על מה התאבלו אבותינו גולי הבית הראשון?

[הרוצה להחכים]

בקראי במקרא את פסוקי חורבן הבית הראשון תמהתי מאוד. בניגוד למה שמקובל בימינו בעולם הישיבות לעורר בימים אלו אבל על חורבן בית המקדש, איננו מוצאים שם שום התייחסות לחורבן בית המקדש כאבל המרכזי של החורבן שעליו מתאונן או מספר הנביא, ותמיד בא תיאור חורבן בית המקדש בהבלעה יחד עם תיאור חורבן בית המלך, חורבן בתי ירושלים וחורבן החומות והגליית ישראל.
אביא כאן כמה דוגמאות:
מלכים ב כה, ט-י
וישרף את בית יהוה ואת בית המלך ואת כל בתי ירושלם ואת כל בית גדול שרף באש: ואת חומת ירושלם סביב נתצו כל חיל כשדים אשר רב טבחים
ירמיה נב, יג-יד.
וישרף את בית יהוה ואת בית המלך ואת כל בתי ירושלם ואת כל בית הגדול שרף באש: ואת כל חמות ירושלם סביב נתצו כל חיל כשדים אשר את רב טבחים.
דברי הימים ב לו, יז-כ.
ויעל עליהם את מלך כשדיים ויהרג בחוריהם בחרב בבית מקדשם ולא חמל על בחור ובתולה זקן וישש הכל נתן בידו: וכל כלי בית האלהים הגדלים והקטנים ואצרות בית יהוה ואצרות המלך ושריו הכל הביא בבל: וישרפו את בית האלהים וינתצו את חומת ירושלם וכל ארמנותיה שרפו באש וכל כלי מחמדיה להשחית: ויגל השארית מן החרב אל בבל ויהיו לו ולבניו לעבדים עד מלך מלכות פרס.

עוד יותר מפתיע הוא כי בתיאור החורבן בירמיה לט, ו-ט לא הוזכר כלל חורבן בית המקדש:
וישחט מלך בבל את בני צדקיהו ברבלה לעיניו ואת כל חרי יהודה שחט מלך בבל: ואת עיני צדקיהו עור ויאסרהו בנחשתים לביא אתו בבלה: ואת בית המלך ואת בית העם שרפו הכשדים באש ואת חמות ירושלם נתצו: ואת יתר העם הנשארים בעיר ואת הנפלים אשר נפלו עליו ואת יתר העם הנשארים הגלה נבוזר אדן רב טבחים בבל.

והכי מפתיע הוא שבמגילת הקינות יש תיאור רחב של חורבן ארץ ישראל, השפלת העיר ירושלים ושממון דרכי ציון ובכי בתולות ירושלים ועל הצרות הרבות שעברו עלינו בידי הכשדים ומשת"פיהם, תיאור ארוך בת 154 פסוקים. ורק 5 פסוקים מתוכו מוקדשים גם לחורבן בית המקדש, באיכה ב, ה-ט.
היה אדני כאויב בלע ישראל בלע כל ארמנותיה שחת מבצריו וירב בבת יהודה תאניה ואניה: ויחמס כגן שכו שחת מועדו שכח יהוה בציון מועד ושבת וינאץ בזעם אפו מלך וכהן: זנח אדני מזבחו נאר מקדשו הסגיר ביד אויב חומת ארמנותיה קול נתנו בבית יהוה כיום מועד: חשב יהוה להשחית חומת בת ציון נטה קו לא השיב ידו מבלע ויאבל חל וחומה יחדו אמללו: טבעו בארץ שעריה אבד ושבר בריחיה מלכה ושריה בגוים אין תורה גם נביאיה לא מצאו חזון מיהוה.
(ואולי יש תיאור נוסף ותמציתי בפרק ד פסוק יא).

הנני מעלה השערה פרועה שהנביאים ובני הנביאים שמו את הדגש באבלם לא רק על חורבן בית המקדש, אלא גם על "מפני גאוותן של ישראל שניטלה מהם ונתנה לעובדי כוכבים", על חורבן ארצם ומולדתם, ארץ אבותיהם הקדושה, על אובדן בית המלוכה שלהם והשלטון היהודי בארץ שאבדה.
ידעתי שדברי ישמעו זרים בעיני בני הישיבות, ושיש בהם צליל של לאומיות יתירה, ולכן הנני מעלה כאן את תמיהתי, האומנם יש עלינו להתאבל על אבדן לאומיותנו וחרותנו? האם יש לעורר קצת להתאבל גם על מלכות בית דוד שאבדה מאתנו בימים אלו? ועל השואה הנוראה שעברה על עמנו בימי קדם כמתואר בארוכה באיכה?

