נתן כתב:א. אני לא מתחיל להבין דבריו ואיך הוא מחלק בין הלכה להשקפה, כמו בהלכה אין דברי המג"א בטלים נגד גדולי דורינו כמו כן בהשקפה אין דבריו בטלים ח"ו, וכמו שבהשקפה אין לנו אלא ללכת אחר החכם שבימיך כמו כן בהלכה אין לנו אלא אחר החכמים שבימינו ואפי' אם יאמר המג"א ללבוש תכלת אם יאמרו כל גדולי דורינו שלא ללבשו אין לנו אלא דבריהם, ואפי' אם לא אמרו שדבריו דעה נדחת היא ואין זה משום שבטלו דבריו ח"ו אלא שאנו חייבין לנהוג כמו החכם שבימיך.
ב. לגופו של ענין מצות תכלת הוא מצוה בקום ועשה ואם אינו מקיימו לא עבר על איסור אלא ביטל מצוה, וודאי שאין לזלזל ח"ו בזה, אבל חלוק הוא מעבירה על איסור, ואם רוב בנין ומנין של גדולי ומנהיגי ישראל ברוח הקודש השורה עליהם מרגישין שאין לנו להתחיל בקיומו אחר שבמשך כמה וכמה דורות לא קיימוהו אין לנו אלא דבריהם ואפי' על ימין שהוא שמאל, ואין אנו צריכים הסברים ואפי' נדע בבירור שזהו התכלת האמיתי יש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה בשב ואל תעשה, וממילא דכל האריכות בכמה וכמה אשכולות כאן אינו מתחיל אלא מאלו שמרגישים שהתורה נמסרה לידם ולא למשה רבינו.
ג. שו"ר שיש כאן אשכול אחר הדן ממש בנושא זה עכשיו, והתכונתי לדעת הרה"ג ר' מנדל שפרן שליט"א, ומ"מ אפי' לדעת החולקים שם דכהיום הזה אין כח ביד חכמים לעקור וכו' וממילא דע"כ דלאס"ל שהוא ודאות, מ"מ יל"כ דכיון דלהם אינו ברור אפי' אם לי נראה ברור יכול אני לבטל דעתי ולסמוך עליהם דס"ל דאינו ברור, ולטענות החולקים דגד"י לא למדוהו אפי' אם נאמר כן מ"מ ג"ז הוא חלק מדעתם, ומ"מ מכיר אני גדו"י שאינן פןסחין על שום חלק מחלקי התורה ובודאי למדוהו היטב ואעפ"כ אינן הולכין בתכלת.
נתן כתב:היכן מצינו מושג של הנהגה בחז"ל והרי הכל הוא ענין של הלכה וע"ז נאמר אין לך אלא חכם שבימיך
ב. סרט יפה תראה איך שהגרח"ק פשוט אוחז שזה לא מענינו בכלל ליכנס לענין ואפי' אם יודע לו עי"ז בברירות.
באשכול נוסף, אחד מני אלף, חזר ונעור עניין התכלת.
אבקשך להעיר על אחד מהטיעונים המרכזיים שלהם הוא: שצריך להוכיח ששייך מצות תכלת בזה"ז. על זה יש ראיה ממה שהרי"ף והרא"ש והטור הביאו בהלכותיהם כל הלכות תכלת בציצית על אף שלא היה תכלת בימיהם ואין דרכם להביא הלכתא למשיחא. ועל כן מוכרח שתכלת אינו הלכתא למשיחא. ועוד הביאו מתשובת מהרי"ל [החדשות סי' ה] שכתב בפירוש: "...וסברא הוא שמא יחזור דבר לקלקולו שיהא התכלת מצוי, כש"כ למאי דכתב סמ"ג דאותו דג חלזון הוא בים המלח וכתב סימנין בקל היה לעשות תכלת...".
עד כאן לשונו של אחד הקונטרסים. אבל טענה זו בשקר יסודה. מסתבר שכל הגאונים הללו סברו שיש מקומות בתפוצות שעדיין השתמרה בהם מסורת התכלת (בתימן, למשל), ועל כל פנים בזמנם עדיין לא נתברר שהתכלת אבדה מכל גלויות ישראל, ולכך אפשרי הדבר שיהא התכלת מצוי גם בזמן הזה, דהיינו מכוח מסורת חזקה של קהילה כלשהי. אבל בשום אופן אי אפשר להוכיח מדברים אלו שהרי"ף והרא"ש והטור ומהרי"ל סברו שיהיה אפשר להמציא מסורת מכוח הוכחות מדעיות.
