתתי תשמרו – יכול לכל?", בתמיהה! האמנם "שום דבר לא דוחה שבת"? וכאן באה התשובה, שנשמטה דרך פלא בציטוטם של המחברים: "תלמוד לומר 'אך'– חלק".הכתוב אומר "אַךְ אֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ", ולשון "אך" נתפס אצל חז"ל כבא למעֵט: לא בכל עניין תשמרו שבת – יש חריגים: פיקוח נפש דוחה שבת. אכן, די בהעפת עין בסוגיה הנידונה (יומא פה ע"א-ע"ב) כדי לגלות שהיא מביאה שורה של מקורות שהציעו חכמים לכלל הגדול 'פיקוח נפש דוחה שבת'. מעולם לא חלק ר' יוסי על כלל זה, אלא, אדרבה, עיגנוֹ במדרש הכתוב; ואילו ר' יונתן בן יוסף, וכן שאר חכמים הנזכרים שם, הביאו לכך מקורות חלופיים.

אי הבנה של הנקרא התלמודי, ברמה הבסיסית ביותר – זהו אפוא פריו של "הרצף הטקסטואלי" כאשר הוא נטול כל מחויבות לתכנים; לא רצף כאן, אלא קרע, המאיים להשיב תשובה נוראה לשאלתו של עקיבא ארנסט סימון בשעתו: "האם עוד יהודים אנחנו?"[10]

ד
היכרותם הבעייתית של מחבּרינו עם התרבות היהודית ומקורותיה היא אף היסוד לקביעות סטריאוטיפיות ומתנשאות על תכונותיהם או דעותיהם של מאמינים שומרי מצוות. והרי לכם 'פנינים' מועטות: "חילונים מודעים אינם מבקשים לעצמם שלווה אלא תסיסה, והשאלה חביבה עליהם יותר מן התשובה" (עמ' 18) – זאת כמובן בניגוד למאמינים. ברם, "שלווה" לפי האמור במשנה המפורסמת באבות (ד, טו) היא תכונתם של רשעים דווקא, ואילו חווייתו הבסיסית של איש האמונה כבר תוארה יפה בידי הרב יוסף דב סולוביצ'יק: "האדם המאמין, אשר חווייתו הדתית עמוסה מאבקים פנימיים וסתירות, הפוסח על שתי הסעיפים, בין דבקות באלוהים ובין ייאוש… תפקידו קשה היה מאז ימי אברהם אבינו ומשה רבינו. תהא זו עזות יומרנית אם אנסה להמיר את חוויית האמונה מליאת הסתירות והסבל בחוויה רווּית אושר והרמוניה"[11] – אבל "עזות יומרנית" זו עצמה נוטלים לעצמם צמד המחברים שלנו, מתוך חוסר ידיעה אומלל בטיבם של אמונה ומאמינים. והוא הדין באשר לחשיבותה של השאלה; ראו, למשל, דבריו של הרש"ר הירש:"אם נרצה לדעת מה מותר האדם מן הבהמה, לא נטעה הרבה אם נאמר: האדם שואל!"[12] השאלות והקושיות הן הן נשמת אפה של הלמדנות היהודית, הן ש"מעוררות הלבבות ומולידות מחשבות לאֲשר להם עיניים פקוחות ואוזניים קשובות" (רמב"ן, השגות על ספר המצוות לרמב"ם, העיקר הראשון). האמנם חילונים הם דווקא שהשאֵלה והַתסיסה חביבות עליהם, או שמא דימויָם העצמי של מחבּרינו הוא החביב עליהם?

כיוצא בזה, הקביעה החלוטה שהמחברים קובעים כדבר שאינו צריך ראיה: "בראשית העת החדשה קפאה האורתודוקסיה היהודית על שמריה האינטלקטואליים ולא הצליחה לחדש את ביתה היא" (עמ' 24). אך על פניה של האורתודוקסיה היהודית מ"ראשית העת החדשה", תקופה שנפתחה כידוע לפני למעלה מ-500 שנה, חלפו הרמח"ל ומהר"ל מפראג, הגאון מווילנה והרב בעל התניא, בעל 'שפת אמת' ור' צדוק הכהן מלובלין, רש"ר הירש וראי"ה קוק – וזוהי רשימת מצאי מעליבה יחסית לשורה הארוכה והססגונית של ענקי רוח ופורצי דרך שקמו לנו במהלך העת החדשה; והרי כל אחד מן האישים שנזכרו יצר רעידת אדמה אינטלקטואלית, שגלי ההדף שלה מרעידים עד היום – וכנראה עוד זמן רב לעתיד – את החֲשיבה האורתודוקסית התוססת והמתחדשת כל העת, לאפיקיה ולזרמיה המגוּונים. מחבּרינו הם אפוא הקופאים על מוסכמותיהם, המאפשרות להם שלווה עקרה בחיקה של תלישות אינטלקטואלית.

