אשכול - מה עדיף על מה?

[פרי יהושע]

חשבתי שאולי מוצלח שיהיה אשכול על שאלות המצויות בכל יום מה עדיף על מה?, [כשהאיזון אינו ברור ולא נזכר למיטב ידעתי בפוסקים הידועים], ונתקלים בהם אחת להנה ואחת להנה מעשים שבכל רגע, [אם יבדוק אדם עצמו יראה שממש כמעט כל רגע הוא נדרש להכריע בשאלות ממין זה].

כגון מה עדיף לאדם שנמצא סמוך לסוף זמן תפילה, ברכות ק"ש כיון ואם לא יאמר אותם כעת לא יוכל לאומרם אח"כ, או שמונה עשרה שעיקרו בזמן תפילה.

כמו כן, מה עדיף על מה? תקנת עזרא למי שמקפיד על כך או חזרת הש"ץ, או תפילה במניין, וכדו'.

הרבה דברים מסוג זה כבר עוררתי או שעוררו אחרים באשכולות אחרים כגון בבין המצרים האם עדיף קניה או כיבוס, או האם להעדיף ספק ברכה אחרונה על שתית כזית יין או המנהג של לא לשתות, וכן האם להעדיף חשש ברכה לבטלה או ברכה שלא התחיל על דעת לסיים בה. מה דעת החכמים? והאם אפשר להוסיף עוד מיני שאלות מסוג זה בלבד, ואולי גם לחפש דרך איך להכריע בכך כשאין את הדרך המקובלת, ואולי באמת יש דברים שכל אחד מכריע עפ"י נטית ליבו?.

[אליהו בן עמרם]

יפה דרש מר. אכן נושא מעניין ביותר.
נסתפקתי הבוקר:
האומר תחנון בישיבה כדין, ועובר לידו ספר תורה, שצריך לעמוד לכבודו. מה יעשה? יעמוד ויאמר תחנון, או ישב ויאמר תחנון למרות שהספר תורה עובר.
והשאלה בהנחה, שאי אפשר לחכות עם המשך אמירת התחנון עד שיעבור הספר תורה.

[פרי יהושע]

יישר כוחכם לזה בדיוק כוונתי ספיקות הלכתיים שאדם נתקל בהן ביומיום ואין מי שיטרח להכריע בהן בפוסקים הקדמונים.

בקשר לשאלתך, לכאורה נראה פשוט שיקום מהספר תורה, דבר ראשון מפאת עצמו כבוד התורה נראה עדיף מנפילת אפים, מה גם שכבר נפל והתחנן מעט ודי בכך בשביל לצאת ידי חובת תחינה, והיתר אינו מעכב בשיבה יאמר המזמור או התחינות בעמידה ומה רע בכך? ואתכם הברכה בעוד שאלות יומיומיות, [מה בקשר לשאלותי האם הן קשות מדי או...?]

[אורח24]

לענ"ד זה נראה פשוט שעדיף תפילה במניין על תקנת עזרא, שהרי כידוע התבטלה ואינה מעיקר הדין (כמדומני חולין דף קלג). לגבי חזרת הש"ץ לא הבנתי את השאלה, כוונתך שכבר התפלל את תפילת הלחש עם הציבור לפני שטבל?

לגבי השאלה השנייה אעיין בזה בלי נדר.

[פרי יהושע]

אני לא בטוח כל כך אמנם התבטלה תקנת עזרא אבל רבו המקפדים עליה מרבותינו האמור' עד הראשונים והאחרונים, ותפילה במניין אינה מחויבת מעיקר הדין, לעניין חזרת הש"ץ התכוונתי שכבר התפלל קודם שטבל מפני שלא הייתה לו ברירה, נאמר הנץ הגיע שכבר כמעט מפורש במשנה שזה עדיף ע"פ תקנת עזרא.

[אליהו בן עמרם]

יפה דרש מר. אכן נושא מעניין ביותר.
הסתפקתי הבוקר:
האומר תחנון בישיבה כדין, ועובר לידו ספר תורה, שצריך לעמוד לכבודו. מה יעשה? יעמוד ויאמר תחנון, או ישב ויאמר תחנון למרות שהספר תורה עובר.
והשאלה בהנחה, שאי אפשר לחכות עם המשך אמירת התחנון עד שיעבור הספר תורה.