נתן כתב:היכן מצינו מושג של הנהגה בחז"ל והרי הכל הוא ענין של הלכה וע"ז נאמר אין לך אלא חכם שבימיך
ב. סרט יפה תראה איך שהגרח"ק פשוט אוחז שזה לא מענינו בכלל ליכנס לענין ואפי' אם יודע לו עי"ז בברירות.
מה גורם לחשוב שמסתבר שכך סברו כל הגאונים הללו?מסתבר שכל הגאונים הללו סברו שיש מקומות בתפוצות שעדיין השתמרה בהם מסורת התכלת (בתימן, למשל),
ועל כל פנים בזמנם עדיין לא נתברר שהתכלת אבדה מכל גלויות ישראל, ולכך אפשרי הדבר שיהא התכלת מצוי גם בזמן הזה, דהיינו מכוח מסורת חזקה של קהילה כלשהי. אבל בשום אופן אי אפשר להוכיח מדברים אלו שהרי"ף והרא"ש והטור ומהרי"ל סברו שיהיה אפשר להמציא מסורת מכוח הוכחות מדעיות.
עקביה כתב:מה גורם לחשוב שמסתבר שכך סברו כל הגאונים הללו?מסתבר שכל הגאונים הללו סברו שיש מקומות בתפוצות שעדיין השתמרה בהם מסורת התכלת (בתימן, למשל),ועל כל פנים בזמנם עדיין לא נתברר שהתכלת אבדה מכל גלויות ישראל, ולכך אפשרי הדבר שיהא התכלת מצוי גם בזמן הזה, דהיינו מכוח מסורת חזקה של קהילה כלשהי. אבל בשום אופן אי אפשר להוכיח מדברים אלו שהרי"ף והרא"ש והטור ומהרי"ל סברו שיהיה אפשר להמציא מסורת מכוח הוכחות מדעיות.
'להמציא מסורת'? מה זה?
מדובר כאן על בירור מציאותי, שזהו התכלת של התורה ותו לא. איזה צורך יש כאן במסורת? כמובן שלמסורת יש ערך גדול מאד, אבל אם הצלחנו לברר שזהו התכלת שהטילו אבותינו, בזמן המשנה והגמרא, מה יותר מכך?
(מה שבסך הכל הביאו מאותם ראשונים הוא כנגד המתמיהים הסבורים שיש איזשהו הכרח שלא תנהג התכלת עד ביאת גואל צדק, או עד עמוד כהן לאורים ותומים, ותל"מ).
שומע ומשמיע כתב:נתן כתב:היכן מצינו מושג של הנהגה בחז"ל והרי הכל הוא ענין של הלכה וע"ז נאמר אין לך אלא חכם שבימיך
ב. סרט יפה תראה איך שהגרח"ק פשוט אוחז שזה לא מענינו בכלל ליכנס לענין ואפי' אם יודע לו עי"ז בברירות.
איך אתה יכול להגיד כך, כשהוא אומר לו שאם אתה אוחז כך אז אתה חייב. זה נכון שרואים שהוא לא מעוניין להיכנס לנושא.
נתן כתב:אני חוזר וכותב דאין כאן נידון אם נדחו דברי גדולי האחרונים הנ"ל דודאי דבריהם חיים וקיימים, הנידון הוא אם המצוה וגם דבריהם מחייבים אותנו ללכת וללבוש המורקס וע"ז אמרתי שמכיון שחכם שבימיך אוחז שאין חיוב לזה אנו פטורים ונמצא דעליך הראי' לחייב אותנו נגד דעתם, ולא עוד אלא שגם האחרונים האלו שמביאים דבריהם כסמך לחיובא אין מדברים על למעשה ויתכן דכהיום הזה היו ג"כ אוחזים ע"י רוה"ק שעליהם שאין אנו מחויבים להסתמך על המורקס למעשה
אוהב ציון כתב:בס"ד
לכבוד חברי פורום זה.
ישנו קונטרס בשם 'כנף איש יהודי' שככל הנראה יצא לאור אי"ה בקרוב. בענין התכלת בזמננו.
ואף שכבר נכתבו על הנושא מאמרים רבים, אך קונטרס זה נכתב בצורה ייחודית של משא ומתן באופן מענין ונח לקריאה. ובס"ד יצא מכך תועלת.
חלק מהקונטרס עולה כאן כעת.
(בתקוה שהמנהלים הנכבדים לא יסרבו שידונו בענין זה שוב...)
