אפשי ואפשי

[פנימי]

התווכחתי עכשיו עם מישהו
מה פירוש התו"כ שלא יאמר אדם אי אפשי לאכול חזיר, אלא אפשי ואפשי והתורה אסרה עלי

האם הכוונה - לולי התורה אין בזה בעיה, וגויים שאוכלים חזיר אין בזה שום פסול, אבל אני שאני יהודי וקיבלתי את התורה זה מגעיל ותועבה ומשוקץ, והראיה שהתורה אומרת "ושקץ יהיו לכם", וכוונת התו"כ רק שרגש הגועל שיש לי הוא רק אחרי דברי התורה, ולולי התורה זה לא היה מגעיל

או שהכוונה - גם אחרי התורה אין לי שום רגשות נגד זה. אדרבה זה בשר טוב טעים כמו כל בשר אחר, והייתי רוצה לאכול את זה כמו כל בשר, אבל אני לא אוכל כי הקב"ה אוסר, ואני שמח לעשו את רצונו

והביאו את לשון הרמב"ם בשמונה פרקים "ויותר מזה שהם ציוו להיות האדם מתאווה לעבירות" ומשמע שאדם צריך להתאוות לעבירות גם אחרי התורה
ומצד שני במהדורת הרב קפאח הניסוח הוא "ויותר מזה שהם ציוו על האדם להיות כובש את יצרו" ואז אין ראיה

מה דעתכם?

[תשבי]

לכאו' דברי הרמב"ם אינו ראיה לאף צד, שהרי אפשי הכוונה שאין זה מגעיל אותי ומניין לו להרמב"ם לומר שצריך להיות מתאווה לעבירות.

[תוכן]

איך אפשר לצוות לאדם להתגעל? או שהוא נגעל או שהוא לא!

[סכינא חריפא]

איך אפשר לצוות לאדם להתגעל? או שהוא נגעל או שהוא לא!

אבל אם זה מגעיל אותו זה אומר שהוא חסיד ובעל מעלה רוחנית.

[רחמים]

אדם יכול ליצור אצל עצמו גועל לכל דבר וכמו שיש מחלה נפשית של אנורקסיה שאנשים מפתחים לעצמם גועל לאוכל במטרה לרזות וגם כאשר נעשו כבר רזים לא מסוגלים לאכול.
בכל מקרה לגבי חזיר לא כדאי להגעל ממנו כי הוא עתיד לחזור ולהיות מותר ... ;-)

[עושה חדשות]

שו"ת הרשב"א החדשות (מכתב יד) סימן שסח -

...כי מה איכפת להשי"ת לצות עליה כאכילת בשר החזיר אחר שהוא הטוב שבבשרים והנותן כח...

[סתם יהודי]

שו"ת הרשב"א החדשות (מכתב יד) סימן שסח -

...כי מה איכפת להשי"ת לצות עליה כאכילת בשר החזיר אחר שהוא הטוב שבבשרים...

וראייה לדברי הרשב"א, ממה שסיפר לי מכר חילוני (ד' ישיבהו בתשובה שלמה אכי"ר) שלפי ניסיונו שלו, טעם החזיר - דומה מאד אל טעם הגמל - וטעם שניהם דומה מאד אל טעם הכבש.

[ארזי ביתר]

ומדברי הרשב"א הנ"ל יש להקשות טובא על דברי ר' זמיר כהן, המרבה לתאר את נפסדותו של בשר החזיר, שמרקיב מהר וכו'.

[עושה חדשות]

כדי לאזן...
ספר מורה הנבוכים חלק ג פרק מח -

ואומר כי כל מה שאסרתו התורה עלינו מן המאכלים, מזונם מגונה, ואין בכל מה שנאסר עלינו מה שיספק שאין הזק בו, רק החזיר והחלב, ואין הענין כן כי החזיר יותר לח ממה שצריך, ורב הפסולת והמותרות, ורוב מה שמאסתו התורה לרוב לכלוכו ומזונו בדברים הנמאסים, וכבר ידעת הקפדת התורה על ראיית הלכלוכים ואפילו בשדות במחנה כל שכן בתוך המדינה, ואילו היתה מותרת אכילת החזיר היו השווקים עם הבתים יותר מלוכלכים מבית הכסא, כמו שתראה ארצת הצרפתים היום, כבר ידעת אמרם פי חזיר כצואה עוברת דמי, וכן חלב הקרב משביע ומפסיד העכול ומוליד דם קר מדובק, ושרפתו היתה יותר ראויה מאכילתו, וכן הדם והנבילה קשים להתעכל ומזונם רע...