יישר כוחכם לזה בדיוק כוונתי ספיקות הלכתיים שאדם נתקל בהן ביומיום ואין מי שיטרח להכריע בהן בפוסקים הקדמונים.

בקשר לשאלתך, לכאורה נראה פשוט שיקום מהספר תורה, דבר ראשון מפאת עצמו כבוד התורה נראה עדיף מנפילת אפים, מה גם שכבר נפל והתחנן מעט ודי בכך בשביל לצאת ידי חובת תחינה, והיתר אינו מעכב בשיבה יאמר המזמור או התחינות בעמידה ומה רע בכך? ואתכם הברכה בעוד שאלות יומיומיות, [מה בקשר לשאלותי האם הן קשות מדי או...?]

לפי מיטב זכרוני כתבו ראשונים בטעם הישיבה ונפילת אפיים באופן שאנו נופלים על פנינו, שהוא דרך המתחנן על נפשו המתבייש לישא פניו בבקשתו לפני בוראו(זה בערך הרעיון).
ואם כן, הרי שהואיל ויש לו נוסח תפילה מסוים לומר, שכולל בתוכו תוכן מתאים לעניין, האם לא צריך לומר כולו בנפילה אפיים? וכי כך הוא מראה בושתו מפני המלך, שנופל קצת על אפיו ואת שאר בקשתו על נפשו אומר באופן רגיל?
וכי נראה הגיוני שהאדם יודה שהוא "אומלל" ו"נפשו נבהלת מאד" כדאיתא בנוסח של תחנון ויאמר זאת בקומה זקופה? כאשר בדיוק לזה אמרו חז"ל שראוי שיאמרו בנפיל אפיים בהתנהגות של מתבייש בדבריו.
ולכן נראה שעדיין צ"ע בדבר

[אורח24]

אפילו בברכת המזון שהיא דאורייתא ויש חובה לישב בה, הדין הוא שאם עובר ת"ח לידו חייב לעמוד מפניו. לכן פשוט שה"ה בנ"ד.

[אליהו בן עמרם]

אפילו בברכת המזון שהיא דאורייתא ויש חובה לישב בה, הדין הוא שאם עובר ת"ח לידו חייב לעמוד מפניו. לכן פשוט שה"ה בנ"ד.

ימחל לי מר, וכי לשבת בברכת המזון זה גם מדאורייתא? רק ברכת המזון עצמה דאורייתא ולא אופן הברכה, בישיבה או בעמידה.
ואדרבה, האם לדבריך לא יצא בברכת המזון - אם ברך בעמידה?
ולכאורה זיל בתר טעמא, וזה מה שכתבתי, שחלק מהותי מהנפילת אפיים - זה לשבת, ואולי בברכת המזון שהטעם לשבת הוא אחר לגמרי, זה שאני.
ועוד, אשמח אם תציין את מקור דבריך.
ומ"מ לענ"ד הדרא קושייא לדוכתא

[אורח24]

בשולחן ערוך כתוב במפורש שצריך לשבת (בנוגע לעל המחיה יש מחלוקת אם צריך רק כשאוכל מזונות או אפילו פירות.ע"ש). ונכון שהישיבה היא לא דאורייתא, אלא לצורך כוונה בברכה, אבל פשוט שכוונה בברכה דאורייתא לא גורעת מכוונה בתחנון, ואפילו הכי הצריכו לקום מפני ת"ח. אחד המקורות לכך שאני זוכר מובא בתוספות במסכת ברכות (לא זוכר בדיוק את הדף..אולי מח, מט..בסוף הפרק) בשם רבי אלברט הכהן ש"ושבעת"- רומז לשב עת (ברכת המזון). ועוד נראה שכבוד תורה דרבים עדיף מאשר כוונה של יחיד..מה עוד שזה לא כל כך מפריע להתכוון וזה סך הכל כמה שניות עד שהספר עובר.