חברים מוזמנים להערות ולביקורת.
דבר אל בני ישראל ואמרת אלהם ועשו להם ציצית על כנפי בגדיהם לדורותם ונתנו על ציצית הכנף פתיל תכלת. והיה לכם לציצית וגו'. הנה, מבואר במסכת מנחות (לח.) דאין התכלת מעכבת את הלבן, ואע"פ שאין לנו עתה חוטי תכלת, מחוייבין אנו עכ"פ בחוטי לבן. ומרומז הוא בפסוק: "דבר אל בני ישראל וגו' ועשו להם ציצית על כנפי בגדיהם", קאי על חוטי הלבן, ואמר שדבר זה יעשו "לדורותם", כי מצות ציצית בחוטי לבן נוהגת בכל אופן גם לדורות. והוסיף לומר: "ונתנו על ציצית הכנף פתיל תכלת", אמנם מצוה זו לתת פתיל תכלת יהיה רק "לכם לציצית", היינו, שהתכלת מצויה לנו, אבל לא לדורות, כמבואר. "והבן זה, כי נכון הוא".
ע"כ ציטוט.
וודאי שאין מכאן שום ראי' להפטר בזמה"ז אם מצאו את התכלת, אבל מ"מ רואין בדבריהם דכשאינו מצוי אינו בגדר אונס אלא שלא נאמר החיוב בכלל ומובן יותר המתינות של הגדולים בענין זה."עוד ירצה בהעיר למה כתב לדורותם באמצע פרטי המצוה. אכן לצד שיש במצות ציצית ב' דברים הלבן והתכלת, הלבן ישנו בכל זמן, והתכלת יש זמן שאינו מצוי, ונתחכם ה' ואמר לדורותם קודם זכרון התכלת לומר שהלבן לדורותם אבל תכלת כשאינו בנמצא אין חיוב בו, והגם שהתכלת אינו מעכב את הלבן ולא הלבן את התכלת, אף על פי כן הלבן הוא בנמצא לדורות בלא הפסק מה שאין כן התכלת"
אוהב ציון כתב:נתן כתב:אני חוזר וכותב דאין כאן נידון אם נדחו דברי גדולי האחרונים הנ"ל דודאי דבריהם חיים וקיימים, הנידון הוא אם המצוה וגם דבריהם מחייבים אותנו ללכת וללבוש המורקס וע"ז אמרתי שמכיון שחכם שבימיך אוחז שאין חיוב לזה אנו פטורים ונמצא דעליך הראי' לחייב אותנו נגד דעתם, ולא עוד אלא שגם האחרונים האלו שמביאים דבריהם כסמך לחיובא אין מדברים על למעשה ויתכן דכהיום הזה היו ג"כ אוחזים ע"י רוה"ק שעליהם שאין אנו מחויבים להסתמך על המורקס למעשה
בעז"ה
מה שיותר נראה שרוה"ק הופיעה עליך, כי בעלמא הדין (הנגלה) לא נמצא כלל שכזה בהוראה.
.אוצר החכמה כתב:לנושא הנידון. אין מג"א בנושא זה היה דוגמה בעלמא של אוהב ציון. יש חוו"י שמזכיר בקצרה שהפורפור הוא התכלת. לענ"ד אפשר לטעון שיש מכאן אסמכתא ותמיכה. אבל לטעון שהנה יש לנו את אחד האחרונים שאומר שצריך ללבוש את תכלת המורקס זה רחוק מאד, משום שלא דן בכלל בהיבט המעשי של זה. למעשה מי שלובש היום תכלת מורקס אינו נוהג כדעת החוו"י שכן הוא חשב שהצבע צריך להיות סגול מתוך מה שמצא בכתבי הגויים. אולם כאמור אם רואים בו תמיכה בלבד זה לא משנה.
ברזלים כתב:שלום וברכה
דברתי הלום עם אחד מצדיקי ירושלים על עניין התכלת, היות והוא כבר עוסק בנידון במשך שנים רבות, ובעבר תמך בתכלת החדש, אך עתה אחרי שנים של מחקר הגיע למסקנא כמעט וודאית דאין בתכלת הזה ממש מחמת הרבה ראיות, ראשית טענתו שבדק שלא כתוב בשום כת"י גם של הגוים שהשתמשו בשמש להפוך הצבע מסגול לכחול. וחוץ מזה עיקר טענתו שכבר פרסמו שאין יכולים להפוך הצבע מסגול לכחול רק אחר "תהליך חיזור" שמכניסים חומר כימיקלי-נתרן שהוא חומר שהומצא במאה שנים אחרונות, ומטרתו להפוך הג"ל הסגול שמתקבל בסוף תהליך הצביעה שוב לג"ל שקוף, ורק על ידו ניתן להפוך החומר ע"י השמש לכחול.