[קו ירוק]

הדברים נכונים ופשוטים.
בטח שהלאומיות היא כבוד שמים, ושכינתא בגלותא כשישראל גולים.
רק לא הלאומיות הסולחת לחטאים ולחוטאים = שהרי בגללה גלינו !! (שעליה מאריך הגר"א וסרמן זיע"א הי"ד)

[הרוצה להחכים]

אחדד את השאלה הפותחת:
לו יצוייר שבעוד 200-300 שנה יצא לאור ספר שיתאר את שואת אירופה. לאורך כל הספר יובא תיאור על חורבן בית הכנסת העתיק בוורמייזא בליל הבדולח, ביהכנ"ס בו התפללו ולמדו רבותינו הראשונים והאחרונים גדולי תופשי התורה בוורמייזא לאורך כל הדורות.
כדי שלא להשאיר את הנייר חלק יובא בשני העמודים האחרונים גם תיאור קצר על הגליית היהודים מאירופה, והריגת הרבה יהודים בשנים שלאחר שריפת אותו ביהכנ"ס.
הרי כל רואה ספר זה יזעק מרה על היפוך היוצרות שנעשה בספר זה, בו עשו את שריפת ביהכ"נ עיקר, ומחיקת יהדות אירופה על גדוליה ורבניה וראשי ישיבותיה, קהילותיה ותפארת בחוריה במיתות משונות ואכזריות הפכו לטפל.
ושאלתי היתה, האומנם כשישמעו בני הנביאים את שיחות המוסר בישיבות בימים אלו, האם גם הם יזעקו מרה על היפוך היוצרות שנעשה? כאשר אין מזכירם כלל את החורבן הטוטאלי של ממלכת יהודה, כהניה ונביאיה, מלכיה ושריה, ובמקום זה מתמקדים רק בחורבן בית המקדש?

[מחולת המחנים]

"ושברתי את גאון עוזכם" - זה בית המקדש. (רש"י ויקרא כו, יט)
אילו היה בית המקדש קיים והשכינה היתה שורה בישראל היו מתרפאים מכל צרותיהם, אבל כיון שחרב בית המקדש והשכינה נסתלקה מישראל זהו החורבן הגדול, אף שגם בזה יש נחמה "שפך חמתו על העצים ועל האבנים".

[בברכה המשולשת]

אולי גם ע"פ המבואר בנפה"ח בעניין קמחא טחינא

[י. אברהם]

בניגוד למה שמקובל בימינו בעולם הישיבות לעורר בימים אלו אבל על חורבן בית המקדש,

לא הבנתי,
האם אכן כך מקובל רק "בימינו" ?
האם אכן כך מקובל רק "בעולם הישיבות" ?

[אוצר החכמה]

אולי אחרי אלפיים שנה שבהם נחרבו קהילות שוב ושוב שלא לדבר על מה שקרה בשואה, קשה יותר להצטער על מות כהני ירושלים לפני אלפיים שנה כשיש בזכרונינו דברים כאלה משנים הרבה יותר מאוחרות. ולכן רק עניין חורבן בהמ"ק נשאר כאירוע המרכזי של אותה תקופה.

[גימפעל]

אחדד את השאלה הפותחת:
לו יצוייר שבעוד 200-300 שנה יצא לאור ספר שיתאר את שואת אירופה. לאורך כל הספר יובא תיאור על חורבן בית הכנסת העתיק בוורמייזא בליל הבדולח, ביהכנ"ס בו התפללו ולמדו רבותינו הראשונים והאחרונים גדולי תופשי התורה בוורמייזא לאורך כל הדורות.
כדי שלא להשאיר את הנייר חלק יובא בשני העמודים האחרונים גם תיאור קצר על הגליית היהודים מאירופה, והריגת הרבה יהודים בשנים שלאחר שריפת אותו ביהכנ"ס.
הרי כל רואה ספר זה יזעק מרה על היפוך היוצרות שנעשה בספר זה, בו עשו את שריפת ביהכ"נ עיקר, ומחיקת יהדות אירופה על גדוליה ורבניה וראשי ישיבותיה, קהילותיה ותפארת בחוריה במיתות משונות ואכזריות הפכו לטפל.
ושאלתי היתה, האומנם כשישמעו בני הנביאים את שיחות המוסר בישיבות בימים אלו, האם גם הם יזעקו מרה על היפוך היוצרות שנעשה? כאשר אין מזכירם כלל את החורבן הטוטאלי של ממלכת יהודה, כהניה ונביאיה, מלכיה ושריה, ובמקום זה מתמקדים רק בחורבן בית המקדש?

