מה הענין להחמיר בספקות

[חד וחלק]

לחבורתא קדישתא די בפורום דין ודי בכל אתר ואתר, לפניכם שאלה באחד מיסודות ההשקפה וההלכה, שבמשך שנים עדיין לא מצאתי עליה תשובה המתיישבת על הלב.
כידוע התורה לא בשמים היא, ואם כאן נפסק להלכה שלא כפי האמת שבשמים, האמת משתנה לפי פסק חכמי התורה שבארץ. והדברים עתיקים.
לפי זה צריך עיון גדול מה הענין להחמיר בספקות, כפי שמצאנו 'בעל נפש יחמיר' וכו'. אם למשל יש ספק האם סירכא מסויימת היא טריפה, ורוב הפוסקים פסקו להקל ומיעוטם להחמיר, והשו"ע פוסק להקל כיון שהולך אחר הרבים. לכאורה נפסק בשמים כפי כללי הפסק, והסירכא מותרת לגמרי (לכן הרי מותר לאוכלה מעיקר הדין), ואיך זה השו"ע מוסיף 'והמחמיר תבוא עליו ברכה'? איזו סיבה בעולם יש שלא לאכול בהמה המותרת באכילה?
אני קורא לציבור שלא להיחפז, כיהגאון רבי שלמה פישר ניסה לענות על כך במשך שעה וחצי - ורפו ידיו.

[אליהוא]

כידוע שרוב הפוסקים אינו בכלל הלך אחר הרוב של דיינים [שלא עמדו למנין ולא ישבו יחד וכו'], אלא רק שיקול הדעת ודעת נוטה שהרוב צודק, [ולכן צריך לשקול גם גדלות ולא רק מספר כידוע, וכמ"ש החזו"א], ולכן יש מקום לבעל נפש לחשוש. [השמים לא רלוונטיים כמובן].
כמדומני שיש גם בדרשות הר"ן שהחומרות הם בכלל הפרישות.

[ישראל הר כסף]

כל עוד הדברים נחשבים לתורה הנלמדת ונחשבת כחלק מהתורה, הרי שגם אם לא נפסק כמוה אינה מאבדת את מציאותה כחלק מהתורה. וע"כ גם בשמים יש מקום שבו כן כתוב שזו היא תורה.
אם היו בי"ד חשוב שבישראל דוחים את הדברים לגמרי ללא השאיר להם מקום אולי לא היה מקום להחמיר.

[חד וחלק]

כידוע שרוב הפוסקים אינו בכלל הלך אחר הרוב של דיינים [שלא עמדו למנין ולא ישבו יחד וכו'], אלא רק שיקול הדעת ודעת נוטה שהרוב צודק, [ולכן צריך לשקול גם גדלות ולא רק מספר כידוע, וכמ"ש החזו"א], ולכן יש מקום לבעל נפש לחשוש. [השמים לא רלוונטיים כמובן].
כמדומני שיש גם בדרשות הר"ן שהחומרות הם בכלל הפרישות.

בקשתי שלא להיחפז...
לו יהי כדבריך, מה יתן ומה יוסיף - אם לפי כללי הפסק ניתן להתיר לאכול את הבהמה, כלומר שעל פי תורה היא מותרת. לאיזו משבצת נכניס עכשיו את ענין החומרה? הנטיה היא לענות שאולי בשמים יודעים שזה באמת אסור, לכן הסברתי שבשמים ההלכה היא כפי שנוהגים כאן.

[חנבין]

זכורני שראיתי פעם באחד מספרי מהר"ל מפראג זצוקללה"ה
שדבר שנחלקו בו התנאים, פירוש הדבר שהוא עומד באמצע בין היתר לאיסור, ואם נפסק להיתר היינו שהוא יותר נוטה להיתר מטבעו, אך עדיין מעט צד איסור יש בו, אלא שמותר לעשותו כי הוא נטה בעיקר לצד היתר, אך בעל נפש יחמיר גם על מעט צד האיסור.
והמוצא את מקור הענין בספרי המהר"ל, תע"ב.

[אליהוא]

אין כאן חיפזון אלא דברים פשוטים וברורים לכל בר בי רב דחד יומא, ואני מניח שהגר"ש פישר רפו ידיו מלהסביר לקשי ההבנה, ותו לא.
"כללי הפסק" אינם קביעה מוחלטת ודרקונית, אלא שעת נוטה במקום שאין הכרעה מראיות, אבל מי שחושש ונמנע [לפי שיקול דעת] מיראת העון תבוא עליו ברכה.
מש"כ לעיל בשם דרשות הר"ן שיש בה מן הפרישות, ראיתי עתה שכ"ה במסילת ישרים פי"ד עי"ש.