נפשי בשאלתי בזאת רק לאלו שחקרו בעצמם בעדות ראיה או שמיעה מאדם שאין לו אינטרס.(מבלי להסתמך על הספרים שנכתבו והועלו פה בפורום בהווה ובעבר)
א. האם מישהו מהת"ח בפורום בדק הדק היטב מה עניין ומהות החיזור והאם באמת הוא נצרך למלאכת הצביעה, שבלעדיו אין אפשרות לצבוע גם לא בצבע הסגול.
ב. האם ידוע למאן דהוא בוודאות שבחומרים שהשתמשו פעם לצורך הצביעה ניתן לעשות החיזור באופן שיהפוך ע"י השמש מסגול לכחול, לא על סמך שמועות אלא בוודאות.
קו ירוק כתב:אמנם לא ישירות ממין האשכול, אולי מי מחכמי הפורום יודע באיזה שנה של חוברת פתיל תכלת הביאו מכתב של הג' ר' שמואל נדל שסבר לפי הנתונים שקרא, שיש מקום להדר וללבוש התכלת?
אנא עבדא כתב:אוהב ציון כתב:בס"ד
לכבוד חברי פורום זה.
ישנו קונטרס בשם 'כנף איש יהודי' שככל הנראה יצא לאור אי"ה בקרוב. בענין התכלת בזמננו.
ואף שכבר נכתבו על הנושא מאמרים רבים, אך קונטרס זה נכתב בצורה ייחודית של משא ומתן באופן מענין ונח לקריאה. ובס"ד יצא מכך תועלת.
חלק מהקונטרס עולה כאן כעת.
(בתקוה שהמנהלים הנכבדים לא יסרבו שידונו בענין זה שוב...)
חברים מוזמנים להערות ולביקורת.
מעלה גרה שוב ושוב בשינוי אדרת.
כשאראה את גדולי ישראל המחמירים ומהדרים בכל המצוות חוששים לצבע המורינקס - אשתכנע.
בינתיים ראיתי משהו אחר מעניין השבוע, שכבר בתורה נראה שמצות התכלת אינה נוהגת בזמן הזה.
והוא במה שהובא השבוע ב'דברי שי"ח' בשם הגר"ח קניבסקי שליט"א, ראיתי השבוע ב'עלים לתרופה' בשם ספר 'ראשי בשמים' מהגרי"מ מפראגא זצ"ל:
דבר אל בני ישראל ואמרת אלהם ועשו להם ציצית על כנפי בגדיהם לדורותם ונתנו על ציצית הכנף פתיל תכלת. והיה לכם לציצית וגו'. הנה, מבואר במסכת מנחות (לח.) דאין התכלת מעכבת את הלבן, ואע"פ שאין לנו עתה חוטי תכלת, מחוייבין אנו עכ"פ בחוטי לבן. ומרומז הוא בפסוק: "דבר אל בני ישראל וגו' ועשו להם ציצית על כנפי בגדיהם", קאי על חוטי הלבן, ואמר שדבר זה יעשו "לדורותם", כי מצות ציצית בחוטי לבן נוהגת בכל אופן גם לדורות. והוסיף לומר: "ונתנו על ציצית הכנף פתיל תכלת", אמנם מצוה זו לתת פתיל תכלת יהיה רק "לכם לציצית", היינו, בזמן שהיה בית המקדש קיים והתכלת היתה מצויה לנו, אבל לא לדורות, כמבואר. "והבן זה, כי נכון הוא".
ע"כ ציטוט.
רוצה להבין כתב:משולש כתב:מעשה בכמה תלמידי חכמים חביבים ויראי אלוקים שחיו בכפר קטן בהרי הקרפטים ולא ראו פיל מימיהם.
הם למדו על הגבהת הפיל במסכת קידושין, ועל הפיל בפרק הרואה במסכת ברכות, ותהו: מה זה פיל?
אז הגיע מאן דהוא עם תמונה דהויה של חיה אפורה גדולת ממדים, וכל הנוכחים הביטו והתפעמו, נרעשים.