האם אתה משווה את בית מקדשנו לבית כנסת בוורמיזא ?

[י. אברהם]

אולי אחרי אלפיים שנה שבהם נחרבו קהילות שוב ושוב שלא לדבר על מה שקרה בשואה, קשה יותר להצטער על מות כהני ירושלים לפני אלפיים שנה כשיש בזכרונינו דברים כאלה משנים הרבה יותר מאוחרות. ולכן רק עניין חורבן בהמ"ק נשאר כאירוע המרכזי של אותה תקופה.

כלומר בהתחלה אכן התאבלו על "החורבן הטוטאלי של ממלכת יהודה, כהניה ונביאיה, מלכיה ושריה" ורק מעט על חורבן הבית, כפי שלכאו' משמע ממגילת איכה,
ואח"כ חורבן הקהילות דחה את הצער על העיקר, ולא דחה את הכל, ונשאר האבלות על הבית ?

[אוצר החכמה]

אני לא יודע. אני רק מציע הסבר למה שמציג הכותב כתופעה מוזרה וגם לשיטתו היא תופעה טבעית.

[הכהן]

אין ספק! אבלות החורבן היא לא אבלות על בית קדשנו ותפארתנו, שהוא בסופו לשל דבר עצים ואבנים, אלא על הסתלקות השכינה וחורבן כלל ישראל, שזה כולל ההרג הרב של כהניה ונביאיה, והגליית שארית הפליטה בבלה.

[מעט דבש]

ראה כאן.

[קו ירוק]

ודאי שעיקר האבילות היא על סילוק השכינה בחורבן הבית. והוא ראש לכל הצרות והאבילות, ולכן תיקנו את חומר ט' באב שהוא כמתו מוטל לפניו, ולא את חורבן ירושלים שהתחיל מי"ז תמוז.
אבל הכל בכלל כבוד שמים, כי עיר ציון היא עירו של הקב"ה כדאיתא באורך בפתיחת איכה רבתי על מעלותיה של ירושלים, וגם בזה נחסר מכבוד שמים. וישראל שהם בניו חפויי ראש, ומתו בכל מימי מיתות, זה חסרון כבוד שמים, והאבילות היא לא על שאינם חיים וכבר מתו, שהרי בלאו הכי "וחלק לא יהיה להם לעולם בכל אשר נעשה תחת השמש".

[מחולת המחנים]

מצינו בכתוב על עלי הכהן (שמואל א, ד יז-יח) "ויען המבשר ויאמר נס ישראל לפני פלשתים וגם מגפה גדולה היתה בעם וגם שני בניך מתו חפני ופינחס וארון האלקים נלקחה, ויהי כהזכירו את ארון האלקים ויפול מעל הכסא אחורנית בעד יד השער ותשבר מפרקתו וימות".
וכתב הרלב"ג (שם): "וזה מורה על רוב חסידותו שלא היה חרד לבניו עם מה שגילה לו איש האלקים ששניהם ימותו ביום אחד, גם בשמעו מות חפני ופנחס לא חרד מאד, עד ששמע שארון האלקים נלקח כי אז נפל אחורנית מעל הכסא מרוב החרדה".

וכן מצינו עוד בכלתו (שם שם, כא-כב) "ותקרא לנער אי כבוד לאמר גלה כבוד מישראל אל הלקח ארון האלקים ואל חמיה ואישה, ותאמר גלה כבוד מישראל כי נלקח ארון האלקים".
וכתב הרד"ק) "ועתה שבה ואמרה בעבור הארון לבדו גלה כבוד, כי הוא עיקר הכבוד".

הרי לן כי עיקר הצער והאבל אינו על מיתת חסידי עליון ובית ישראל שנפלו בחרב, אלא בעיקר על הילקח ארון האלקים שנסתלקה השכינה וזהו הכבוד שגלה מישראל.