[חד וחלק]

"כללי הפסק" אינם קביעה מוחלטת ודרקונית, אלא שעת נוטה במקום שאין הכרעה מראיות, אבל מי שחושש ונמנע [לפי שיקול דעת] מיראת העון תבוא עליו ברכה.
מש"כ לעיל בשם דרשות הר"ן שיש בה מן הפרישות, ראיתי עתה שכ"ה במסילת ישרים פי"ד עי"ש.

לא זכיתי להבין מה יעזור לך שכללי הפסק הם רק דעת נוטה. אין זה משנה כלל לענייננו! אם על פי הלכה מותר לאכול, ומי שיאכל לא יוכלו לבוא אליו בטענות שאכל דבר איסור, איך יבוא מישהו וימנע מ'יראת העון'? איזה עון? על כרחך תצטרך לעבור לתירוצים שמיימים יותר, ודו"ק כי ת"ח מופלגים כבר שברו ראשם בשאלה זו והעלו חרס פחות או יותר.

[אוצר החכמה]

אני לא מבין, דברי אליהוא ברורים

ראשית ידוע לכולם שכל המקום להחמיר הוא רק במחלוקת הפוסקים אבל לא בדבר שהוכרע בגמרא, כוונתי לומר שפשוט שאין מקום להחמיר כדעת ר"מ למשל במקום שנפסק בגמרא דר"י, ודבר כזה לא עולה על דעתו של אף אחד לעשות כב"ש וכמבואר בגמרא ר"ה גבי ר"ע. והיינו שבמקום שנפסקה ההלכה בהחלט אין מקום להחמיר בכלל.
אבל במחלוקת הפוסקים העניין הוא עניין של הנהגה והיינו שכשנחלקו הפוסקים אנו נוהגים כדעות מסויימות כי צריך להכריע וכך ניתנה תורה שאפשר לסמוך על כללי הפסק וההסתברות שכך הוא דין אמת. ומי שנוהג כך אפילו אם כלפי שמייא גליא שזו טעות ויבא אליהו או בי"ד הגדול היושב בלשכת הגזית בבבי"א
אין עליו תביעה משום שנהג כדין. ואין לזה שייכות לעניין לא בשמים היא שהרי לא נפסק כאן הדין בהחלטה גמורה משום שלא עמדו למניין וכולי.
(ואם עמדו למנין וטעו, כבר האריכו האחרונים בזה בתחילת הוריות ואכמ"ל)
אבל כיוון שזה רק עניין של הנהגה יש מקום למידת חסידות להחמיר גם כדברי יחיד אם טעמו נראה (לשון רבינו הרמח"ל במס"י ).
והדבר דומה למי ששמע שהעיד עד אחד על הבשר שכשר, אבל יש לו סיבה לחשוש שמא יש בדבר איזה חשש, ונמנע מזה, וודאי יש בדבר מידת חסידות אע"פ שאם יסמוך על עד אחד נהג כדין וכל מי שחסידותו גדולה יותר חושש גם לחששות רחוקים יותר והוא הדין כאן.

[ישראל הר כסף]

זכורני שראיתי פעם באחד מספרי מהר"ל מפראג זצוקללה"ה
שדבר שנחלקו בו התנאים, פירוש הדבר שהוא עומד באמצע בין היתר לאיסור, ואם נפסק להיתר היינו שהוא יותר נוטה להיתר מטבעו, אך עדיין מעט צד איסור יש בו, אלא שמותר לעשותו כי הוא נטה בעיקר לצד היתר, אך בעל נפש יחמיר גם על מעט צד האיסור.
והמוצא את מקור הענין בספרי המהר"ל, תע"ב.

זה נמצא בבאר הגולה באר הראשון, ד"ה ואמר בעלי אסופות.

צר לי שאינני יכול להביא צילום, אבל את אשר יגורתי בא, והמנוי למקוון פג...

[אוצר החכמה]

אם על פי הלכה מותר לאכול, ומי שיאכל לא יוכלו לבוא אליו בטענות שאכל דבר איסור, איך יבוא מישהו וימנע מ'יראת העון'? איזה עון?