בראשונים מובא שעורו של הפיל אפרפר, הוא גדול ממדים ויש לו קרן. בספר פלוני מובא שגודלו מאות רבות של קילוגרמים, וגם בספר אלמוני מובא בפירוש צורת רגליו, ציפורניו ומאכלו. והנה, הרי זה הפיל דנן, הכל מוכח בראיות חותכות ועצומות.
במדרש איתא שהפיל חי באפריקי, והנה החיה הגדולה הזאת, המצויה בתמונה, חיה גם היא באפריקה. והנה הרי מימינו לא ראינו ולא שמענו על עוד חיה אפורה וכה גדולה ועצומה, שחיה באפריקה, בלעדי הבהמה גסה הגדולה שבתמונה שלנו, וגם שמועה שמעו על כך מיוצאי אפריקה, זקנים ישישים שעוד ראו את הצייד של החיה הזו, וכמובא בספר... שהציידים צדים אותה בקושי וכו'.
בספר קדמון נודע מובא שתוחלת חייו של הפיל הוא 40 שנים. והנה הכל ממש תואם לכל הפרטים שבתמונה. כל העובדות התקיימו בבהמה/החיה האימתנית שבתצלום.
היו מפקפקים שטענו שהחיה בתמונה היא הראם, הנודעת בחז"ל ובפסוקים. אך תלמידי החכמים הוכיחו באותות ובריבוי קונטרסים שהרי זה שטות מוחלטת, ואין זה הראם, כפי המוכח מהרבה דוכתין, ואף הגדילו לעשות והדפיסו קונטרס מנוקד, לתועלת הילדים, הנזקקים לניקוד, להוכחת הענין ולפסיקתו המוחלטת.
כך דשו ביה רבים במשך שנים.
עד שכעבור חמישים שנה, כשעלו לגור בארצנו ועמדו בתור בחול המועד בסאפרי ברמת גן, גילו להפתעתם שהבהמה הגדולה שבתמונה הנודעת שלהם, היא הקרנף, בעוד שממול עומד לו פיל גדול ממדים. אף הוא אפור. אף הוא גדול ושוקל טונות. גם הוא אוכל עשב, גם הוא רץ כמעט כמו הקרנף, אף הוא חי באפריקה, וגם הוא חי ארבעים שנה, גם עליו ישנם עדויות חותכות של ילידים אפריקניים שהציידים התקשו לצודו וכו' וכו'.
ובעוד חמישים שנה, שיימצא לו החלזון הקושימושי או הדיונון האנדלוסי, התמנון החוזולוטי או השרימפס התכלכל, ואז יוכיחו בקונטרסים (מנוקדים+ תמונות תלת ממדיות) שהוא הוא החלזון האמיתי ושהצבע התכול שלו מדויק פי כמה וכמה, אל תשכחו את הסיפור על הקרנף והפיל...
שמואל ברוך גנוט
אוֹתוֹ יוֹם מוּזָר בּוֹ אֵרַע הַמַּעֲשֶׂה
הַפִּיל וְהַקַּרְנָף הָלְכוּ לִמְצוֹא מַחֲסֶה
לְהִדָּבֵר בֵּינֵיהֶם: אֵיךְ יָכוֹל לִהְיוֹת?
לִמְשׁוֹל מָשָׁל עָלֵינוּ מֵעוֹלָם הַהַזָּיוֹת
וְכָל שׁוֹכְנֵי הַיָּעַר עָשׂוּ אוֹתָם לָבוּז
גַּם הֵם לֹא הֵבִינוּ תָּמְהוּ עַל הַבִּזְבּוּז
הַשָׁמַעְתָּ מַר קַרְנָף חֲבֵרִי וִידִידִי?
עַל שְׁמוּעָה הֲלֹא טוֹבָה שֶּׁהֵבֵאתִי עִמָּדִי
שָׁאַתָּה בַּעַל הַקֶּרֶן אֵינְךָ הַיְּחִידִי
בְּגַפְּךָ בְּצוּרָתְךָ בְּאוֹפְיֶךָ הַיִּחוּדִי
וְיָכוֹל הַמְחַפֵּשׂ לְבַלְבֵּל בֵּינוֹתֵינוּ
כִּתְאוֹם אֲנִי לְךָ, אָבַד כָּל יִחוּדֵנוּ!