[אליהו בן עמרם]

התכוונתי לשאול מהו המקור לעמוד בפני ת"ח באמצע ברכת המזון? האם על זה ענית מתוס' בברכות?
ועדיין, יש לחלק, כי לכאורה הנפילה על אפיו בתחנון איננה בשביל לסייע לכווונתו, שיהיה מיושב בדעתו, אלא יותר מכך לענ"ד, כלומר חלק מעניין עצמו, שכולל אמירה בפיו והתנהגות הולמת כשל מי שמתבייש בדבריו.
וראה נא, הרי לא מספיק לשבת בתחנון, אלא צריך ליפול על אפיו, וזה בוודאי לא רק בגלל שרוצים שיהי מיושב בדעתו ויכוון מחשבתו.
ועוד, האם אתה בטוח שמה שאמרו בברכת המזון, זה שימשיך לברך בעמידה כשהת"ח עובר לפניו? או אולי שיפסיק ויקום וימשיך אחר כך?
כי אני הקפדתי לשאול - מה עדיף על מה? באופן שלא יכול להפסיק בתחנון ולהמשיך אחר כך.
ואשמח כמובן לקרוא שוב את חידוד דעתך בענין

[אורח24]

את דין קימה בפני ת"ח בזמן ברכת המזון ראיתי בילקוט יוסף. ולפי מה שהוא כותב שם נראה שיכול להמשיך להגיד בעמידה (זה בהלכות כבוד ת"ח).
התוספות בברכות (עכשיו בדקתי זה בדף נא בתוספות האחרון בפרק) זה לעניין הישיבה בברכת המזון, והם רק מביאים את הרמז מהפסוק. הישיבה עצמה בברכת המזון היא דינא דגמרא (שם בברכות נא), ולא נראה לי שנפילת אפיים זה דינא דגמרא (או לפחות לא נפסק להלכה לכו"ע), שהרי ספרדים לא נוהגים בזה.

ומעבר לכך, זה פשוט נראה לי הגיוני שספר תורה עובר לידך צריך לעמוד, ועוד שאם כולם עומדים ורק אתה יושב זה נראה לא כל כך טוב..אבל אשמח לשמוע את דעתם של אחרים בנושא. בכל מקרה יישר כוח שאלה מעניינת.

[פרי יהושע]

נפילת אפים היא בוודאי דינא דגמ' ואיך אפשר להעלות על הדעת אחרת, ומה שאין הספרדים נוהגים בה היום, זה רק משום שלפי הקבלה יש בזה סכנה גדולה, וגם הרבה טוענים שזה מנהג קשה שינהגו בה כו"ע, אבל כך הם נוהגים.

אמנם לעניין קימה בזמן הנפילת אפים שהסתפק הרב אליהו בן עמרם, אכתי המזמור לא זהו העניין אלא עצם הנפילה, לא משנה מה יאמר, ולכן אין סברא שאם כבר נפל שלא יקום מה גם שיכול שוב ליפול אח"כ כחפצו, ועיקר נפילת אפים [אף שהיא מדינא דגמ'], אין היא חובה גמורה משא"כ קימה מחמת ס"ת וכ"ש מפני אדם גדול שהוא דין תורה ממש. [וגם שיראה כבזוי כלפי העולם שאינן משגחין שעוסק בנפילת אפים וכמש"כ הרב האורח].

[פרי יהושע]

עוד שאלה בסגנון הזה [ממנחה גדולה היום], מה עדיף לעבור בצד [ולא לפני] המתפלל, או להיכנס ד' אמות בבהכ"נ ואפי' להיכנס עד מקומו שדעתו מיושבת יותר שם, ונראה שהוא תלוי בטעם שאם הוא כדי לא לערב דעתו של המתפלל [שזה לכא' שייך רק בעובר לפניו], פשוט שאסור, אולם אם הוא כדי לא להיכנס לד' אמות של שכינה וכדו', אולי כיון ואינו עיקר כ"כ בצד המתפלל רק לפניו שמא יש להעדיף ישוב הדעת בתפילתו, שעכ"פ אינו פוגע בתפילתו של אחר וצ"ע.