[לעומקו של דבר]

נראה לי קצת מתערבבים כאן ואנסה לחדד:
ברור שבאופן כללי יש שני מצבים: גלות וגאולה.
ובגלות אין ביהמ"ק ויש גם כל הצרות ברוחניות ובגשמיות
ובגאולה יש ביהמ"ק וישראל על אדמתם בטובה ובגדולה.
זה הולך ביחד, כעקרון.

וברור שעל שני הדברים מתאבלים בט' באב ובימים שלפניו, והשאלה היא על מה לשים את הדגש.

[בברכה המשולשת]

וקשור קצת למח' הראשונים בהגדרת "שלום" ביחס לסוגיית התעניות

[שומע ומשמיע]

אני חושב שצורת הדברים מתבארת בסוף המגילה:
'על זה היה דווה לבנו על אלה חשכו עינינו וכו' וצריך להבין מה זה 'על זה' הרי היה כאן מגילה שלמה שתיארה את נוראות החורבן.
וכנראה שיש כאן כלל ופרט. היינו שיש את כל הפירוט וה'בפועל' של החורבן, שזה כל הקינות והמגילה.
ויש את נקודת התמצית, המקום הנבחר שבו מרוכז כל הברכה והקדושה. והוא השורש והמקיים של הכל. וממילא הוא קו פרשת המים, ובניינו או חורבנו הוא הקובע האם המצב הוא גלות או גאולה. שני מצבי היסוד בכלל ישראל.

וזה מקונן ירמיהו, אחרי כל הפירוט של החורבן. על זה היה דווה לבנו, היינו זו הנקודה עצמה.
ולכן:
עצם הדין של ת"ב, נקבע על חורבן בית המקדש, כי חורבנו הוא עצם הגלות. אולם כשבאים לתאר בפועל את החורבן והגלות, מתארים את כל היקף האירוע כפי שהתרחש בפועל.
וכשבאים לספר את סיפור הדברים כפי שקרו אז [כמו במלכים וירמיה], מספרים את הסיפור ההיסטורי כפי קרה. אבל כשמדברים ממרחק, והחיבור לעבר הוא מצד המהות. מתחילים מהנקודה השורשית והמהותית, שהיא חורבן הבית.

יזכנו מלכנו להיות כולנו מהמתאבלים על ירושלים שמחים ורואים בבניינה.
במהרה בימינו

[אמסטרדם]

חשבתי בעת קריאת הדברים שאולי יש לחלק בין בית ראשון לבית שני, כי בבית ראשון ידעו שזה רק לשבעים שנה וכיון שידעו קץ הגאולה היה עיקר האבל על השואה שאירע וההשפלה וכולי, וצ"ע.

[הרוצה להחכים]

מכל התגובות כאן הבנתי שאנו מתאבלים בכללות על צרות ישראל ועל הריגת כהני ונביאי ה', אך היות והאבל המרכזי הוא על חורבן ביהמ"ק, לכן הסמיכו את האבל והבכי ליום שריפת בית אלקינו, שחסרונה גרמה לנו והמיטה עלינו את כל הצרות.
כיו"ב משמע גם מהגמרא, שלמרות שבדרשותיהם בימי אבלם האריכו התנאים בתיאור יופי וחכמת ירושלים וגודל הזוועות שקרונו בחורבנה (כבגמ' תענית וגיטין ולאורך כל מדרש איכה), מ"מ סתם התנא בפשיטות וכתב שסיבת התענית בת"ב הוא מפני ש"חרב הבית בראשונה ובשניה".
דבר זה יכול להסביר למה בסיפור קורות החורבן לא האריכו הנביאים בתיאור חורבן הבית, אך זה לא הסביר עדיין למה בעת הקינות לא מתאונן המקונן כלל על החורבן המרכזי שפירותיו הנושרות הם כל הצרות שבמגילה? למה האריך כלל לקונן על הצרות שעברו על בני ירושלים, בחוריה שהוקירו מפז, עולליה ששאלו ללחם, זקניה ושריה, ולאבל המרכזי הסתפק בפסוק וחצי של 'ויחמוס כגן סוכה'? הרי היה צריך להרחיב תחילה בתיאור חורבן בית ה' גאון עוזינו ורק אח"כ להאריך בכל הצרות שארעונו בפועל יוצא?