וְזֹאת בְּנֵי אֱנוֹשׁ דִּמּוּ הֵם בְּנַפְשָׁם,
לְלֹא הִתְבּוֹנְנוּת מִהֲרוּ כָּךְ בְּחָפְזָם
בָּעַט לוֹ הַקַּרְנָף בְּחֵמָה וּבְזַעַם
מָה לְךָ הַפִּיל הַאֵינְךָ עוֹמֵד נִדְהָם
הֲלֹא לְכָךְ נִקְרָא אָנִי בְּשֵׁם הַ-קַרְנָף
לוֹמַר לְקוֹל רוֹאַי, יֵשׁ לִי קֶרֶן עַל הָאַף!
מִי הוא שֶׁרָצָה לַעֲלוֹת עַל דַּעְתּוֹ
שֶׁיֶּשְׁנוֹ שׁוֹכֵן בַּיַּעַר שֶׁאִי אֶפְשָׁר לְזַהוֹתוֹ
הַטַּעֲנָה הָאֲמוּרָה מַעְלָה אֶת חֲמָתִי
שֶׁהֵמִירו אֵת כְבוֹדִי עַצְמִי וּבְשָׂרִי
מַה לְךָ קַרְנָף, כּוֹעֵס הִנְּךָ עַל מָה?
עֶלְבּוֹנִי מְכֻפָּל הוּא פִּי כַּמָּה וְכַמָּה
הֲלֹא אַפִּי הָאָרֹךְ יָדוּעַ הוּא בַּיַּעַר
לְחַי וּלְצֶמַח, לְזָקֵן וְגַם לְנַעַר.
וּבְכָל חַיּוֹת הַיַּעַר עוֹבֶרֶת הַשְׁמוּעָה
אַף אָרוֹךְ לוֹ לַפִּיל, זוּ הַ-יְּדִיעָה.
אֲבָל לָמָּה דַּוְקָא בָּנוּ הֵמָּה נִדְבְּרוּ?
הָגִי'רָף האֲרִי אוֹתָם הֵם לֹא זָכְרוּ?
חַיּוֹת רַבּוֹת וּמְשֻׁנּוֹת בַּיַּעַר הַגָּדוֹל
הֶחָתוּל, הֲכֶלֶב, צְבִי וְתַרְנְגוֹל
כַּמָּה זֶה פּוֹגֵעַ, יְדִידִי הַקַּרְנָף
זִלְזְלוּ בָּנוּ כָּל כַּך, וְדַוְקָא עַל הָאַף!
הוֹי פִּילִי יְדִידִי מְחִילָה מִכְּבוֹדְךָ
מְכַבֵּד אֲנִי מְאֹד אֵת חָכְמָתֶךָ וְאֶת אַפְּךָ
אַךְ תָּמִים אַתָּה מְאֹד כָּכָה זֶה נִרְאֶה
אִם זֶה מָה שֶׁמֵּצִיק לְאַפְּךָ הַגֵּאֶה
הֲלֹא עַל כָּל חָיוֹת הַיַּעַר חָשְׁבוּ הָאֲנָשִׁים
וְלֹא מָצְאוּ מְבֻקָּשָׁם מָה שֶׁמְּחַפְּשִׂים
דִּמְיוֹן חָזָק רָצוּ הֵם הֲיָכוֹל לְהַטְעוֹת
אַךְ מְשֻׁנּוֹת הֵן זוֹ מִזּוֹ חַיּוֹת וּבְהֵמוֹת.
כַּמָּה זֶה עָצוּב שֶׁנּוֹתַרְנוּ לִפְלֵיטָה
מִתּוֹךְ אוֹתוֹ הַחוֹשֵׂךְ בִּלְבּוּל וַעֲלָטָה.
וּמִי בִּקֵּשׁ זֹאת מִיָּדָם? שָׁאַל בַּעַל הַקֶּרֶן
הַבָּאתִי לְמִלְחָמָה בְּחֶרֶב וּבְקֶרֶן?
כָּךְ בְּיוֹם בָּהִיר לָקוּם וּלְהַפְרִיעַ
מְנוּחָתֵנוּ הַטּוֹבָה לְהָעִיר וּלְהִרְגִּיזָה?
עָנָה בָּעַל הַחֶדֶק בִּתְבוּנָה יְתֵרָה
אֲסַפֵּר לְךָ בְּדִיּוּק מָה שֶׁשָּׁם קָרָה
אֵת חִלָּזוֹן הַפּוּרְפּוּר וַדַּאי מַכִּיר הִנָּךְ
הֲלֹא יְדִידֵנוּ מֵהַיָּם הוּא, דּוֹרֵשׁ בִּשְׁלוֹמֶךָ.
זֶהוּ זֶה בְּדִיּוּק נֶאֱנָח לוֹ הַפִּיל
כָּאן הֵחֵל הַסִּפּוּר לְהַתְחִיל.