[נשר]

נדמה שראיתי שאלה דומה באחד מספרי השו"ת הקצרים עם הגרח"ק שליט"א

האם כשעומד לפני המתפלל ואסור לו לפסוע, ועובר לידו ספר תורה האם צריך ללוות הספר תורה או להשאר במקומו.

[אליהו בן עמרם]

שאלה נוספת לאשכול זה:
שליח ציבור שנמצא בקדושה, והקהל עונה כרגע "קדוש קדוש" - האם יצטרף אליהם ויאמר עימם "קדוש קדוש" שכן צריך לומר בעשרה?
או שמא בגלל שהוא שליח ציבור ומוטל עליו לומר "חזרת הש"ץ" לצורך הציבור (או להוציאם, או בגלל מנהגא כפי שקבעו שתהיה חזרת הש"ץ), שיחכה עד שיגמרו ואז יאמר לבד "קדוש קדוש"?
מה עדיף על מה?
אכן ידעתי את שפסקו הפוסקים בזה, אך מה הסברא להעדיף זה על זה כיום כאשר כולם מתפללים לבד לפני החזרה?
ואם נימא שעדיף שיצטרף לציבור באמירתו, האם כאשר יש מישהו בקהל שעדיין לא גמר שמו"ע בלחש ונצרך לצאת ב"קדושה", האם זה טעם מספיק לומר לש"ץ שיחכה ויאמר לבדו "קדוש קדוש" כדי להוציא את המאריך בתפילתו כעיקר התקנה מקדמת דנא?

[פרי יהושע]

לא הבנתי כוונתו במה שפסקו הפוסקים כיום?, ברמב"ם בסדר התפילה כתב שכולם צריכים לקרוא יחד ובקול שווה שאמירת קדוש וכו' צריכה להיות דוגמא של המלאכים, ולעומת כן במ"ב הסתפק בזה, וכיום נהוג להורות שיקרא עם כולם אלא שיגביה קולו להוציא את מי שאוחז בשמונה עשרה, [ולא כהרמב"ם].

עכ"פ לא הבנתי מה כוונתו ומה ההבדל כיום או פעם הלא קדושה לא אמרו בלחש גם פעם?.

[פרי יהושע]

יש לעיין בשבת לסוברים שאין מעיקר דינא דין סמיכת גאולה לתפילה, האם תפילה בנץ החמה עדיפה ע"פ סמיכה של גאולה לתפילה [וק"ש יכול להספיק קודם הנץ], או שעד כדי כך לא עדיפה, וכן יש להסתפק לעניין תפילה במניין, [שהפוסקים לא דיברו אלא לעניין להפסיק לקדיש או לקדושה וצ"ע.

[אליהו בן עמרם]

שאלה נוספת לאשכול זה:
שליח ציבור שנמצא בקדושה, והקהל עונה כרגע "קדוש קדוש" - האם יצטרף אליהם ויאמר עימם "קדוש קדוש" שכן צריך לומר בעשרה?
או שמא בגלל שהוא שליח ציבור ומוטל עליו לומר "חזרת הש"ץ" לצורך הציבור (או להוציאם, או בגלל מנהגא כפי שקבעו שתהיה חזרת הש"ץ), שיחכה עד שיגמרו ואז יאמר לבד "קדוש קדוש"?
מה עדיף על מה?
אכן ידעתי את שפסקו הפוסקים בזה, אך מה הסברא להעדיף זה על זה כיום כאשר כולם מתפללים לבד לפני החזרה?
ואם נימא שעדיף שיצטרף לציבור באמירתו, האם כאשר יש מישהו בקהל שעדיין לא גמר שמו"ע בלחש ונצרך לצאת ב"קדושה", האם זה טעם מספיק לומר לש"ץ שיחכה ויאמר לבדו "קדוש קדוש" כדי להוציא את המאריך בתפילתו כעיקר התקנה מקדמת דנא?

לא הבנתי כוונתו במה שפסקו הפוסקים כיום?, ברמב"ם בסדר התפילה כתב שכולם צריכים לקרוא יחד ובקול שווה שאמירת קדוש וכו' צריכה להיות דוגמא של המלאכים, ולעומת כן במ"ב הסתפק בזה, וכיום נהוג להורות שיקרא עם כולם אלא שיגביה קולו להוציא את מי שאוחז בשמונה עשרה, [ולא כהרמב"ם].