מכאן אף הדברים שנשא עמוס עוז בעפרה בשנת תשמ"ב, החוזרים ומובאים בחיבור שלפנינו (עמ' 239): "על כך אנו חלוקים, בשורש הדברים: מוזיאון או דרמה" – כש'מוזיאון' הוא תיאור עמדתם הנפשית של בני פלוגתיה ה"מתנחלים" ביחס למורשתם, ואילו ה'דרמה' היא נחלת עוז וסיעתו; אלה האחרונים מאמינים ב"מאבק בין פירושים, השפעות חיצוניות ודגשים. מאבק תמידי על מה עיקר ומה טפל" וכו' (שם). אך נעלם הימנו כי מאבק לוהט בין פירושים, השפעות חיצוניות ודגשים, מאבק תמידי על מה עיקר ומה טפל, הוא הוא דווקא אפיונה של ההגות האורתודוקסית היהודית לתקופותיה ולאסכולותיה, כפי שנהיר לכל מי שנחשף לה; ואילו המוזיאון, שמוצגיו כבר אינם נהירים למבקריו המתמעטים והולכים, הוא הדימוי הנכון לתרבות היהודית כפי שהיא ניבטת מבין דפי הספר שלפנינו. כי בלא מחויבות לתוכני התרבות, יבש כוח החיים שבה, ניטל המניע להתפלמס עליה, לפרְשה, לחדְשה ואף להיזקק לה כל עיקר.

ה
מתוך שלא לשמה, קיימו עמוס עוז ובתו פניה עוז-זלצברגר מצווה גדולה, בבואם להציע דרך טקסטואלית לחיבור עם רצף התרבות היהודית; שהרי כל אמצעי להיכרות עם תרבותנו מבורך מִתחילה. דא עקא, הדרך שביקשו לסלול עוקפת מחויבות וקורצת לקלילות אסתטית גרידא; והנה, דווקא ספרם מוכיח שקריצה חיננית אמנם יש כאן, אך סיכוי ממשי לרצף תרבותי אין כאן. זאת מפני שמחויבות וקבלת עול הן הן לוז הציוויליזציה שלנו; אכן, "יהדות של מילים" לא הייתה ולא נבראה – אין יהדות אלא במעשים. ועדיין לא סר טעמם של דברי ביאליק במאמרו המפורסם "הלכה ואגדה" שנדפס תחילה לפני מאה שנה:[13]

הנה הולך וגדל דור באוויר שכולו מימרות ופזמונים, ועל מיני דברים שכולם הבל פה ורוח שפתיים. הולכת ונבראת מין יהדות של רשות. קוראים בשם לאומיות, תחיה, ספרות, יצירה, חינוך עברי, מחשבה עברית, עבודה עברית – וכל הדברים הללו תלויים בשׂערה של איזו חיבה: חיבת ארץ, חיבת שפה, חיבת ספרות – מה מחירה של חיבה אווירית?
חיבה? – אבל החובה היכן? ומאין תבוא? ומהיכן תינק? המן האגדה? והיא בטבעה אינה אלא רשות, הן ולאו ורפה בידה.
יהדות שכֻּלה אגדה דומה לברזל שהכניסוהו לאוּר ולא הכניסוהו לצונן. שאיפה שבלב, רצון טוב, התעוררות הרוח, חיבה פנימית – כל הדברים הללו יפים ומועילים כשיש בסופם עשייה, עשייה קשה כברזל, חובה אכזרית.
לבנות אתם אומרים – "כרתו אמנה וכתבו ועל החתום שָׂרֵינוּ לוִיֵינו וכהנינו… והעמידו עליכם מצוֹת" – הלא כן החלו לבנות גם אבותיכם… בֹּאו והעמידו עלינו מצוֹת! יֻתַּן לנו דפוסים לצקת בהם את רצוננו הנִגָר והרופס למטבעות מוצקות וקיימות.
צמאים אנו לגופי מעשים. תנו לנו הרגל עשייה מרובה מאמירה בחיים, והרגל הלכה מרובה מאגדה בספרות.
אנו כופפים את צווארנו: איה עול הברזל? מדוע לא תבוא היד החזקה והזרוע הנטויה?

