הודעהעל ידי שלמה בן חיים » ש' אוקטובר 01, 2016 8:52 pm
ההמלכה שעל ידי השופר
ואמרו לפני בראש השנה מלכיות זכרונות ושופרות מלכיות כדי שתמליכוני עליכם זכרונות כדי שיעלה זכרוניכם לפני לטובה ובמה בשופר
ראש השנה דף טז עמוד א
וכתב בחידושי הריטב"א;
ובמה בשופר. עיקר הפירוש דאכולהו קאי במה ראוי להמליכי ולהזכיר זכרונכם לפני בשופר, שכן כתיב (עי' מלכים א' פ"א פל"ט) ויתקעו העם בשופרות וימליכו את שאול עליהם למלך, ומלכותא דארעא כעין מלכותא דרקיעא,
חידושי הריטב"א שם
בתקיעת שופר אנו ממליכים את הבורא יתברך. מדוע ההמלכה נעשית דווקא על ידי תקיעת שופר, האם בקריאת פסוקי קבלת מלכות שמים הנאמרים בסוף תפלת הנעילה אין יותר המלכה. מדוע התקיעה מבטא המלכה יותר מכל, עד שרגע השיא של המלכת הבורא על ידי עמו, נעשה דווקא על ידי תקיעת שופר.
כתוב בתהלים;
אַשְׁרֵי הָעָם יוֹדְעֵי תְרוּעָה ה' בְּאוֹר פָּנֶיךָ יְהַלֵּכוּן:
[תהלים פט, טז]
ופירש הרד"ק;
ואמר אשרי העם יודעי תרועה, כלומר, אשריהם ישראל כשהיה רצונך אליהם והיית מולך עליהם ואז היו יודעי תרועתך, כמו שכתוב (במדבר כג, כא): ה' אלהיו עמו ותרועת מלך בו. וטעם התרועה, כי במלחמה המתגברים על אשר כנגדם היו תוקעים ומריעים להפחיד אשר כנגדם, כמו שאנו רואים במלחמות הכתובות שהם תוקעים ומריעים במצות האל יתעלה, וכן אמר (שם י, ט): וְכִי תָבֹאוּ מִלְחָמָה בְּאַרְצְכֶם עַל הַצַּר הַצֹּרֵר אֶתְכֶם וַהֲרֵעֹתֶם בַּחֲצֹצְרֹת, ובתרועת האל יתעלה אמר (ישעיה מב, יג): יָרִיעַ אַף יַצְרִיחַ עַל אֹיְבָיו יִתְגַּבָּר, זהו ותרועת מלך בו, וזהו יודעי תרועה. ה' באור פניך יהלכון, אז היו הולכים באור פניך ולא היו נכשלים כמו שהם עתה שהם הולכים בחשכה:
והדבר אומר דרשני, מדוע המסמל ביותר את המלכת הבורא, ואת ההליכה באור ה', היא תקיעת השופר.
דבר נוסף נאמר לנו על ידי חז"ל בדבר מעלתה של תקיעת שופר;
'כל השופרות כשרים חוץ משל פרה מפני שהוא קרן אמר רבי יוסי והלא כל השופרות נקראו קרן שנאמר במשך בקרן היובל'
גמרא, שפיר קאמר רבי יוסי, כו', עולא אמר היינו טעמא דרבנן כדרב חסדא דאמר רב חסדא מפני מה אין כהן גדול נכנס בבגדי זהב לפני ולפנים לעבוד עבודה לפי שאין קטיגור נעשה סניגור ולא והא איכא דם פר הואיל ואשתני אשתני והא איכא ארון וכפורת וכרוב חוטא בל יקריב קאמרינן והא איכא כף ומחתה חוטא בל יתנאה קא אמרינן והא איכא בגדי זהב מבחוץ מבפנים קא אמרינן שופר נמי מבחוץ הוא, כיון דלזכרון הוא כבפנים דמי.
[ראש השנה כו א]
הגמרא אומרת שבשעת תקיעת שופר הרי אנו כלפנים, והדברים נפלאים ומרוממים וכמו שכתב הגאון רבי ישראל מסלנט זצ"ל
וכאשר כח הציור מועיל למוסר, יצייר האדם בעצמו אילו היה כהן גדול והיה צריך להיכנס ביום הכיפורים לבית קודש הקדשים, היה חרד מאוד לנפשו בל יגיעהו רעה חלילה. כן יחזק אמונתו אמונת חכמים רבותינו חכמי התלמוד ז"ל, אשר פסקו וחדלו שופר של פרה משום שאין קטיגור נעשה סניגור, הגם שבבית המקדש בבגדי זהב נכנסים, אכן שופר כיון דלזכרון אתי, והאדם נזכר ונשפט על כל מעשיו ככהן גדול הנכנס לקדש הקדשים דמי, והדברים כהוויתן, ומאד מאד יחרד לב האדם, המעמיק בדבר הנורא הלזה.