עוד פרט, זה לא מובן בכלל מה הטענה כאן, ברור שהתורה יש בה עניין של רמות איסור וכשם שיש איסורים חמורים וקלים יש היתרים שונים, כאלה המתאימים למי שרוצה רק לקיים את חובתו המינימלית, ולא לעבור רק על דבר שהוא איסור גמור ומי שרוצה להדר יותר. וכמו בעשין כך גם בלאוים,
ואע"פ שהנוטל אתרוג כשר אי אפשר לבוא אליו בטענות שלא קיים את המצווה וודאי שהנוטל מהודר הוא משובח יותר וכן בלאוים אע"פ שלא יוכלו לבא אל המיקל בטענות וודאי שהמחמיר משובח יותר. וכ"ז מבואר באר היטב במס"י הן בהבדל בין זהירות לנקיות והן בעניין הפרישות עיי"ש.

[אוצר החכמה]

זכורני שראיתי פעם באחד מספרי מהר"ל מפראג זצוקללה"ה
שדבר שנחלקו בו התנאים, פירוש הדבר שהוא עומד באמצע בין היתר לאיסור, ואם נפסק להיתר היינו שהוא יותר נוטה להיתר מטבעו, אך עדיין מעט צד איסור יש בו, אלא שמותר לעשותו כי הוא נטה בעיקר לצד היתר, אך בעל נפש יחמיר גם על מעט צד האיסור.
והמוצא את מקור הענין בספרי המהר"ל, תע"ב.

זה נמצא בבאר הגולה באר הראשון, ד"ה ואמר בעלי אסופות.

צר לי שאינני יכול להביא צילום, אבל את אשר יגורתי בא, והמנוי למקוון פג...

אתה יכול להביא (לא בדקתי במכון ירושלים אבל ברגיל) כי פתוח לכולם עד עמוד 40

[גם זה הבל]

אני שמעתי תמיד לבאר שהוא מיראה ואהבה מיראה שירא שמא עובר על מה שאמר הקב"ה ואף שיהיה מותר ולא יענש (מסתמא יראת הרוממות) ומאהבת ה' שאף שמותר מכל מקום לא רוצה לעבור על דבר שיש חשש אפי' קל שהקב"ה רוצה אחרת.

[ישראל הר כסף]

זכורני שראיתי פעם באחד מספרי מהר"ל מפראג זצוקללה"ה
שדבר שנחלקו בו התנאים, פירוש הדבר שהוא עומד באמצע בין היתר לאיסור, ואם נפסק להיתר היינו שהוא יותר נוטה להיתר מטבעו, אך עדיין מעט צד איסור יש בו, אלא שמותר לעשותו כי הוא נטה בעיקר לצד היתר, אך בעל נפש יחמיר גם על מעט צד האיסור.
והמוצא את מקור הענין בספרי המהר"ל, תע"ב.

זה נמצא בבאר הגולה באר הראשון, ד"ה ואמר בעלי אסופות.

צר לי שאינני יכול להביא צילום, אבל את אשר יגורתי בא, והמנוי למקוון פג...

אתה יכול להביא (לא בדקתי במכון ירושלים אבל ברגיל) כי פתוח לכולם עד עמוד 40

מה לעשות, אני רגיל רק למכון ירושלים, זה מה שאני לומד בביתי ושם זה מצויין אצלי, לא היה לי כח לחפש במהדורות הישנות שאין בהם שום דיבור המחיל כמעט בכל הבאר.

אבל אם כבר- תודה רבה מעומק לב על השימוש באתר, היה לי תועלת בלי סוף מהמחווה הזו.
היה צריך לציין על זה 'זהירות- ממכר', עכשיו מה נותר לנו- רק לחלום על מפעל הפיס...

[יאיר]

