אוצר החכמה כתב:אני באמת לא מבין. הסנהדרין איננה רשות מחוקקת. אלא רשות שופטת. וכמו שלהבדיל גם במשפטי האומות לבית המשפט יש סמכות לפרש את החוק, נתנה תורה באופן מסויים כוח לסנהדרין לפרש את התורה ולהכריע במקום הספק והויכוח.
אבל מחוקק התורה הוא הקב"ה בכבודו ובעצמו.
יש דברים שאינן מוזכרים בתורה. ואז הם נקבעים או ע"פ המלך בהיות מלך בישראל. או ע"פ אנשי העיר , מסיעין על קיצתם, או טובי העיר ודומיהם שהם נבחרים ע"י אנשי העיר. כמדומני שמבואר בפוסקים שכללי הבחירה קצת שונים מדמוקרטיה מודרנית בה כל הקולות שווים ולוקחים בחשבון מי משלם ומי נהנה מזה. אבל איני בקי בעניין.
אכן לא די בזה וצריך הסכמת החכם שבעיר כמבואר בגמרא ב"ב בדברי רב אשי.
כמדומני ובעיקר דבריי אין מחלוקת בינינו, ואנתח את דבריי לד' חלקיו כדי שנוכל להשוות דעתי לדעתך:
א. הכרעת הרוב בדברים שאינם נוגעים לדיני תורה - מקובלת ולגיטימית על פי תורה.
ב. הכרעת הרוב האזרחי במדינה בדברים שאינם נוגעים לדיני תורה - אינה קשורה להכרעת הרוב בסנהדרין ולדין 'אחרי רבים להטות'.
ג. הכרעת הרוב האזרחי במדינה אינו מהוה מצב מתוקן ואינה נוהגת על פי הגיון אלא באופן שאין 'סמכות על', בעוד באופן שישנו - ראוי שהוא יקבע את הראויים לדון בכל ענין לפי מומחיות, אי נגיעה אישית, ועוד קריטניונים כפי הבנתו, והם יעמדו למנין על מנת להכריע בחילוקי דעות המתעוררים ביניהם. הכרעתם תהווה ביטוי מושלם של 'רצון הציבור' אף שלעתים יישמעו קולות התנגדות מתוכו, וכפי שהסברתי בהודעותיי הקודמות.
ד. כדי שמדינת הלכה תוכל להתקיים, ההכרח שיהיה 'סמכות על' המקובלת על כל חלקי העם, אם מחמת אמונה בנבואתו, אם מחמת הערצה לדמותו, אם מחמת יראה מגבורתו. ההוא ימנה את הסנהדרין על פי הבנתו שהם שולטים בעם בתחומים הנוגעים לדיני תורה. מאחר וכן, הגיוני שהסנהדרין, או מי שמינה אותם - יהוו 'סמכות על' בכל תחומי החיים ולנהוג על פי סעיף ג.
אשמח אם תציין באיזה נקודה אתה חולק עליי, אציין כי בעיקר אני חפץ להצדיק סעיף א וב, בעוד שסעיף ג וד מבוססים על הגיוני האישי וכשם שפרצופיהם וכו'.
אני מסכים שאפשר להסתכל על הסנהדרין כרשות שופטת ולא כמחוקקת, אם כי היא מהווה במידת מה שילוב של השתיים וכמבואר בקובץ שהעלה הרב בברכה המשולשת, אך בכל אופן טענתי במקומה עומדת. כי על פי השיטה הדמוקרטית אין לכאורה מקום לשיטה הנהוגה באיזורינו שבו השופטים מצויים מעל לרצון הציבור, ומינויים לתפקיד אמור לשקף את רצון העם. אשוה את מעמד הסנהדרין (להבדיל אא''ה) למעמד הבג''ץ במדינתינו שהשפעת הציבור על בחירת שופטיו מינימלית.
כך, שברגע שאנו מסכימים למצב שבו הבג''ץ אינו משקף את רצון העם, אנו יכולים לנהוג על פי סעיף ג. אלא שבאופן אבסורדי אף מצדדי הבג''ץ מסכימים שתחום החקיקה (שאותה יוכל הבג''ץ לפרש כאוות נפשו תוך הגבלה מינימלית לכוונת המחוקק המבטא את רצון העם ה'שולט' כביכול) מסור לנבחרי הציבור.
ציפיתי שתעלה את הטענה מ'מסיעין על קיצתן' ואף רציתי להקדים רפואה למכה, וכמדומה שאין להוכיח משם לעניננו. ראשית; מנין שהרוב קובע? שמא הסכמה שהתקבלה על ידי רוב בני העיר בלבד אי אפשר לכפות על המיעוט המתנגד? שנית; יתכן בהחלט שאף אם הרוב קובע, הוא מחמת שכל הציבור הסכים לעיקרון זה, שאינו מסורבל כל כך כאשר המדובר בקבוצה מצומצמת של אנשים, וכאשר הנידון הוא 'חוקה' בדברים שאף תגר בשוק מבין בהם. שלישית; יתכן שרק המבינים בתחום תקנות הקהל ופרנסי הקהל מוסמכים לחוות דעה? ולאחרונה; עיין בסעיף א וב.
לפי המונח בזכרוני (אם כי איני יכול לגבות במקורות), זכות ההכרעה בשאלות שעמדו על הפרק בקהילות אירופה בתקופות קודמות לא תמיד הועלו להצבעה דמוקרטית, אלא הוכרעו על פי פרנסי העיר שלאו דוקא נבחרו ברצון הציבור אלא מחמת עשרם ומעמדם הכלכלי התקבל שלטונם כעובדה, ואי אפשר להגדיר זאת כדיקטטורה אלא כהבנת כלל הציבור שבעל המאה הוא בעל הדעה (על אף שהבנה כללית זו לוותה בדר"כ בתחושת מרמור מצד המעמד הנמוך בקהילה).