[אור ישראל אגרת ז]
ובכן הדברים אמנם מחרידים ומבהילים, אך מה הביאור בהם, מהי גודלה של תקיעת שופר עד שמשווים אותה לכניסה לפני ולפנים.
מהו מלך? מה נקרא להמליך את הבורא יתברך? הרי ה' מלך גם בלי ההמלכה?
אדון עולם אשר מלך בטרם כל יציר נברא, לעת נעשה בחפצו כל אזי מלך שמו נקרא, ואחרי ככלות הכל לבדו ימלוך נורא
ה' מלך עוד קודם בריאת העולם, אך כיון שאין מלך ללא עם, רק לעת נעשה בחפצו כל אזי מלך שמו נקרא.
מה עלינו לעשות בכדי להיות העם שלו, בכדי שיחשב הדבר שהמלכנוהו עלינו?
ראיתי משל נפלא, בעל הבית על עשרות דונמים אשר יש בהם רבבות נמלים, האם בעל הבית מושל עליהם? לא ולא!!! הנמלים לא חשובים אצלו, הוא לא מתעניין במעשיהם, הוא לא חושב על צרכיהם, מבחינתו הם לא קיימים, הוא פעמים רבות באמת לא יודע על קיומם, ודאי לא מה הן עושות ומה הן לא עושות.
ההשגחה הפרטית שיש לבורא על כל אחד ואחד מאיתנו, נובעת מכך שהוא מושל עלינו, אנו העם שלו, אנו נאמניו והוא מתעניין בכל פעולה ופעולה שלנו, הוא ממלא את צרכינו ונותן לנו כל משאלותינו. זו היא מלוכה!!!
הידיעה – ההפנמה, כי הבורא יתברך משגיח על מעשינו ודואג לכל צרכינו היא היא ההמלכה של הבורא עלינו.
אך זה הרובד השטחי ביותר של ההמלכה של הבורא עלינו, הדברים טעונים העמקה וחשיבה, מדוע באמת הבורא יתברך מתעניין במעשינו, מדוע מעשינו חשובים? הרי לכאורה באמת אנו כנמלים בעיני בעל השדה, ועוד גרועים מכך. הפער שבין הנמלה לבעל השדה, קטן יותר מהפער שבינינו לבין הבורא יתברך. מה לבורא ולנו, מדוע שמעשינו יהיו חשובים?
התשובה לכך נעוצה בהבנת כל המציאות כאן עלי חלד, אילו היתה מציאות של עולם ומציאות של בורא לעולם, השאלה היתה שאלה!!! אך לא כן הדבר. העולם איננו אלא גילוי מציאות שלו יתברך.
וְיָדַעְתָּ הַיּוֹם וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ כִּי יְקֹוָק הוּא הָאֱלֹהִים בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וְעַל הָאָרֶץ מִתָּחַת אֵין עוֹד:
[דברים ד, לט]
אילו היתה הנמלה מבטאת את בעל השדה, אילו היתה הנמלה גידול של בעל השדה אשר דרכה היה אפשר לגלות מי הוא בעל השדה, היה בעל השדה מטפח ודואג לכל פעולה שלה ודואג לכל צרכיה.
כל אחד מאיתנו, אינו אלא עוד אפשרות של גילוי של מציאותו יתברך. אין בעולם הזה דבר מלבדו יתברך. מטעם זה שכל אחד מאיתנו הוא גילוי של הבורא וכל מה שקורה עם כל אחד מאיתנו הוא גילוי של מציאותו יתברך ושל הנהגתו. לכך גם כל מעשה שלנו וכל מאורעותינו חשובים כל כך. כבודו של הבורא יתברך מתגלה כאשר טוב ליהודי, וכאשר חלילה להיפך הרי מסתתר כבוד ה', וכל מציאות הבריאה היא לגילוי כבוד שמים.
זוהי ההמלכה ברובד העמוק יותר!!!
הידיעה – ההפנמה, כי אין עוד מלבדו אפס זולתו, וכי אין בשמים ועל הארץ דבר מלבדו יתברך, זוהי ההמלכה.
כאשר יהודי פונה אליו יתברך, כאשר הוא מבקש מהבורא יתברך את בקשותיו, עצם הפניה לבורא הידיעה כי העזרה האמיתית תבוא רק ממנו, היא היא המלכת הבורא, וכאומרינו בתפלת יעלה ויבוא 'חוס וחננו, ורחם עלינו והושיענו כי אליך עינינו, כי א-ל מלך חנון ורחום אתה', הפנייה אל הבורא היא היא עבודת ה', הפנייה אליו מראה כי המתפלל יודע שה' הוא המלך הוא המנהיג ובידו ורק בידו לשנות ולעשות למענינו את הטוב לנו. הפנייה אליו מראה כי הפונה אליו יודע כי הוא חשוב אצל הבורא. הוא יודע שהוא מולך עליו. הוא יודע שאין עוד מלבדו, והוא מבקש ומתחנן אנא גלה כבודך יתברך. עשה עמנו למען שמך גלה כבוד מלכותך דרך עמך.