אני לא מבין, דברי אליהוא ברורים

ראשית ידוע לכולם שכל המקום להחמיר הוא רק במחלוקת הפוסקים אבל לא בדבר שהוכרע בגמרא, כוונתי לומר שפשוט שאין מקום להחמיר כדעת ר"מ למשל במקום שנפסק בגמרא דר"י, ודבר כזה לא עולה על דעתו של אף אחד לעשות כב"ש וכמבואר בגמרא ר"ה גבי ר"ע. והיינו שבמקום שנפסקה ההלכה בהחלט אין מקום להחמיר בכלל.
אבל במחלוקת הפוסקים העניין הוא עניין של הנהגה והיינו שכשנחלקו הפוסקים אנו נוהגים כדעות מסויימות כי צריך להכריע וכך ניתנה תורה שאפשר לסמוך על כללי הפסק וההסתברות שכך הוא דין אמת. ומי שנוהג כך אפילו אם כלפי שמייא גליא שזו טעות ויבא אליהו או בי"ד הגדול היושב בלשכת הגזית בבבי"א
אין עליו תביעה משום שנהג כדין. ואין לזה שייכות לעניין לא בשמים היא שהרי לא נפסק כאן הדין בהחלטה גמורה משום שלא עמדו למניין וכולי.
(ואם עמדו למנין וטעו, כבר האריכו האחרונים בזה בתחילת הוריות ואכמ"ל)
אבל כיוון שזה רק עניין של הנהגה יש מקום למידת חסידות להחמיר גם כדברי יחיד אם טעמו נראה (לשון רבינו הרמח"ל במס"י ).
והדבר דומה למי ששמע שהעיד עד אחד על הבשר שכשר, אבל יש לו סיבה לחשוש שמא יש בדבר איזה חשש, ונמנע מזה, וודאי יש בדבר מידת חסידות אע"פ שאם יסמוך על עד אחד נהג כדין וכל מי שחסידותו גדולה יותר חושש גם לחששות רחוקים יותר והוא הדין כאן.

האם לדוגמא במחלוקת ב"ה וב"ש במצות פ"ור שב"ש אומרים שיוצא י"ח בשני בנים אין ענין להחמיר (כדי לצאת י"ח המצוה) כב"ש?..

[אוצר החכמה]

וודאי שאין עניין להחמיר כב"ש וכמו שהזכרתי מהגמרא ר"ה יד ב ותוספות שם
רק כאן וודאי כל המרבה הרי זה משובח.

[גם זה הבל]

רק כאן וודאי כל המרבה הרי זה משובח.

מדין בבוקר זרע וגו' ובערב וגו' כמבו' בב"ב

[חד וחלק]

אבל במחלוקת הפוסקים העניין הוא עניין של הנהגה והיינו שכשנחלקו הפוסקים אנו נוהגים כדעות מסויימות כי צריך להכריע וכך ניתנה תורה שאפשר לסמוך על כללי הפסק וההסתברות שכך הוא דין אמת. ומי שנוהג כך אפילו אם כלפי שמייא גליא שזו טעות ויבא אליהו או בי"ד הגדול היושב בלשכת הגזית בבבי"א
אין עליו תביעה משום שנהג כדין. ואין לזה שייכות לעניין לא בשמים היא שהרי לא נפסק כאן הדין בהחלטה גמורה משום שלא עמדו למניין וכולי.

אולי לא הבהרתי מספיק את השאלה.
מה משנה אם מותר מצד הנהגה או הכרעה, אם על פי הלכה מותר לאכול - הוי אומר שאין בחפצא הזה איסור. עם זה כולם יסכימו. עכשיו כך: מה אכפת לי שיש פוסקים הסוברים שזה אסור, אם אין בכוחם לאסור את המאכל? אף כלפי שמיא, אם הוא לא אסור למעשה - איפה הבעיה? בא נדבר בסגנון גס יותר: אם ה' מרשה לאכול, איך אפשר לומר שהוא מעדיף שלא תאכל, הרי אין כאן שום איסור, כי כל האיסור הוא מכח הוראת התורה שלא לאכול, ואם אין כזו הוראה מה כן יש?
ודו"ק היטב.

[אוצר החכמה]

אין כאן מה לדוק, באיסורי התורה יש דרגות שונות של איסור והידורים
ובסגנונך לא כל מה שהקב"ה אינו חפץ בו הוא אוסרו בפירוש כך שיש דברים שאיסורם חמור ויש דברים שאיסורם קל יש דברים מותרים וראוי לכל בעל נפש להמנע מהם ויש דברים מותרים שהפרוש נמנע מהם (ועין בזה במס"י פי"ג במה שביאר שאי אפשר לאומה שתהיה במעלה אחת).
ותו לא מידי.
לא הבנתי בכלל את העניין של אין בכוחם לאסור. לפי דעתם העניין אסור מן התורה או מדרבנן השאלה היא רק אם יש לחוש לדעתם וכל זה התבאר כבר לעיל ע"י אליהוא ובמש"כ למעלה.

