בחידושיו למסכת שבת, צ"ה ע"ב
הוא מבאר את דברי תוס' שחידשו על מה שנאמר בגמרא שהמגבן חייב מטעם בונה,
וחידשו תוס' שלפי זה מדאורייתא היה צריך להיות שאדם שנפל ביתו ביו"ט, יוכל לבנותו כי מתוך שהותרה מלאכת בונה לצורך, לגבינה,
הותרה שלא לצורך, לבנין ביתו שיגן עליו משרב. צורך היום קצת. ומסיקים תוספות שאכן זה אסור רק מדרבנן.
ועל זה כותב החתם סופר:
"מה שכתב תוספות ד"ה ד"ה בונה ביו"ט אינו אלא משום שבות, היינו כגון נוטה אוהל לשבת תחתיו, אבל לא ימרח בטיט ולא יסתת באבנים וגם לא יגמור בנין דהוי ליה מכה בפטיש ולא הותר אלא בנין בלי הנ"ל".
מדוע סובר החתם סופר שלמרח בטיט יש בו משום מכה בפטיש? אותו כנ"ל סיתות אבנים.
האם המכה בפטיש אינו רק כשגומר כל הבנין?
וגם, מדוע באמת במלאכת מכה בפטיש לא אמרינן מתוך? מה לי בונה ומה לי מכה בפטיש? בגלל שזה לא ממש נצרך?