והובאו דבריו בס' הבתים, והוסיף בזה עוד -

ספר הבתים - מאכלות אסורות.png (65.28 KiB) נצפה 7143 פעמים

[רון]

הנה יסוד השאלה היא מה ראוי יותר להיות: לרצות באיסור אלא שהמניעה היא מצד ציווי ד', או שאדרבא מחמת ציווי ד' צריך גם האדם להגיע להזדהות אישית עם רצון התורה ולהיות נגעל מהאיסור. והנה ממה שמבואר בש"ס אל יאמר אדם א"א באכילת חזיר וכו', הרי שמשמע כצד' א', אך מאידך גיסא מי נימא שאדם יאמר שלולי התורה היה רוצח ח"ו.
וכמדומה שיש בזה בשמונה פרקים לרמב"ם שחילק בין מצוות שמעיות לשכליות, וחילק בין איסור רציחה שמאוס מצד עצם המעשה לבין מאכלות אסורות.

ואגב דאייתינן למאכלות אסורות,
האם יש למישהו מידע האם מה שאמרו חז"ל שהקב"ה לא מביא תקלה לצדיקים ומבואר בתוס' שהוא דוקא במידי דאכילה, האם זה גם באכילת תרומה לזר למשל, או דוקא באיסורי מאכלות. ואולי הוא תלוי בטעמים מה הקפידא שדוקא במידי דאכילה אם מצד שהוא גנאי ובזה אולי בתרומה ליכא גנאי, או מצד מה שגופו של הצדיק מתקיים ע"י מה שאין רצון ד' וא"כ גם בתרומה כן בו ועוד חזון למועד בל"נ

[עושה חדשות]

ואגב דאייתינן למאכלות אסורות,
האם יש למישהו מידע האם מה שאמרו חז"ל שהקב"ה לא מביא תקלה לצדיקים ומבואר בתוס' שהוא דוקא במידי דאכילה, האם זה גם באכילת תרומה לזר למשל, או דוקא באיסורי מאכלות. ואולי הוא תלוי בטעמים מה הקפידא שדוקא במידי דאכילה אם מצד שהוא גנאי ובזה אולי בתרומה ליכא גנאי, או מצד מה שגופו של הצדיק מתקיים ע"י מה שאין רצון ד' וא"כ גם בתרומה כן בו ועוד חזון למועד בל"נ

חמורו של רבפ"י נזהר גם בטבל, אע"ג דליכא גנאי...

[רון]

לידידי שליט"א
אין להביא ראיה מחמורו של רבפב"י, שהרי זה גופא סותר את הכלל של תוס' שהרי אין זה נחשב מידי דאכילה שרק בזה הקב"ה מציל הצדיקים שהרי האכילה לא היתה של הצדיק כ"א של החמור ועפ"י רוב אינו צדיק, רק שמשם לומדים את היסוד שיש שמירה לצדיק שלא יאונה לו און.
אך אין מזה ראיה ליסוד של התוס', אם כי רשום אצלי שחסר לי בהירות בעצם הענין איך זה מסתדר עם יסוד דברי התוס' הרי שם חזינן שגם בלא מידי דאכילה יש שמירה לצדיק שלא יאונה לו און, וצריך עדיין ביאור לרש כמוני

[צביב]

בספר שלחן הטהור דף קכ''ה ע''ב, הביא מספר שער המצוות האריז''ל
ומשמע שם שהחמור היה בבחינת צדיק

[אוצר החכמה]

לידידי שליט"א
אין להביא ראיה מחמורו של רבפב"י, שהרי זה גופא סותר את הכלל של תוס' שהרי אין זה נחשב מידי דאכילה שרק בזה הקב"ה מציל הצדיקים שהרי האכילה לא היתה של הצדיק כ"א של החמור ועפ"י רוב אינו צדיק, רק שמשם לומדים את היסוד שיש שמירה לצדיק שלא יאונה לו און.
אך אין מזה ראיה ליסוד של התוס', אם כי רשום אצלי שחסר לי בהירות בעצם הענין איך זה מסתדר עם יסוד דברי התוס' הרי שם חזינן שגם בלא מידי דאכילה יש שמירה לצדיק שלא יאונה לו און, וצריך עדיין ביאור לרש כמוני

לא הבנתי את הקושי. תוספות לא אומר שלא יתכן צדיק שישמר גם בזה. רק במידי דאכילה הוא גנאי ולכן מי שהוא צדיק לא נכשל אבל בדבר אחר זה יתכן. (אגב תוספות מביא שם גם מירושלמי על ירידת הדורות בעניין)

[רון]