[חד וחלק]

אין כאן מה לדוק, באיסורי התורה יש דרגות שונות של איסור והידורים
ובסגנונך לא כל מה שהקב"ה אינו חפץ בו הוא אוסרו בפירוש כך שיש דברים שאיסורם חמור ויש דברים שאיסורם קל יש דברים מותרים וראוי לכל בעל נפש להמנע מהם ויש דברים מותרים שהפרוש נמנע מהם.
ותו לא מידי.

למנהלנו הנכבד, בתקוה ש'תו לא מידי' לא היה סוג של הוראה.
לומר "יש דברים מותרים וראוי לבעל נפש להמנע מהם" זה לא הסבר מספק, כמובן. הרי על כך השאלה.
למה אנו לא אוכלים טריפה? יהיו שיאמרו: התורה אוסרת. יהיו שיאמרו: מטמטמין ליבו של אדם. וידוע אריכות הדברים שבכל איסור יש שני חלקים, עבירה על רצון ה' ואכילת דבר המזיק לנשמה, וזהו 'יראת שמים ויראת חטא', וכו' וכו'.
אך לית מאן דפליג שתחילת הדבר תמיד היא מפני איסור התורה שבדבר. הדברים הופכים לחפצא דאיסורא רק משום שהתורה אוסרתם. מסקנתי הפשוטה היא, שבמקום שהדבר מותר מעיקר הדין באכילה, ולא משנה כלל ועיקר מאיזה טעם בעולם, אין כאן שום סיבה שלא לאכול. אם אין איסור תורה למעשה - הדבר אינו אסור! למה לא לאוכלו? לבוא ולומר: זה מותר אבל גם קצת אסור, זה אסור אבל לא למעשה, או זה אסור אבל רק לצדיקים, כל אלו הגדרות שלא זכיתי להבינם, ועל האומרם מוטלת חובת ההוכחה וההסברה.

[הבל הבלים]

יש לציין לדברי קדשו של הרמב"ן בפרשת קדושים
יש נבל "ברשות" התורה.
והיינו שעל אף שאפשר לטהר את השרץ בק"ן טעמים אבל שרץ נשאר שרץ.
וכן שמעתי מגדול אחד שאמר בזה"ל:
'מיט דע תורה קען מען גיין גלייך און שאול תחתית אריין' (=עם התורה אפשר להכנס ישר לשאול תחתית)...

והאם לא זהו פירושו הפשוט של "העמידו דבריהם על דין תורה".

[אמרתי אחכמה]

בדיוק היום למדתי ביו"ד ח"ב,
ה'פתחי תשובה' (סי' קפד סק"ה) מביא תשו' רדב"ז
בענין חו"נ ביום הוסת, שהב"ח והש"ך כתבו על זה 'והמחמיר תע"ב', וכתב הפ"ת בשם הרדב"ז, וז"ל:
דאין לחדש חומרות על ישראל והלואי שישמרו מה שמוטל עליהם,
עכ"ל.

[חד וחלק]

הבוקר מצאתי שבספר 'קדוש ונורא שמו' (של הגרי"פ גולדווסר, משגיח בישיבת אור ישראל) הביא שאלה זו, והתחבט ונדחק שם טובא ליישבה.
ועל כל פנים, אין 'דבר הפשוט לכל בר בי רב דחד יומא'...
מעניין ששם פשוט לו שהאוכל נבילה על סמך עדות של עד אחד אין בזה טמטום הלב.

[ישראל הר כסף]

חומרות.PDF

(1009.77 KiB) הורד 394 פעמים

[תיקו]

כבר זמן רב לא ראיתי דברים זרים ומוזרים כאלו.
יש מי שלא אוכל טרפות לא משום שהתורה=הקב"ה ציוה??
איני יודע, אך אם יש מישהו כזה הוא לא נחשב שומר תומו"צ.
זה שרב אלמוני או פלמוני אומר שדבר מותר עדיין אינו נהפך להתר, מה לא ברור כאן?

[גם זה הבל]

אינני מבין כל כך את הנידון העמוק לא יתכן שהקב"ה אמר והמחמיר תבוא עליו ברכה ? ואם תירצו זה יהיה ניכלל בוקדושים תהיו,
ועד שאתם מקשים על מחלו' איך יתכן פסק שאומר שבדיעבד מותר ולכתחי' אסור וע"כ שהתורה גם את זה אומרת לנו בדרכי הפסיקה המקובלים הלמ"מ שאפשר ליסמוך על דבר רק בדיעבד. פשוטטטטטט.