נ. ב. המשל של הביהכנ"ס בוורמייזא היתה רק לשבר את האוזן, ולא התכוונתי להשוות ביניהם.

[שומע ומשמיע]

קצת התיחסתי לזה, שהאריכות היא בתיאור ה'בפועל'. ובנוסף המגילה מסתיימת ב'על זה היה דווה לבנו' היינו שזו הנקודה העיקרית.

[מעט דבש]

המגילה מסתיימת ב'על זה היה דווה לבנו' היינו שזו הנקודה העיקרית.

כמו שכתב בעל ה'נתיבות' בפירושו 'פלגי מים' על איכה:

"ועם כי היה לנו כל הצרות האלו, לא היה דוה לבנו, רק 'על הר ציון ששמם'.
אתה ד' לעולם תשב - עיקר בקשתי, היות כי עכשיו אין השם שלם, ואין הכסא שלם, ולזה מבוקשינו 'אתה ד' לעולם תשב', שיהיה השם שלם והכסא שלם".

[עושה חדשות]

ראה עוד קצת, כאן -
viewtopic.php?f=43&t=19030

[מעט דבש]

יצויין, שגם ב'נחם' אין אזכור מפורש על בית המקדש, והפירוט הוא על העיר השוממה, ועל ההרוגים.

[הרוצה להחכים]

קצת התיחסתי לזה, שהאריכות היא בתיאור ה'בפועל'. ובנוסף המגילה מסתיימת ב'על זה היה דווה לבנו' היינו שזו הנקודה העיקרית.

נניח ש"על זה" פירושו שזהו האבל המרכזי, כדבריך. אבל מאיפה אתה לוקח את הפשט ש"על הר ציון ששמם" פירושו הר הבית, האם אין הכוונה להר ציון כפשוטו? כלומר, העיר ירושלים. (כנראה לקחת את הפשט מדברי הגמרא שלהי מכות, איני יודע אם זהו פשוטו של מקרא, והאם ר"ע עצמו למד כן באיכה).

[ונתנו ידידים]

עי' משנה ברורה סי' תקנט סקכ"ב שכתב וז"ל 'שעם ישראל מקוננים על בית ד' שנחרב ועל עמו שנפזרו בכל העולם'

[מעט דבש]

נניח ש"על זה" פירושו שזהו האבל המרכזי, כדבריך. אבל מאיפה אתה לוקח את הפשט ש"על הר ציון ששמם" פירושו הר הבית, האם אין הכוונה להר ציון כפשוטו? כלומר, העיר ירושלים. (כנראה לקחת את הפשט מדברי הגמרא שלהי מכות, איני יודע אם זהו פשוטו של מקרא, והאם ר"ע עצמו למד כן באיכה).

מהרש"א סוף מכות

והנביא שהיה מצטער היינו על עצמות החורבן בראותו שועלים הלכו בו שנסתלקה השכינה משם שהמקדש חרב כמ"ש בתחלת המקרא על הר ציון ששמם

[אום אני חומה]

במה שנוגע למגילה, אפשר להציע כיוון חדש:

הרי רוב רובה של המגילה נכתבה עוד בזמן הבית בימי יהויקים כדי לעורר את העם לתשובה, ולכן בא שם בארוכה תיאור הצרות העתידות לבוא עליהם אישית כדי שיזדעזעו ויקחו את הדברים אל לבם, שהרי מן הסתם לא כולם היו בדרגת עלי הכהן.

[שומע ומשמיע]

קצת התיחסתי לזה, שהאריכות היא בתיאור ה'בפועל'. ובנוסף המגילה מסתיימת ב'על זה היה דווה לבנו' היינו שזו הנקודה העיקרית.

נניח ש"על זה" פירושו שזהו האבל המרכזי, כדבריך. אבל מאיפה אתה לוקח את הפשט ש"על הר ציון ששמם" פירושו הר הבית, האם אין הכוונה להר ציון כפשוטו? כלומר, העיר ירושלים. (כנראה לקחת את הפשט מדברי הגמרא שלהי מכות, איני יודע אם זהו פשוטו של מקרא, והאם ר"ע עצמו למד כן באיכה).

מפורש בתרגום שם: על דין בית מוקדשא דאצתדי הוה חליש לבבנא ועל אלין עמא בית ישראל דאזלו בגלותא מתמן הוו חשיכן עיננא.
אך מעניין שהוא מתרגם א זה דווקא על הפסוק הראשון לע המילים 'על זה' ואילו על הפסוק אח"כ על המילים 'הר ציון' מתרגם בסתמא 'טורא דציון'.

