הודעהעל ידי הצעיר שבכהונה » ד' יוני 15, 2022 9:59 am
נדמה לי שאצל כל הספרדים כולם (ולא רק אצל התימנים) היתה מסורת ברורה לחלק בין חַמְרָא שהוא יין לבין חֲמָרָא שהוא חמור.
וזאת מסורת מוכחת מכמה סיבות: החולם העברי הופך לקמץ בארמית (שלום/שלָם או שְלָמָא), לכן חמור/חמָר או חֲמָרָא. (הא׳ בסוף התיבה בארמית במקור היתה סימן היידוע (כה׳ הידיעה בעברית), אבל בפרט בארמית המזרחית (זו של הבבלי) בהשפעת השפה האכדית שבה אין יידוע (כמו ברוסית), שמו א׳ ברוב הפעמים בסופי התיבות בין אם מיודעות בין אם לא).
לעומת זאת, יין הוא בעברית חֶמֶר, (ודם ענב תשתה חָֽמֶר, ביום ההוא כרם חֶמֶר ענו לה), והמשקל המקביל בארמית לפֶעֶל העברי הוא פעְלָא (כמו כֶּלֶב/כּלְבָּא, שֶׁמֶשׁ/שִׁמְשָׁא), כך חֶמֶר עברי צריך להיות חַמְרָא בארמית. בנוסף, זה מפורש בתנ״ך! לׇקֳבֵל אַלְפָּא חַמְרָא שָׁתֵה, בִּטְעֵם חַמְרָא לְהַיְתָיָה, אִשְׁתִּיו חַמְרָא, חַמְרָא שָׁתַיִן. כל זה כשיש א׳ בסוף (כבר כתבתי עליה), אבל כשאין א׳ בסוף, כדי להקל על הלשון ולא לומר חַמְר (באופן כללי פַעְל) עם שני עיצורים רצופים בלי תנועה בסוף תיבה, דרך הארמית להפוך את סדר התנועות, ואז יש חֲמַר (עם פתח ולא קמץ), וגם זה בתנ״ך: חִנְטִין מְלַח חֲמַר וּמְשַׁח (שלוש תיבות באותו משקל ברצף: מֶלח/מִלְחא/מְלַח, חֶמֶר/חַמְרָא/חֲמַר, שֶׁמן/מִשְׁחָא/מְשַׁח, באחרון השורש שונה בין העברית לארמית), חֲמַר בַּתִּין מְאָה.
(אגב, גם בערבית יש משקלים דומים, אבל אין זה עניננו)
לכן, אם מצאנו שגם למהרי״ל היתה המסורת הזאת (או אם כיון לזה לבד מתוך חכמתו הרבה), אין זאת אומרת שהספרדים והתימנים למדו ממהרי״ל, אלא שהיתה מסורת אחידה בכל עם ישראל בעבר, גם אצל האשכנזים (או שמהרי״ל כיון מתוך חכמתו למסורת שלהם).
אבל כל זה אינו קשור ממש לדיון המקורי כאן, כי הגמרא כתובה בלי ניקוד, ולכן אפשר לקרוא כך או כך...