עכ"פ לא הבנתי מה כוונתו ומה ההבדל כיום או פעם הלא קדושה לא אמרו בלחש גם פעם?.

לגבי השיטות בזה כולל דברי האג"מ יעוין ב"אישי ישראל" שליקטן בטו"ט.
מכיר אני גם את דברי הרמב"ם ואת מנהג מנין ותיקין בהנהגת הגר"ש דבליצקי שליט"א, שירים הש"ץ קולו.
אך עניינו של האשכול - מה עדיף על מה, וע"כ שאלתי מה עדיף, להעדיף את תפקידו של הש"ץ כמוציא אחרים ידי חובתם, או שצריך להשתתף עמהם באמירתם.
וב"פתרון" איך אפשר לקיים שניהם לא יצאנו יד"ח...

[אוצר החכמה]

עוד שאלה בסגנון הזה [ממנחה גדולה היום], מה עדיף לעבור בצד [ולא לפני] המתפלל, או להיכנס ד' אמות בבהכ"נ ואפי' להיכנס עד מקומו שדעתו מיושבת יותר שם, ונראה שהוא תלוי בטעם שאם הוא כדי לא לערב דעתו של המתפלל [שזה לכא' שייך רק בעובר לפניו], פשוט שאסור, אולם אם הוא כדי לא להיכנס לד' אמות של שכינה וכדו', אולי כיון ואינו עיקר כ"כ בצד המתפלל רק לפניו שמא יש להעדיף ישוב הדעת בתפילתו, שעכ"פ אינו פוגע בתפילתו של אחר וצ"ע.

לא הבנתי כוונתך. צדדים שלפניו הוא מחלוקת האחרונים אם נאסר מדין העובר לפני המתפלל ולאוסר אסור ולמתיר מותר.

[פרי יהושע]

כיון שהוא מחלוקת ולא מוסכם לכל הדעות אלא שיש להחמיר לכתחילה השאלה כמה זה מחייב במקום של שיקול אחר של ישוב הדעת בתפילתו, והצדדים הם כאמור שאם הוא על חשבון האחר בוודאי שאסור, ואם לא יש לדון.

[פרי יהושע]

שאלה נוספת לאשכול זה:
שליח ציבור שנמצא בקדושה, והקהל עונה כרגע "קדוש קדוש" - האם יצטרף אליהם ויאמר עימם "קדוש קדוש" שכן צריך לומר בעשרה?
או שמא בגלל שהוא שליח ציבור ומוטל עליו לומר "חזרת הש"ץ" לצורך הציבור (או להוציאם, או בגלל מנהגא כפי שקבעו שתהיה חזרת הש"ץ), שיחכה עד שיגמרו ואז יאמר לבד "קדוש קדוש"?
מה עדיף על מה?
אכן ידעתי את שפסקו הפוסקים בזה, אך מה הסברא להעדיף זה על זה כיום כאשר כולם מתפללים לבד לפני החזרה?
ואם נימא שעדיף שיצטרף לציבור באמירתו, האם כאשר יש מישהו בקהל שעדיין לא גמר שמו"ע בלחש ונצרך לצאת ב"קדושה", האם זה טעם מספיק לומר לש"ץ שיחכה ויאמר לבדו "קדוש קדוש" כדי להוציא את המאריך בתפילתו כעיקר התקנה מקדמת דנא?

לא הבנתי כוונתו במה שפסקו הפוסקים כיום?, ברמב"ם בסדר התפילה כתב שכולם צריכים לקרוא יחד ובקול שווה שאמירת קדוש וכו' צריכה להיות דוגמא של המלאכים, ולעומת כן במ"ב הסתפק בזה, וכיום נהוג להורות שיקרא עם כולם אלא שיגביה קולו להוציא את מי שאוחז בשמונה עשרה, [ולא כהרמב"ם].

עכ"פ לא הבנתי מה כוונתו ומה ההבדל כיום או פעם הלא קדושה לא אמרו בלחש גם פעם?.