אכן, זהו האתגר העומד כיום לפתחם של נוחלי מורשתנו: כיצד להבהיר בשדה הרוח של ימינו כי דווקא הנאמנות לאני ולחירותו המוסרית, דווקא הַשְלָמת העצמי, טעונות קבלת עול בלתי מתפשרת; בלעדיה, בוגד האדם תחילה וראש – בעצמו. לא בַשמים היא ולא מעבר לים – בפינו ובקולמוסנו לעשותו.

[1] ראה אור כשנתיים לפני כן באנגלית (Jews and Words, New Haven: Yale University Press, 2012), וממשיך להופיע בשפות הרבה.
[2] ראו למשל עמ' 17; 19; 20; 31; 36; 59; 60; 61; 62; 71; 153; 160; 235. אין צריך לומר שההצהרה על הכפירה באלוהים כרוכה בהַעמדה סטריאוטיפית וּוולגרית של האמונה, כפי שתתואר להלן.
[3] עמ' 188; על יסוד לשונו של מ"י ברדיצ'בסקי המובא שם, תוך שינויו.
[4] כבר במבואם מצהירים המחברים: "הטקסטים היו כתובים עלי ספר" (עמ' 7), ואין הם נלאים מלחזור על כך (ראה למשל עמ' 22, 30, 43, 57). הצגת מקורותינו כספרים מוחשיים מאפשרת את תיאור ההיזקקות להם כאהבת הספר וכקריאת טקסטים ספרותיים. ברם, המחקר כבר הכריע כשיטת רש"י וסיעתו, שמעֵבר למקרא לא נכתב כמעט דבר עד סוף ימי האמוראים (המאה השישית למניינם), ותרבות הלימוד הייתה אוראלית בלבד (ראו חיבורו המסכם של פרופ' י' זוסמן, "תורה שבעל-פה – פשוטה כמשמעה", מחקרי תלמוד, ג [תשס"ה], עמ' 209–384). ספריית הענק שנוצרה סביב המקרא – מכלול שדותיה הנרחבים של תורה שבעל-פה לסוגותיה – לא ניתנה אפוא כלל לקריאה; תלמידים קיבלו אותה בעל-פה מרבותיהם, ועיקר משימתם היה שמירת המסורות באמצעות שינון בלתי פוסק, והעברתן – אותן ואת ההירתמות לשינונן – לתלמידיהם שלהם. כלום ניתן להעלות על הדעת מפעל מפרך ומייגע שכזה, הדורש מיצוי מקסימלי ומתמיד של מאמץ סיזיפי – בלא מחויבות טוטאלית לתכנים?
[5] ראו ויקרא רבה כ, יא, מהד' מרגליות עמ' תע-תעא, ובמקבילות שצוינו שם.
[6] עמ' 80. כמובן, אין כאן כל חידוש (השוו לדוגמה תרגום תהלים שם), אלא שחכמים ידעו גם לדרוש את הכתובים, ולא רק להבינם כפשוטם המילולי.
[7] לאמִתו שלדבר נראה שאף בבבלי אין התשובה מקורית, ואינה אלא העבָרה מאוחרת מנדה ע ע"ב – עא ע"א, ואכמ"ל.
[8] חַפשׂו למשל את שם העצם 'טיול' במאגר 'פרויקט השו"ת' של אוניברסיטת בר אילן. לכפל הוראתו של 'טיול' ראו למשל פרופ' נ"מ ברונזניק, "למשמעו של הניב 'מטייל… ארוכות וקצרות'", המעיָן, ניסן תשנ"ט, עמ' 53–54.
[9] אף באשר למקרא, שמחבּרינו כה מתייקרים בו, יש בדבריהם קביעוֹת שיסודן בחוסר ידיעה גרידא; כך למשל: "אולי תופתעו לדעת שבמקרא… המקום המקודש היחיד הוא אתר המקדש בירושלים, על הר ד'" (עמ' 135) – אך נעלמו מהם דברי ישעיהו נ"ב, א:"עוּרִי עוּרִי לִבְשִׁי עֻזֵּךְ צִיּוֹן לִבְשִׁי בִּגְדֵי תִפְאַרְתֵּךְ יְרוּשָׁלִַם עִיר הַקֹּדֶשׁ כִּי לֹא יוֹסִיף יָבֹא בָךְ עוֹד עָרֵל וְטָמֵא"; ונשנה הדבר בנחמיה יא, א:"וַיֵּשְׁבוּ שָׂרֵי הָעָם בִּירוּשָׁלִָם וּשְׁאָר הָעָם הִפִּילוּ גוֹרָלוֹת לְהָבִיא אֶחָד מִן הָעֲשָׂרָה לָשֶׁבֶת בִּירוּשָׁלִַם עִיר הַקֹּדֶשׁ וְתֵשַׁע הַיָּדוֹת בֶּעָרִים".
[10] ע"א סימון, "האם עוד יהודים אנחנו?", לוח הארץ תשי"ב, עמ' 97–129. ניסוחו של סימון בא בעקבות הסופר והתיאולוג הגרמני ד"פ שטראוס, שטבע בשנת 1872 את השאלה "האם עוד נוצרים אנחנו?"; אך בלבוש העברי ההקשר הרעיוני שונה כמובן מעיקרו.
[11]י"ד סולוביצ'יק, איש האמונה, בתרגום צבי זינגר וזאב גוטהולד, ירושלים: תשכ"ח, עמ' 9.
[12] רש"ר הירש, הגדה של פסח עם פירוש 'נחלת השר', מלוקט ומתורגם בידי דודי ר"מ ברויאר ז"ל, ירושלים-רחובות: תשכ"א, עמ' 53 (המקור הגרמני צוין שם, עמ' 162).
[13] ח"נ ביאליק, דברי ספרות, תל-אביב תשט"ו, עמ' קו-קז; נדפס תחילה ב'כנסת', תרע"ז, עמ' 26-12. ההדגשות במקור.

