הגמרא בסוטה מ"ד ע"א אומרת כך:
"לא לקח ולא לקחה, פרט לאלמנה לכהן גדול גרושה וחלוצה לכהן הדיוט ממזרת ונתינה לישראל בת ישראל לממזר ולנתין. לימא דלא כרבי יוסי הגלילי דאי רבי יוסי הגלילי הא אמר (דברים כ) הירא ורך הלבב זה המתיירא מעבירות שבידו? אפילו תימא ר' יוסי הגלילי, כדרבה דאמר רבה: לעולם אינו חייב עד שיבעול מה טעם לא יקח משום לא יחלל משום הכי אינו לוקה עד שיבעול".
כלומר, היתה לנו הוא אמינא שהחתנים הללו שארסו נשים בעבירה היו יכולים להיפטר מלצאת למלחמה בגלל שמא ימות במלחמה ואיש אחר יקחנה, קמ"ל היתור של האות: ה' ללמדינו שאינם יכולים להיפטר.
וקשה מאד, וכי היה עולה על דעתינו שיהודי כזה שאירס אשה שאסורה לו שיהיה לו פטור מלצאת למלחמה משום עוגמת נפש שאיש אחר יקחנה? והלא אסור לו בכלל לקחתה לאשה? מדוע בכלל צריך פסוק על זה? הרי כל אחד היה לבד מבין שזה לא יפטור אותו ולהיפך, נכריח אותו לצאת למלחמה כדי שלא ישא אותה. וצע"ג.