לגבי השיטות בזה כולל דברי האג"מ יעוין ב"אישי ישראל" שליקטן בטו"ט.
מכיר אני גם את דברי הרמב"ם ואת מנהג מנין ותיקין בהנהגת הגר"ש דבליצקי שליט"א, שירים הש"ץ קולו.
אך עניינו של האשכול - מה עדיף על מה, וע"כ שאלתי מה עדיף, להעדיף את תפקידו של הש"ץ כמוציא אחרים ידי חובתם, או שצריך להשתתף עמהם באמירתם.
וב"פתרון" איך אפשר לקיים שניהם לא יצאנו יד"ח...

עדין לא הבנתי מה ההבדל בין היום לפעם?

[פרי יהושע]

יש לדון מה עדיף אמירת כל פסוקי דזימרה, או קדושה דיוצר בציבור לדעות שמדלגים אותם ביחיד, [שאולי כל מש"כ המ"ב בשם אחרונים שאין לדלג פסוקי דזימרה הוא רק לשיטות שאומרים קדושה זו אף ביחיד]. ובכלל אולי יש להעדיף לדלג קצת פד"ז אם חושב שיכוון יותר באמירת ק"ש עם ברכותיה עם הציבור [כמובן בדיעבד כשאיחר], כי הרי עכ"פ עיקר אמירת השבחות הם כדי לעורר הכוונה ואינם חיוב גמור מדין הגמ', ואם כן אפשר שיש להעדיף כוונה בברכות ק"ש וצ"ע.

[אבןטובה]

איכא ספק במי שראה איש ת"ח שנפל עם ס"ת מה עדיף להקים תחילה התלמיד חכם או הס"ת? ויש לציין מכות כב: חזו כמה טפשאי הני אינשי דקימי ס"ת ולא קיימי קמי גברא רבא

[פרי יהושע]

איכא ספק במי שראה איש ת"ח שנפל עם ס"ת מה עדיף להקים תחילה התלמיד חכם או הס"ת? ויש לציין מכות כב: חזו כמה טפשאי הני אינשי דקימי ס"ת ולא קיימי קמי גברא רבא

מש"כ במכות אינו ראיה כי לא ברור שיש כאן בזיון אם נשאר לשכב מעט, לפעמים לאחר נפילה אפי' צריך לשכב מעט ולא ישר לקום, אם אכן יש כאן בזיון, פשיטא כמו שכתבתם, ברוך בואך לפורום ירבו כמותך כאן

[אליהו בן עמרם]

איכא ספק במי שראה איש ת"ח שנפל עם ס"ת מה עדיף להקים תחילה התלמיד חכם או הס"ת? ויש לציין מכות כב: חזו כמה טפשאי הני אינשי דקימי ס"ת ולא קיימי קמי גברא רבא

את מי הת"ח עצמו שנפל צריך להקים תחילה? את עצמו? או את הספר התורה? (לא יצויר יכול להתחיל להרים את ספר התורה לפני שקם בעצמו)?
כמדומני שיסכימו הנו"נ שליט"א שאת ספר התורה.
ואם כנים הדברים, אולי נימא בזה כפי דאמרינן בכיבוד אב, שהם והוא חייבים בכבודי, ולפ"ז יקים את ספר התורה תחילה.

[פרי יהושע]

מה הראיה?, הלא הוא עצמו אין חייב בכבוד עצמו.

[אבןטובה]

השאלה הוא על אחר שראה אותם נופלים

[אליהו בן עמרם]

השאלה הוא על אחר שראה אותם נופלים

ועל שאלה זו עניתי: שאם ת"ח בעצמו מחויב להעדיף את כבוד הס"ת לפני כבוד עצמו, אם נימא שצריך בעצמו להקים את הס"ת לפני שמקים את עצמו, אז גם כלפי אחרים כך יהיה הדין וכמו שמצינו לעניין כיבוד אב ואם, שכבוד הבורא עדיף, כי שניהם חייבים בכבודו הבורא ית'.