*********
מְצָאוּהוּ וְרָאוּהוּ שׁוֹכֵן הוּא בִּמְקוֹמוֹ
שָׂמְחוּ הָאֲנָשִׁים לִצְבֹּעַ בְּדָמוֹ.
אֲבָל שְׁמַע יְדִידִי מָה שֶׁשָּׁם אֵרַע
כַּמָּה לֹא הִבְדִּילוּ לְטוֹב וּלְרַע
הֲשָׁמַעְתָּ יְדִידִי טָעֲנָה כֹּה מוּזָרָה
מְשֻׁנָּה וּתְמוּהָה עַד לְהַחְרִידָה
חִלָּזוֹן הַפּוּרְפּוּר צוֹבֵעַ הוּא כָּחֹל
בְּעִמְקֵי הַמַּיִם, רוֹבֵץ שָׁמָּה בַּחוֹל
הֲלֹא יָדוּעַ הַדָּבָר מִיָּמִים יָמִימָה
לִכְסִיל וּלְבָעַר אֵין צָרִיךְ לְהֶחְכִּימָה
שֶּׁדּוֹמֶה הוּא לְדָג זוֹהִי צוּרָתוֹ
זוֹהִי מַעֲלָתוֹ, יָחִיד וְאֵין בִּלְתּוֹ
אֵין עוֹד כְּלָל בַּיָּם צוֹבֵעַ זוּלָתוֹ
זֶהוּ הַחִלָּזוֹן גְּדוּלָּתוֹ וְיִחוּדוֹ
זֶהוּ הַדָּבָר אַף לָנוּ הוּא יָדוּעַ
וּוַדַּאי לָאָדָם, הַזָּקוּק כָּכָה לְצֶבַע
הַכָּחֹל הַיָּפֶה נִצְבַּע הוּא בְּדָמוֹ
וְעַתָּה מְצָאוּהוּ כִּי זֶהוּ בְּעַצְמוֹ.
לְקַרְקַע הַיָּם דּוֹמֶה בְּתַבְנִיתוֹ
תּוֹלַעַת בְּכִסּוּי, זוֹהִי תְּכוּנָתוֹ.
וְאָז כְּשֶׁנִּמְצְאָה זוֹ הַמְּצִיאָה
הִכְנִיסוּנִי וּדְחָקוּנִי בְּחוֹר הַמַּחַט הַקְּטַנְטַן
בְּלֹא לְהִתְחַשֵּׁב בְּגָדְלִי הַשְּׁמַנְמַן
כִּי חִלָּזוֹן נוֹסָף יֶשְׁנוֹ, קָטָן הוּא וְרָזוֹן
דּוֹמֶה הוּא מְאֹד מְאֹד לְזֶה הַחִלָּזוֹן
אֹתוֹ מָקוֹם נִמְצָא קָטָן הוּא וְצוֹבֵעַ
וּמַמָּשׁ מַמָּשׁ מַמָּשׁ, בְּדִיּוּק אוֹתוֹ הַצֶּבַע
וְיֵשׁ לוֹ בְּהֶחְלֵט אֵת כָּל הַסִּימָנִים
שֶׁל יְדִידֵנוּ הַנֶּעְלָם זֶה אֶלֶף הַשָּׁנִים.
צְחֹק גָּדוֹל פָּרַץ מִגְּרוֹנוֹ שֶׁל הַקַּרְנָף
וְאוּלַי יֶשְׁנוֹ צַוָּאר מַמָּשׁ כְּמוֹ הָגִ'ירָף?
וּמֶה עִם הָאֲרִי הַשּׁוֹאֵג בְּנַהֲמָה?
שֶׁמָּא גַּם כָמֹהוּ יֶשְׁנוֹ בַּבְּהֵמָה?
וְהַכֶּבֶשׂ הָרַךְ שֶׁעָלָיו גֹּדֶל הַצֶּמֶר?
אֵין לוֹ תְּאוֹם רָחוֹק? מִי אוֹמֵר?
וּמֶה עִם הַצְּבִי הַמְּדַלֵּג עַל הֶהָרִים?
כָּמוֹהוּ יֵשׁ וְיֵשׁ, בְּוַדַּאי מְאֹד רַבִּים!
וּמִי זֶה הַחוֹלֵק בַּאֲמִתַּת הַמְּצִיאָה
וּמַה לוֹ שֶׁיָּצָא לוֹ זוּ הַהֲלָצָה?
