וכ"כ בכל בו סי' קו "קערה שאכלו בה בשר ובשלו בה דגים אותן דגים מותר לאכלן בכותח אף על פי שיש בו חלב וה"ה עם הגבינה מותר לאכלן והטעם משום דנותן טעם בר נותן טעם הוא שהדגים לא קבלו טעם מן הבשר עצמו אלא מן הקערה והקערה קבלתהו מן הבשר ואסור טעמו ולא ממשו אינו אלא מדרבנן וכי גזור רבנן בנותן טעם לחודיה אבל כי קבליה מנותן טעם אחר לא החמירו בו לחשבו כאסור עצמו". וכמובן, יש כיו"ב בארחו"ח.
וז"ל רבינו יהונתן מלוניל "ושמואל שרי. דסבר נותן טעם בר נותן טעם הוא דטעמו ולא ממשו אינו אסור אלא מדרבנן וכי גזור רבנן בנותן טעם לחודיה אבל בבר נותן טעם שהוא שני לא החמירו לחשבו אסור ואף על פי שיש בו טעם איסור דלא דמי לקדירה של גוים בת יומא דבההיא ליכא אלא חדא נותן טעם לחודיה".
יש לציין שהרשב"א במפורש בא לשלול צד זה, ז"ל "ואפי' למ"ד דטעם אסרה תורה כעיקר לאסור תערובתו ה"מ טעם ראשון".
וצ"ע דלכאו' לגבי בב"ח לכו"ע טעם כעיקר דאו', ואעפ"כ נאמר שם ההיתר של נ"ט בר נ"ט. וכה"ק ביד יהודה סי' צד סקי"ט על הר"י מלוניל, עי"ש מש"כ בזה.
ואולי ס"ל דאף בבב"ח רק טעמו וממשו אוסר מדאו', אבל טעמו ולא ממשו אינו אוסר אלא מדרבנן ואפי' בבשר בחלב. וכבר מצינו כן בד' רבינו אברהם מן ההר בנזיר, עי"ש שהאריך לבאר הסוג' בחולין קח. ואולי גם עוד ראש' ס"ל הכי.
ולדוג' לש' הרשב"א בחולין צח: הוא "נמצא פסק הלכה לענין טעם כעיקר לפי דברי רש"י ז"ל אם נתחבה כף של איסור בתוך התבשיל, וכן כף חולבת בת יומה בתוך קדרה של בשר או בהפך", וצ"ע. ועכ"פ אם הרשב"א סובר באמת דלגבי בב"ח נמי שייכא הפלוג' אי טכ"ע דאו' לגבי טעמו ולא ממשו, א"ש המובא לעיל מדבריו שטרח להדגיש דהיתר נ"ט בר נ"ט הוא לכו"ע, ודו"ק.
גם האו"ש נתאמץ למצוא טעם מוגדר להיתר של נ"ט בר נ"ט, ז"ל אור שמח הלכות מאכלות אסורות פרק ט -
וכיון שכן יתכן לומר בטעמא דדגים שעלו בקערה שמותר לאוכלן בכותח (חולין קי"א ע"ב) דנותן טעם בר נו"ט הוא, דפירשו קדמאי משום דהוא טעם קלוש, דאינו מבואר לן יפה דמאין למדו רז"ל, דטעם זה, אם כי באיסור אוסר תערובתו, בכ"ז בב"ח אינו חל עליו שם איסור, כיון דהוא טעם קלוש, ולפי כל הקדמות שהקדמנו יתכן, דבאמת עמדנו לדקדק דמה"ת הטעם שנבלע בכלי כיון דנפגם קצת תו לא חל ע"ז שם איסור בב"ח, רק נראה בטעמא, משום דהטעם בשר הנבלע בקדירה בעודו בקדירה הוי טעם לשבח כשהוא בן יומו, כמו שלמדנו מלשון רש"י, וכשבישל בו חלב, ונבלע חלב בקדירה, הלא הבלוע תוך הקדירה הוא הבשר נעשה נבילה מהחלב, ותו נעשה איסור בשר בחלב, וכי פליט תו ונפגם תוך התבשיל, הלא זה למדנו מגעולי מדין דטעם הנפגם קצת היינו כשהוא עדיין בן יומו אסור, דלא שייך ע"ז דהוה סרוחה מעיקרא, דהא נתהווה איסור קודם שיצא מן הקדירה לתוך התבשיל ונפגם, וזה לא שייך רק בנותן טעם ראשון, אבל בנותן טעם שני, כמו דגים שעלו בקערה, דהנפלט תוך הדגים הוי פגום קצת, וכי חוזר ונבלע עם כותח תו לא חל שם איסור בשר בחלב, דהוי פגום מעיקרא, וזה טעם נפלא למה שהתירו בנ"ט בר נ"ט בבב"ח, ובזה א"ש נמי מה דלא נזכר נ"ט בר נ"ט באוכלין, רק כשהטעם האחד בכלי, משום דבאוכלין אף נ"ט בר נ"ט אינן נפגמין, ולא איכפת לן מה דיוצא מאוכל לאוכל, רק כל ההיתר בנ"ט בר נ"ט משום דנפגם בכלי כשיוצא לתוך התבשיל, וכמו שאמרו (ע"ז ס"ז ע"ב) קדירה בת יומא א"א דלא פגמה פורתא, וכן כתבו הפוסקים בשם שערי דורא דאין נ"ט בר נ"ט באוכלין, עיין שם ודוק.
גם לאידך גיסא מצינו דבר מענין.
הראש' קבעו כלל דנ"ט בר נ"ט מותר רק בהיתרא ולא באיסורא. וכמו שביאר הרשב"א (לדוג') שההיתר של נ"ט בר נ"ט הוא שלא חל איסור על טעם קלוש, משא"כ באיסור שכבר היה שאין מה שיפקיענו. אמנם הב"י בסי' צד הביא בזה טעם פשוט (ו"טכני") בשם הסמ"ק, (וכ"כ באו"ה הארוך לד-ז), כי אמרי' "חתיכה נעשית נבילה", וממילא הכל אסור לעולם.