[אליהו בן עמרם]

איכא ספק במי שראה איש ת"ח שנפל עם ס"ת מה עדיף להקים תחילה התלמיד חכם או הס"ת? ויש לציין מכות כב: חזו כמה טפשאי הני אינשי דקימי ס"ת ולא קיימי קמי גברא רבא

את מי הת"ח עצמו שנפל צריך להקים תחילה? את עצמו? או את הספר התורה? (לא יצויר יכול להתחיל להרים את ספר התורה לפני שקם בעצמו)?
כמדומני שיסכימו הנו"נ שליט"א שאת ספר התורה.
ואם כנים הדברים, אולי נימא בזה כפי דאמרינן בכיבוד אב, שהם והוא חייבים בכבודי, ולפ"ז יקים את ספר התורה תחילה.

מה הראיה?, הלא הוא עצמו אין חייב בכבוד עצמו.

א. דווקא הסברא אומרת שכן. כי כבודו נובע מה"תורה" שבתוכו, וא"כ צריך לכבד את ה"תורה" שלו בדיוק כמו אחרים...
ב. ועוד, גם אם נימא כדברי מר, מספיק שתסכים שחייב להקים הס"ת לפני עצמו, כדי להשוות למה שמצאנו באב ואם ביחס לקב"ה, כי גם שם השאלה אם לכבד אם ואם או לכבד את הקב"ה, ומזה שהאב והאם חייבים לכבד את הקב"ה ילפינן לבנם, ולמרות שאין צד כבוד כלפי עצמם.

[פרי יהושע]

א. דווקא הסברא אומרת שכן. כי כבודו נובע מה"תורה" שבתוכו, וא"כ צריך לכבד את ה"תורה" שלו בדיוק כמו אחרים...
ב. ועוד, גם אם נימא כדברי מר, מספיק שתסכים שחייב להקים הס"ת לפני עצמו, כדי להשוות למה שמצאנו באב ואם ביחס לקב"ה, כי גם שם השאלה אם לכבד אם ואם או לכבד את הקב"ה, ומזה שהאב והאם חייבים לכבד את הקב"ה ילפינן לבנם, ולמרות שאין צד כבוד כלפי עצמם.

"תורה דיליה" מפורש בקידושין, ויכול ת"ח אף למחול על כבוד עצמו, וממילא פשיטא שלגבי דידיה ס"ת קודם, מה השאלה בכלל?

[פרי יהושע]

כעת מצאתי מעשה בקיצור "משפטי שלום" עמוד שי"ב שר' איצל ציווה להקים את הנצי"ב לפני הס"ת שנפל עמו.

[פרי יהושע]

יש לדון שאלה הלכה למעשה, מה עדיף תפילה בכוונה וברגש בבית כנסת אחד ואם הוא גם ש"ץ שם אז גם זכות הציבור, או תקיעות מהודרות בבית הכנסת אחר, ולעניין יום ראשון שהוא מה"ת יש להכריע לכא' שעדיף תקיעות, אבל ביום שני שהוא מדרבנן, אף שגם בזה כתבו בפוסקים שיש להעדיף תקיעות ע"פ ברכות, אולם בעניין של הידור, אולי יש להעדיף תפילה מהודרת, דהלא עכ"פ שומע תקיעות, וזיל בתר כוונה, מה דעת החכמים סברות או מקורות?

[פרי יהושע]

יש לדון מה עדיף בעיוה"כ טבילה במקווה או תפילת מנחה במניין [מדובר בזקן שאינו יכול לקיים שניהם].

[אבקברד]

אכילה או מלאכה ביום כיפור - מה חמור יותר
מעשה שהיה: חולה סכרת שאמרו לו הרופאים שעליו לאכול ביום כיפור
או לחילופין שיבדוק עצמו במהלך היום [בדיקה שכרוכה בהוצאת דם ושימוש במכשיר חשמלי]
מה עדיף על מה?

[אליהו בן עמרם]

אינני נכנס לכך שיש לכאורה פתרונות להקל את איסור המלאכה ע"י שינוי, כי השאלה היפה לא הוצגה על מנת לחפש פתרונות מעשיים.

מ"מ לגופו לשל עניין, אענה בשאלה:
האכילה - מטרתה - להסיר את החשש מפני פיקוח נפש, ומכאן סיבת היתרה. (מצב של חשש כזה לפקו"נ - מתיר את האכילה)
אך, המלאכה - מטרתה - לברר האם האכילה מותרת. וזאת מי התיר לנו?