לכבוד הרה"ג אוצר החכמה שליט"א
בעניותי לא הבנתי מה תירצתם, דהא תוס' הוכיחו מהש"ס מכמה דוכתי שזה שאדם צדיק אינו סיבה לשמירה משמיא, ורק על מידי דאכילה הוא דאיכא שמירה משום הגנאי שבזה.
וע"ז שאלתי שלכאורה הא מיהת מוכח מחמורו של רבפב"י דמן שמיא היתה שמירה מיוחדת על הצדיק אף שלא היה זה איסור אכילה.
ואם נתכונתם לומר שאין זה מחייב שיש שמירה, א"כ מעיקרא לק"מ קו' תוס' שהק' מכמה דוכתי דחזינן שאין שמירה, סוף דבר אשמח מאד אם תנסו שוב להסביר

וכאן המקום לבא בתודה ובהכרת הטוב אל מע"כ אוצר כלי חמדה וחכמה שליט"א אשר כמנהל האתרא קדישא הדין מזכה את הרבים ומרבה תורה בישראל, ואף מנהל את הענינים בטוב טעם ובדעת זקנים הנדרש להלך כנגד רוחו של כל אחד.
ויה"ר ומן כולנו יתקלס עילאה, ואף שלפעמים יש פליטת הקולמוס איש לרעהו לא כפי הראוי, אך גלוי וידוע לפניו ית' שרצון כולנו לעשות רצונו ולעובדו בלבב שלם.

[יאיר]

התווכחתי עכשיו עם מישהו
מה פירוש התו"כ שלא יאמר אדם אי אפשי לאכול חזיר, אלא אפשי ואפשי והתורה אסרה עלי

האם הכוונה - לולי התורה אין בזה בעיה, וגויים שאוכלים חזיר אין בזה שום פסול, אבל אני שאני יהודי וקיבלתי את התורה זה מגעיל ותועבה ומשוקץ, והראיה שהתורה אומרת "ושקץ יהיו לכם", וכוונת התו"כ רק שרגש הגועל שיש לי הוא רק אחרי דברי התורה, ולולי התורה זה לא היה מגעיל

או שהכוונה - גם אחרי התורה אין לי שום רגשות נגד זה. אדרבה זה בשר טוב טעים כמו כל בשר אחר, והייתי רוצה לאכול את זה כמו כל בשר, אבל אני לא אוכל כי הקב"ה אוסר, ואני שמח לעשו את רצונו

והביאו את לשון הרמב"ם בשמונה פרקים "ויותר מזה שהם ציוו להיות האדם מתאווה לעבירות" ומשמע שאדם צריך להתאוות לעבירות גם אחרי התורה
ומצד שני במהדורת הרב קפאח הניסוח הוא "ויותר מזה שהם ציוו על האדם להיות כובש את יצרו" ואז אין ראיה

מה דעתכם?

פשיטא כלישנא קמא שהרי 'אי אפשי' פירושו איני יכול לאוכלו (מאוס בעיני וכדומה) ובסוף כתיב "אלא אפשי ואפשי והתורה אסרה עלי" כלומר אינו מאוס בעיני והייתי אוכל לולא התורה אסרתו עלי. וק"ל ודו"ק.
http://www.tora-forum.co.il/viewtopic.php?f=15&t=549

[הוגה ומעיין]

(דברי הרמב"ם בתרגום רשב"ת הובאו כצורתם, אך דבריו בתרגום הרב קאפח לא צוטטו בדיוק. לשונו: "ויתר על כן, שהם ציוו שיהיה האדם מושל בנפשו, והזהירו מלומר: אני בטבעי איני מתאווה לזאת העבירה, ואפילו לא אסרתה התורה").

במקור: "ואעט'ם מן ד'לך אנהם אמרוא אן יכון אלאנסאן צ'אבט לנפסה, ונהוא אן יקול אנא בטביעתי לא אשתהי הד'ה אלמעציה ולו לם תחרמהא אלשריעה".

ואכן המשמעות של צ'אבט לנפסה היא נתינת מעצור, הגבלה ורסן על עצמו. ודברי רשב"ת צ"ע וכבר העיר על כך הרב קאפח בהערה. ובפרט שרשב"ת בעצמו תרגם בהמשך (בפירוט) את "אמא אלאשיא אלתי קאלוא אלחכמים אן אלצ'אבט לנפסה ענהא אפצ'ל": "אבל הדברים שאמרו עליהם החכמים, שהכובש את יצרו מהם הוא יותר חשוב".

[עושה חדשות]

יל"ע עוד בדברי הנביא יחזאל פ"ד פי"ד, ודו"ק.

[עושה חדשות]

משהו מהצד,

ז"ל משמרת הבית - ולדבריו משהו חזיר שנבלע בקדירה יהא מותר לבשל בו נשתקע הדבר ולא נאמר: ומה התמה שמצא באיסור החזיר יותר משאר האיסורין, ואולי להבהיל אוזן הנערים שהחזיר מרוחק בעיניהם הרבה מאוד, ואם לא נתכוין היה לו לומר תמיהא גדולה ממנה ויאמר אם נבלע בקדירה מעט דם חזיר שהוא באיסור כרת מה שאין כן בבשרו.