[עושה חדשות]

יצויין, שגם ב'נחם' אין אזכור מפורש על בית המקדש, והפירוט הוא על העיר השוממה, ועל ההרוגים.

האם מישהו מכיר הסבר על כך? (כמובן שבאיזכור של נחם בתוך ברכת בונה ירושלים זה באמת מתאים, אבל הא גופא קשיא).

[דרומי]

לכאורה יתירה מזה יש כאן, שבברכת בונה ירושלים לא מזכירים בכלל את בית המקדש.

[מעט דבש]

לכאורה יתירה מזה יש כאן, שבברכת בונה ירושלים לא מזכירים בכלל את בית המקדש.

ב"ח אורח חיים סימן קיח (הוספתי מה שנשמט כנראה מפני הצנזורה):

שכל שאלתינו בברכת ירושלים הוא בבנין ירושלים והנלוה לבנינו. וזהו אמרינו 'ולירושלים עירך ברחמים תשוב' - לבנותה, 'ותשכון בתוכה כאשר דברת'- והוא שתשכון שכינתך בבית המקדש. 'ובנה אותה בקרוב [בימינו]' - והוא שיהא בונה אותה הוא יתעלה בעצמו בקרוב. ['בנין עולם'] - הוא כולל בנין העיר ובנין הבית בכללו. ואח"כ שואל בפרט 'וכסא דוד מהרה בתוכה תכין' - שיהא בונה כסא דוד שיהא מוכן כשיבוא דוד לישב על כסאו.
ואם כן כל זה, דהיינו בנין בית המקדש ובנין כסא דוד, הוא מענין בנין ירושלים ממש, שהרי בית המקדש וכסא דוד הכל הוא נבנה בתוך ירושלים, וגם יש להם שייכות אל ירושלים, כי הלא הבונה עיר שתהיה עיר ממלכה אליו, הנה הכרח הוא שיבנה בתוכה בית קדוש לתפילה ולעבודה לפניו יתברך , גם צריך הוא לבנות בית שיהא נקרא 'בית המלך', ובתוכו כסא מלכותו שישב המלך עליו לדון עמו. ובעל כרחינו צריכין אנחנו לפרש כך דאם לא כן מה ענין כסא דוד לבנין ירושלים:

[מעט דבש]

ב'נחם', מזכירים בסוף את הפסוק (זכריה ב, ט) 'ואני אהיה לה נאום ד' חומת אש סביב ולכבוד אהיה בתוכה'

ופירש רש"י: "וגם בתוכה תשכון שכינתי לכבודכם". והיינו בנין ביהמ"ק.

וראה עוד בספורנו (שמות מ, לו):

וכל כך היתה שריית השכינה קבע במשכן שלא היה מסתלק כלל משם עד שהיו ישראל צריכים לנסוע. וזה לא היה בשילה ולא בבית ראשון ולא בבית שני. אבל יותר מזה יהיה בבית שלישי יוב"ב כאמרו ואני אהיה לה נאם ה' חומת אש סביב ולכבוד אהיה בתוכה.

ומה שנוסח 'נחם' מיוסד על ירושלים, לכאורה מקרא מלא הוא (ישעיהו סו, יג) 'ובירושלים תנוחמו'.

[לבי במערב]

לפענ"ד נראה לבאר, לפו"ר, באו"א:
כל המגילה מדברת על חורבן ביהמ"ק,
שכן בתקופה הראשונה לאחר החורבן, נרגש אצלם במוחש כי 'חורבן כלל ישראל' קשור הינו קשר הדוק בחורבן מקום שכינתו ית', ולפיכך התיאור המפורט מבטא ביותר את החסרון הכללי בביהמ"ק.
משתכפו הגזרות, וצרות אחרונות שיכחו לראשונות ל"ע, נטשטש רגש זה; ושוב נזקקים אנו לעורר את רגש האבלות על ביהמ"ק עצמו, כיון שהקשר ההדוק בין החורבן הכללי לחורבן ביהמ"ק אינו ברור דיו, לדאבוננו.

ויה"ר מלפני השי"ת שיבנה ביהמ"ק במהרה בימינו, ותחזינה עינינו בשובו ציון מהרה ברחמים, אמן.