אני מעתיק מכאן:
http://www.remuh.jewish.org.pl/heb/Sipu ... t_piha.htm ותפתח האדמה את פיה - השדה ברחוב שרוקה
באמצע רחוב שרוקה, בלב השכונה היהודית, מול בית הכנסת הרמ"א ישנה חלקת אדמה מגודרת בגדר ברזל נמוכה ובה נטועים עצים רבי עפאים. אגדות רבות מיוחסות לחלקה זו, כשבעיקרן המעשה בגרסאות שונות בחופה שנערכה ביום שישי בניגוד לדעת הרב. היסטורית, כנראה שהסיפור קצת יותר באנאלי והמקום שימש כבית קברות בשלב הראשון אחר המעבר לקז'ימירז' - או שלשם הולכו עצמותיהם של הנקברים באותו בית קברות עתיק בקראקוב עצמה בזמן בו היהודים עדיין הורשו לגור ב'רחוב היהודים' או ב'פלאץ סשטייפנסקי' בסמוך לשוק הגדול של היום - כך מוכיחות עובדות מסויימות, אך משלא נותרה בשדה אפילו מצבה אחת לרפואה החלו נרקמות האגדות בזו אחר זו, ולהן, כמו לכל אגדה וסיפור, זכות קיום וחיים משלהן.
להלן אחת מאגדות אלו כפי שמופיעה בספר 'תפארת אבות'.
בלב הרובע היהודי בקראקא, באמצע הרחבה, ניצבת חומת אבנים נמוכה המקיפה פיסת קרקע שהכל עוקפים אותה. חומה זו נבנתה על פי ציוויו של המלך זיגמונד השני על פי בקשתו של רבינו, ר' משה איסרליש, עקב מעשה שהיה, שכך היה.
בחצר המלך זיגמונד השני כיהן גובה מיסים יהודי בשם שלמה זליגמן, בן למשפחת כהנים, שלא נגע אלקים בלבבו, והחליט לשאת לאשה אשה גרושה. מובן, שלא בלבד שרבינו הודיע שלא ישיאם אלא שיחרים כל מי שירהיב עוז לסייע לו בדבר עבירה זו. הלך הלה ואכל קורצא בי מלכא, בספרו למלך את הכרזתו זו של הרמ"א הפוגעת בו ובתכניותיו. רבינו נקרא עקב כך אל המלך, שפקד עליו בלא דין ודברים לערוך את החופה והקידושין כדת משה וישראל. לא הועילו הסברים בקשות ותחנונים, כי יד הנוגש היתה תקיפה.
בידעו שאין בכוונת רבינו לערוך את הטקס, ומתוך הנחה שינסה לחמוק ממנו, שלח המלך גונדת חיילים כבר משעות הבוקר של יום החופה המיועד כדי לשמור את בית הרב שלא יעשה לו "ויברח". הרב נאלץ להגיע בסופו של דבר למקום החופה, מול בית הכנסת הישן, כשהוא אינו יודע לשית עצות בנפשו, אם יעשה - חילול שמו הגדול בפני הכל, ואם לא יעשה – משום סכנת חיים יש בכך.
קרב הרב אל בני הזוג וניסה, בנסיון של הרגע האחרון, להניאם מהחלטתם, אך ללא הועיל.
עמד בינו וקרא את קריאתו של משה: "העלו מעל האנשים הרשעים האלו!".
הקהל זע בפחד והתרחק מבני הזוג, מתחת לחופה נותרו שני פורצי הגדר לבדם.
פנה הרב בתפילה אל ה' שיעשה בהם הדין הראוי לחולקים על תורת משה כקרח וכל עדתו. והנה פצתה האדמה את פיה ותבלעם חיים, הם וחופתם. הקהל הגדול נס על נפשו לקול הרעש, והבור באדמה נתכסה בעפר.
בהגיע דבר המעשה אל המלך חשש כי גם בו תפגע הקפידא של הרב, ושלח כרכרה להביאו אליו, לבקש את מחילתו מלפניו. רבינו הסביר לו שלא בו אישית פגע אלא בכבודה של תורה ובדת ישראל, ועל כך יצא הקצף והחל הנגף.
מששאלו המלך אם יוכל לעשות דבר עבורו כפיצוי על עגמת הנפש שנגרמה לו, ענה ואמר הרב: הואיל ושני המורדים בתורה נבלעו חיים בכיכר העיר ושם מקום קבורתם, ולפיכך אסור לכהנים לעבור שם, אבקש מהוד מלכותו רשות לגדור את המקום לבל יטמאו הכהנים.
הגדר הוקמה, כסימן ואות לבני מרי לבל יהינו לעבור על מצוות התורה. כך עד ימינו אלה.
--------
לא מצאתי הספר תפארת אבות שציין אליו, אבל אם תעשה חיפוש "שלמה-זליגמן" באוצר, תמצא כמה ספרים, לא מקור קדום, שמביאים ד"ז.