כתב החפץ חיים בספר המצוות הקצר (חלק הל"ת מצוה מ): חתן שמכביד על חותנו קודם החתונה שיתן לו דבר פלוני ופלוני, מה שלא התנה על זה בשעת כתיבת התנאים, אעפ"י שחותנו ממלא מבוקשו אעפ"כ עובר החתן על לאו זה שלא לא תחמוד. וכ"כ בסוף ספרו שמירת הלשון (ח"ב חתימת הספר פ"ד) ושם מוסיף עוד: וכל כל כה"ג מתנות של רשות שאין בלבו של הנותן ליתן כי אם לאחר הפצרת רעים יש בזה משום לא תחמוד.
ולכאורה למדנו מדבריו כמה הלכות גדולות, א' יש לדון אם כוונת הח"ח גם אם לוחצו שיתן יותר כסף, כי יש מקום בסברא לומר שלא תחמוד ל"ש אלא בחפץ שהוא של חבירו ולא במעות, [וראיתי שמטו בזה מהא דביוצר ליום טוב ראשון של שבועות גבי לא תחמוד מצינו: 'פז וכסף וכל פז כלולים' וביוצר ליום ב': יקר כספו וזהבו וכו'].
ונראה ללמוד לנידון זה מדברי הבן איש חי בספרו רב ברכות (מערכת ל אות ב), וז"ל: הנה אם ביקש מחבירו שיתן לו בגד אחד ולא ייחד בבקשתו חפץ פלוני לבקש אותו דווקא, כי אם שרצה ממנו סתם שיתן לו איזה בגד או איזה חפץ ולא כיוון לבקש על חפץ פרטי לבקשו ממנו בזה לא קא מיבעיא לן דודאי אין זה נכנס בלאוין אלו, דלאוין אלו לא נאמרו אלא במתאוה וחומד חפץ פרטי שראוהו ונכנס יפיו בלבו ורוצה אותו. ועי' בספר אמרי יעקב (להגרי"מ שטרן שליט"א, סי' ז,ה).
ומעתה נראה דכן הוא במעות, שודאי אין זה חפץ מסוים, אלא זה גדר של שויות בעלמא, דמעות להוצאה ניתנו, ואינו מחפש הנסכא של המעות או השטר עצמם, וכן דן מדיליה הגרי"י פישר זצ"ל בשו"ת אבן ישראל ח"ח סי' קה.