הוֹי אֵיזֶה לֹא נָעִים יְדִידִי הַקַּרְנָף
לֹא מָצְאוּ דָּבָר בַּחַי, וּבְבַעַל הַכָּנָף
רַק אֲנַחְנוּ הָאַפוֹרִים נִשְׁאַרְנוּ לִפְלֵיטָה
בְּתוֹךְ אוֹתוֹ הַחוֹשֵׂךְ בִּלְבּוּל וַעֲלָטָה
וְדַוְקָא עַל אַפֵּינוּ לֹא חָשְׁבוּ לְהֶחְכִּימָה
עַל זֹאת נִשָּׂא דִּמְעָה בֶּכִי וּנְהִימָה.
***
הַזּוֹכֵר אַתָּה קַרְנָף עָנָה בַּעַל הַחֶדֶק
זֶה עַל גְּחוֹנוֹ הוֹלֵךְ זֶה בַּעַל הַסֶּדֶק
הַלא זֶהוּ הַנָּחָשׁ, הָרַע הַקַּדְמוֹנִי
עַל מֶה מִגְּדֻלָּתוֹ יָרַד זֶה הַצִּפְעוֹנִי
מִלָּה אַחַת הָיְתָה שְׁגוּרָה עַל לְשׁוֹנוֹ
שֶׁאִתָּהּ הוּא נָשָׂא חַטָּאתוֹ וְאַשְׁמָתוֹ
"אַף".
וְהָאָדָם אֲשֶׁר חָטָא לְיוֹצֵר כָּל יְצוּרִים
כַּמָּה אֲחוֹרַנִּית יָרַד, עִם כָּל הַיְּצוּרִים.
עַד אוֹתוֹ יוֹם נִשְׂגָּב, בַּמִּדְבָּר לְיַד הָהָר
כַּמָּה נִּפְלָא אָז, עַד כַּמָּה הָיָה הַטֹּהַר
כָּל תֵּבֵל דָּמַם אָז, רַק הָאוֹר וְהַזֹּהַר
שָּׁמַיִם לָהָר יָרְדוּ, עָצְמוּ הֵמָּה לָטֹהַר
אֶרֶץ רָעֲשָׁה אָז, דְּמָמָה דַּקָּה נִשְׁמַע
הַשָּׁמַיִם טַל נָטָפוּ , קוֹלֵנוּ לֹא נִשְׁמַע
עַם נִבְחָר יַחְדָּיו קִבְּלוּ, בְּנֶפֶשׁ חָפֵצָה
תְּשׁוּקַת עוֹלָם לָבְשׁוּ כְּכָל אֲשֶׁר רָצָה
כָּל הַיְצוּרִים יַחְדָּיו רָאוּ, אֶחָד וְאֵין בִּלְתּוֹ
כִּי יַעֲקֹב בָּחַר לוֹ קָהּ יִשְׂרָאֵל לִסְגֻלָּתוֹ
אַהֲבַת עוֹלָם קִבְּלוּ הָעָם כָּבְשׁוּ הַלְּבָבוֹת
לַעֲשׂוֹת רְצוֹן קוֹנָם חָפְצוּ, גַּם בֵּין הַתְּלָאוֹת
רַק בְּרָכָה וָטוֹב יָבִיאוּ, אִם יָבִינוּ לְנַפְשָׁם
כָּל מִצְוַת יוֹצֵר יַחְכִּימוּ יִזְכְּרוּ לַעֲשׂוֹתָם
תְּכֵלֶת בְּבִגְדָם יַטִּילוּ גְּדִילִים יַעֲשׂוּ לָהֶם
הֲלֹא זֶה מָה שֶׁקִּבְּלוּ אָז, לְדוֹרוֹתָם בְּבִגְדֵיהֶם.
אריך כתב:מנהג טיעונים זולים-בזים
להסתתר מאחורי חרוזים
יציגו מצוה נוראה כהידורים דקים
חמדת ישראל ימירו בפיהוקים
לפחות תן כבוד לדיון
חכמים ממך שקעו בו בעיון
טענתך כי כל גדולי הדורות מיאנו או זלזלו
רק מראה שעל שערי הענין רגליך לא דרכו
כל מי שעלעל בחוברת אחת או קונטרסון
יודע שהזיהוי התאפשר רק בזמן האחרון...
חזור אל “תכלת ודין הקרבה בזמה"ז”
משתמשים הגולשים בפורום זה: אין משתמשים רשומים ו־ 33 אורחים