ומה עוד, שיתכן שיעשה את המלאכה ואז יתברר שהוא במצב רפואי המצריך אכילה, ויצא שגם יעשה מלאכה וגם יאכל - ויעבור 2 איסורים, משא"כ אם רק יאכל, שיעשה איסור אחד.

[אליהו בן עמרם]

יש לדון מה עדיף בעיוה"כ טבילה במקווה או תפילת מנחה במניין [מדובר בזקן שאינו יכול לקיים שניהם].

אם תרצה לדייק לשונות ומכאן להכריע,
אז, בראשונים (שכחתי כרגע מי) איתא: כשם ש"חייב" לטהר עצמו ברגל כך בעיהכ"פ, ואדרבה עדיפא מיניה.
ובעניין ה"מניין" - לא מצאתי בשו"ע לשון חיוב, אלא פחות מזה.
וא"כ נראה מדיוק הלשונות, שמקוה בעיוכ"פ (ואולי אף בערבי רגלים) - עדיף על מנין.

[אליהו בן עמרם]

יש לו כסף שיכול לשמש: או לרכישת אתרוג תימני בנוסף על מה שכבר קנה (זן חזו"א או מהריל"ד - נניח) כי הוא חושש לייחוסו של הזן, או לרכישת בשר ויין לשמחת החג. מה עדיף?

[פרי יהושע]

יש לו כסף שיכול לשמש: או לרכישת אתרוג תימני בנוסף על מה שכבר קנה (זן חזו"א או מהריל"ד - נניח) כי הוא חושש לייחוסו של הזן, או לרכישת בשר ויין לשמחת החג. מה עדיף?

פשוט ששמחת חג עדיף, אלא שהשאלה מה משמח אותו, אשתו ודאי עדיפא, [ובענין בשר לשמחת יו"ט בזמן הזה ידוע פלוג' הרמב"ם והשו"ע, והמקור עם הרמב"ם].

[אליהו בן עמרם]

השאלה הנ"ל, רק אם נניח שארבעת המינים (האתרוג הראשון) עדיף על שמחה.
א. באמת - האמנם?
ב. אולי נימא שיסתפק באתרוג חברו, ועדיין עדיף שמחה גם על אתרוג ראשון.
ב. למה שכתב מר, שמחה באתרוג הינה לכאורה מצוה אחרת ממצות "בחגך". הלא כן?
ג. ספק מורכב שווה לכאורה לספק דאורייתא, ואילו שמחה בזמן הזה - מהי?

[פרי יהושע]

יש לו כסף שיכול לשמש: או לרכישת אתרוג תימני בנוסף על מה שכבר קנה (זן חזו"א או מהריל"ד - נניח) כי הוא חושש לייחוסו של הזן, או לרכישת בשר ויין לשמחת החג. מה עדיף?

פשוט ששמחת חג עדיף, אלא שהשאלה מה משמח אותו, אשתו ודאי עדיפא, [ובענין בשר לשמחת יו"ט בזמן הזה ידוע פלוג' הרמב"ם והשו"ע, והמקור עם הרמב"ם].

השאלה הנ"ל, רק אם נניח שארבעת המינים (האתרוג הראשון) עדיף על שמחה.
א. באמת - האמנם?
ב. אולי נימא שיסתפק באתרוג חברו, ועדיין עדיף שמחה גם על אתרוג ראשון.
ב. למה שכתב מר, שמחה באתרוג הינה לכאורה מצוה אחרת ממצות "בחגך". הלא כן?
ג. ספק מורכב שווה לכאורה לספק דאורייתא, ואילו שמחה בזמן הזה - מהי?

הנני מסכים שאם יש ספק רציני על המורכב יש לדון שהוא פסול מה"ת ואז תרוויהו שווים, אף שגם זה אינו ברור שמורכב פסול מכל וכל וכידוע שדנו בזה. בעניין יוה"כ לחולה בסכרת,נראה נכון מאד שיש לדון רק על הפקו"נ דהשתא.