ככל שהאדם ידע באופן יותר ברור כי אין עוד מלבדו תהא ההמלכה שלו גדולה יותר. הידיעה המוחלטת שאין כח אחר בבריאה מלבדו יתברך הידיעה כי באמת אין כאן אלא אותו יתברך זוהי המלוכה.
תקיעת שופר מהי? האדם פונה אליו יתברך, מדוע הוא צריך לדבר? הרי הבורא יתברך יודע את צורכינו גם ללא הדיבור, הפנייה גופה מראה את כבודו, הפנייה גופה מסמלת את העם שמחמתו נקרא המלך למלך, כי אין מלך בלא עם. אך מדוע לדבר? מדוע לקלקל ולהגביל את האמירה שצריך לומר על הבורא יתברך? האם ביכולתו של בשר ודם להכליל באמירה ולו הגדולה שתהא את האמירה הנכונה שצריך לבטא בכלל על המלכת הבורא יתברך? האם ביכולתו של בשר ודם לפנות ולזעוק לשמי שמים ולומר אתת הבקשה האמיתית שאותה הוא צריך לבקש בכדי שירבה כבוד שמים בעולם? כל אמירה שרק תהא תהא אמירה מוגבלת, תהא האמירה עצמה מעצם היותה אמירה של אדם הממליך סותרת את המלוכה, כי אף שאין מלך בלא עם הרי הצורך של המלך בעם מסמל על חסרון. הבורא יתברך מלך גם בטרם כל יציר נברא. אין הוא זקוק אלינו. רק שצורתה של מלוכה היא שיש מלך ויש עם, צריך אם כן לבטא את ההמלכה בצורה המופשטת ביותר שיכולה להיות, ולכך ההמלכה צריכה להיות ללא מילים, צריכה היא להיות זעקה הנובעת מעמקי הלב, המבטא צריך להוציא החוצה את הדבר, אך להוציאו דווקא ללא מילים, ללא הגבלה של בשר ודם.
זו היא תקיעת השופר.
כאשר תקיעת השופר נעשית כך, הרי מציאותו של מקיים המצוה היא מציאות של האדם שהפנים שאין כאן בעולם דבר אלא הוא יברך, זו המציאות ששלטה בבית קודש הקודשים. מקום אשר אין אדם נכנס לשם.
לכך תקיעת שופר היא כלפנים!!!
שם במקום המקודש ביותר, במקום שהתפיסה שאין כאן בעולמינו דבר מלבדו יתברך היא תפיסה פשוטה, כל מציאות המסמלת איך שהוא רמז להיפך, מקלקלת, כל זכרון כל שהוא המזכיר את חטא העגל, המזכיר את החטא המסמל ביותר את חוסר ההבנה כי אין עוד כל כח בעולם מלבדו אסורה במקום זה.
גם בתקיעת שופר שמגיע כל יהודי לתפיסה כי אין עוד מלבדו אפס זולתו, אסור שיהא אף איזכור קל מחטא העגל ולכך אין תוקעים בשופר של פרה.
ההמלכה היחידה שיכול בשר ודם לעשות שלא יהא ניכר בה המגבלות של בשר ודם היא תקיעת שופר, הקריאה אל הבורא יתברך הפנייה אליו נעשית בלא חיתוך מוצאות הפה, אלא על ידי הוצאת קול הברה על ידי השופר.
על ידי תקיעת השופר, על ידי ההפנמה כי אין עוד מלבד אנו הולכים באור פני של ה', אשרי העם יודעי תרועה באור פניך יהלכון.
רק עם ישראל שהוא עמו של המלך, הוא העם שביכולתו לפנות אל הבורא על ידי קריאה זו, רק עם שהוא שיא הביטוי של המלכת הבורא פונים אליו על ידי הקריאה הזעקה הנעלמת של תקיעת השופר. ולכך רק עם ה', 'תרועת מלך בו'.
גם התפלה שבוקעת ממעמקי הלב אינה עטויה בקליפות שאינם ראויות, הבקשה של כל יהודי לגשמיות טובה לחיים טובים ומאושרים מתקלפת, בוקע מן הבקשות האלו רק הקול האמיתי העומד מאחריהם והוא הקול האומר רבונו של עולם הוא מלכינו, רצונינו לראות את מלכינו רצונינו ושוועתינו שניהיה הדרך הטובה ביותר לגילוי של הנהגתך לגילוי כבודך בעולם .