מה באמת הטעם שהחזיר מסמל את המאכ"א אף שאינו החמור שבהם?

[יאיר]

משום שהוא יוצא דופן מכל בע"ח שהוא החיה היחידה בעולם שמפריסה פרסה (כאומרת 'טהורה אני') ולא מעלה גרה.

[עושה חדשות]

ואגב דאייתינן למאכלות אסורות,
האם יש למישהו מידע האם מה שאמרו חז"ל שהקב"ה לא מביא תקלה לצדיקים ומבואר בתוס' שהוא דוקא במידי דאכילה, האם זה גם באכילת תרומה לזר למשל, או דוקא באיסורי מאכלות. ואולי הוא תלוי בטעמים מה הקפידא שדוקא במידי דאכילה אם מצד שהוא גנאי ובזה אולי בתרומה ליכא גנאי, או מצד מה שגופו של הצדיק מתקיים ע"י מה שאין רצון ד' וא"כ גם בתרומה כן בו ועוד חזון למועד בל"נ

ראיתי כעת מש"כ חכ"א, וצירפתי כאן.

השתא בהמתן של צדיקים אין הקב"ה מביא תקלה על ידם צדיקים עצמם לא כ"ש, עי' תו' שכ' דהיינו דווקא במידי דאכילה שגנאי הוא לצדיק. נראה שאין זה משום שנעשה האיסור לחלק מגופו, דא"כ הומ"ל שהקיאו או לא נתעכל במעיו, ועוד שאין לנו התייחסות כלל על הגוף וחלקיו ממה נעשה מפירות או מירקות מלחם או מבשר והכל נהיה לאחד ומזה נעשה הגוף, ואין בזה כל גנאי, אם בשגגת האיסור עצמו אין גנאי. אמנם נראה עיקר שעניין האכילה הוא דבר שנהנה מזה נפשו של אדם מעצם הדבר, ואינו ככלאים או חילול שבת שאין נפש האדם מתחברת לאיסור עצמו, וכעי"ז מצינו שאין פטור מתעסק בחלבים ועריות דהנאתו חשיבא במקום כוונתו. ונראה דמה"ט אף בעריות אין הקב"ה מביא תקלה ע"י צדיקים, שאף בזה מתחברת נפש האדם לאיסור, ופשוט מסברא [ומציור הגנות של תקלת צדיק בדבר כזה]. ומצינו בנדה סה. דמנימין סקסנאה בעי למעבד עובדא כוותיה דרב ולהקל קולא בדם בתולים, ושכיב [עי"ש ואף שיש לדחות דהא דשכיב הוא בכדי שלא יכשל רב בדבריו מ"מ כדמשמע בגמ' שם, מ"מ נראה דאף משו"ה הוא, ולא מצינו כעי"ז בדברים אחרים]. – שוב שמתי ליבי, שמקרא מלא דיבר הכתוב גבי אבימלך "ויאמר אליו האלהים בחלם גם אנכי ידעתי כי בתם לבבך עשית זאת ואחשך גם אנכי אותך מחטו לי על כן לא נתתיך לנגע אליה", ומבואר להדיא בקרא שמי שהוא תם לבב גבי ענין עריות, הקב''ה מונעו מלחטוא בזה.

מה דעתכם?

[ביליצר]

אלשיך,והשיב לו הוא יתברך היעלה על רוחך שנעלם ממני תם לבבך שבמחשבה, "גם אנכי ידעתי כי בתם לבבך עשית זאת" ועל כן "ואחשוך גם אנכי אותך". ומה שאמרתי שחשכתיך מן החטא לא מלשכב עמה כי זה בשבילה עשיתי, כי לא ינוח שבט הרשע על גורל הצדיקים, אך הוא "מחטו לי" שהוא שאם היית בועל היית חוטא לי ולבעלה. אך אני חשכתיך גם מחטוא לי לבדי שהוא כי "על כן לא נתתיך לנגוע אליה" אפילו מציאות נגוע אליה, שהוא חטא לי לבדי מהרהור רע וזרע לבטלה. וזה אפשר רמז באומרו מחטו בוא"ו ולא באל"ף, והוא כי ו' עולה ששה, נמצא עודף על האחד שהיתה ראויה להיות במקומה חמשה, לרמוז כי מנעו יתברך לנגוע אליה אפילו באצבעותיו שהם ה':

[עליך עיננו]

בב"מ סא' משמע ששרצים הם מאוסים מ"מ הוי מעלה. ופי' בכת"ס כונת הגמ' שהמעלה היא שאיננו נמנעים מזה מחמת שהם מאוסים אלא מחמת גזירת הבורא.