פורסם בגליון 'השילוח' (https://hashiloach.org.il/%D7%99%D7%94% ... %94%D7%93/).

גביר · הודעהעל ידי **גביר** » ב' אוקטובר 15, 2018 9:36 am

הגיע אלי לספריה כרך ראשון תרגום חדש של מורה נבוכים, מאת יהודי בשם ר' הלל גרשוני [איני יודע מיהו], בעריכת ר' יוחאי מקבילי ועם ביאוריו, בתוספת הערות מבואות וכו', הוצאת מפעל משנה תורה, קדומים, אלול ה'תשע"ח. התרגום בהיר ומובן, הביאורים רהוטים וברורים וגם העיצוב נח מאד, בהקדמתו דן המתרגם בתרגומים שקדמו לו ומראה את ההבדלים ביניהם ובינם לבינו.
עותק דיגיטלי ישנו כאן http://rambam.plus/b/mm/1/

שלום · הודעהעל ידי **שלום** » ב' נובמבר 19, 2018 8:33 pm

הספר נמצא בחנויות. גרשוני הוא יהודי צעיר הידוע ברשת הפייסבוק. נכדו של ר' בן ציון גרשוני (עי' ויקיפדיה). דוקטורנט בתלמוד. את הערבית למד מן הסתם באוניברסיטה (העברית מחייבת בלימוד שפה זרה - יוונית, לטינית, ערבית או סורית לסטודנטים לתואר מחקרי).

הכרתי את שוורץ ז"ל ויבלח"א גרשוני - שניהם להכרתי יר"ש למרות שאולי לא מצייתים למודעות העסקנים בימי בחירות.

חלמישצור · הודעהעל ידי **חלמישצור** » ב' נובמבר 19, 2018 11:12 pm

viewtopic.php?f=7&t=6618&start=2600#p493287

היא שיחתי · הודעהעל ידי **היא שיחתי** » ג' אוגוסט 13, 2019 1:18 am

לאחרונה י"ל הכרך השני במהדורת מפעל משנה תורה, בתרגומו של הלל גרשוני
האם יש מי שהתנסה כבר בשני התרגומים? של שוורץ וגרשוני? האם באחד מהם נפל פגם? האם ישנה עדיפות לאי מי?
כמו כן, איך 'הביאור' של מפעל משנה תורה?

הגהמ · הודעהעל ידי **הגהמ** » א' אוגוסט 25, 2019 4:26 pm

הקישור למהד' שורץ כנראה כבר לא פעיל, האם יש למאן דהו אפשרות להעלות?

חלמישצור · הודעהעל ידי **חלמישצור** » ב' ספטמבר 02, 2019 12:47 am

היא שיחתי כתב:לאחרונה י"ל הכרך השני במהדורת מפעל משנה תורה, בתרגומו של הלל גרשוני. האם יש מי שהתנסה כבר בשני התרגומים? של שוורץ וגרשוני? האם באחד מהם נפל פגם? האם ישנה עדיפות לאי מי? כמו כן, איך 'הביאור' של מפעל משנה תורה?

עידו פכטר / פחות נבוכים
לימוד בספרו ההגותי של הרמב"ם הוא משנה־חיים והוא נצרך מאוד בתקופתנו, שבה התגבשה יהדות מסוג מסוים. מפעל מורה הנבוכים מצליח לגשר על פערי ידע ושפה ולהגיש ללומדים ספר נגיש
מקור ראשון, א' באלול ה'תשע"ט
https://www.makorrishon.co.il/judaism/167639

פורום אוצר החכמה

מי מחובר