הודעהעל ידי אברכון » ג' מאי 03, 2022 3:00 pm
מצרף מאמר שכתבתי שבע שעבר בנושא זה. אולי זה יתרץ כמה דברים.
באיסור לא תקום ולא תטור
א. "לא תקם ולא תטר את בני עמך" (יט, יח). וכתב המסילת ישרים (פרק יא), "גם השנאה והנקימה קשה מאד לשימלט ממנה לב הותל אשר לבני האדם, כי האדם מרגיש מאד בעלבונותיו ומצטער צער גדול, והנקמה לו מתוקה מדבש, כי היא מנוחתו לבדה. על כן לשיהיה בכחו לעזוב מה שטבעו מכריח אותו ויעבור על מדותיו, ולא ישנא מי שהעיר בו השנאה, ולא יקום ממנו בהזדמן לו שיוכל להנקם, ולא יטור לו, אלא את הכל ישכח ויסיר מלבו כאילו לא היה - חזק ואמיץ הוא. והוא קל רק למלאכי השרת שאין ביניהם המדות הללו, לא אל שוכני בתי חומר אשר בעפר יסודם". ובשו"ע (יו"ד רכח, י) כתב, שאם נדר שלא להשאיל כליו לחבירו או שלא לשאול בשלומו, פותחין לו אילו ידעת שאתה עובר על לא תקום לא היית נודר. וכתב הט"ז (יג), שכיון שאדם מורגל בעבירה זו, וכמעט רוב העולם נכשל בה, על כן אינו בוש לומר שלא היה נודר אם אינו מתחרט באמת, ולכן הוא פתח להתיר עבורו.
ב. ובגדר איסורים אלו אמרו (יומא כג, א), איזו היא נקימה ואיזו היא נטירה. נקימה - אמר לו השאילני מגלך, אמר לו לאו, למחר אמר לו הוא השאילני קרדומך, אמר לו איני משאילך כדרך שלא השאלתני, זו היא נקימה. ואיזו היא נטירה, אמר לו השאילני קרדומך, אמר ליה לא, למחר אמר לו השאילני חלוקך, אמר לו הילך, איני כמותך שלא השאלתני זו היא נטירה.
והקשו הראשונים (הדר זקנים וריב"א ויקרא, שם), וא"ת למה לא הזהיר הקדוש ברוך הוא בלאו על אותו שלא רצה להשאיל לו על לא דבר, ועל זה שיש עליו טענה גדולה מאשר לא רצה חברו תחלה להשאיל לו הזהיר בלאו לא תקום ולא תטור. יש לומר, לפי שהראשון לא הניח להשאיל לחבירו אלא מחמת צרות העין שהיה מגלו חביב עליו, ואין הקדוש ברוך הוא מכריח האדם להשאיל דבריו שלא מרצונו, אבל זה שהיה משאיל לו לולי השנאה שרוצה להנקם ובתחרות עושה כך, אמר הקדוש ברוך הוא תנצח האהבה שיש לך עמי השנאה שיש לך עמו.
ומבואר בדבריו שאין חיוב מן התורה להשאיל חפציו לאחרים ולכן אינו מוזהר בכך, ורק השני שאינו משאיל מפני נקמה, דבר זה אסרה התורה, [ועי' בפנים יפות (משפטים) שכתב שרק הלואה היא מצוה מן התורה אבל אין מצוה להשאיל חפציו כיון שהם מתקלקלים. וכן משמע בשו"ת הר"ן (יט) שכתב שאם משאיל ס"ת פטור מפרוטה דרב יוסף, ומשמע שרק בשאלת ס"ת שיש בה מצוה. וכן כתב האור שמח (נדרים ו, טז). וכן כתב באהבת חסד (נתיב החסד א, ז)].
וכן האריך ביד הקטנה (דעות, ז) וכתב, "אל תאמר הלא דברי התורה סותרים זה את זה, כי כבר מצינו בתורה ציווין ואזהרות רבות בהיפך מזה הענין כאשר ציותה התורה בגונב מחבירו דבר ממון שחייב לשלם תשלומי כפל, לפי שהוא היה רוצה לחסר ממון של חבירו לכך ציותה התורה לקחת נקמה ממנו ולחסר ממון עצמו, וכמו נזקי הגוף ציותה התורה ואיש כי יתן וכו' שבר תחת שבר עין תחת עין וכו', וכאן ציותה התורה בהיפך מכל זה, אשר אם יעשה איש לחבירו איזה רעה לבל לנקום ממנו ואפילו לבל לנוטרו כי אם למחול לו ולמחות הדבר מלבו. היש לך סתירה גדולה מזה".
וכתב ליישב, "כי בכל אשר הזהירה התורה שלא להזיק איש את חבירו אם בממון ואם בגוף כמו גניבה וגזילה וחבלה וכו', ודאי לא הזהירה התורה שלא ינקום ושלא יטור, כי כבר מבואר בתורה שיקח נקמתו ממנו על יד בית דין וכו'. אבל כל ענין אזהרות הנקימה והנטירה היא רק דבר שלא חייבה התורה בה את בני אדם, כמו כל ענינים אשר מדרכי בני אדם מהעזר קצתם לקצתם, כדרך השכנים אשר עוזרים זה לזה בשאילת כלים על מעט מהזמן וכו', באה האזהרה שכאשר יבקש ראובן משמעון שאילת כלי או שאר איזה ענין ושמעון לא יתרצה לו, לבל יקשה בעיניו ויהיה שונא לשמעון ככה לקחת נקמתו ממנו, כי אם יקשה בעיניו ויהיה שונא לו על דבר הבל כזה, כבר יהיו בני אדם כל ימיהם בשנאה וקטטות ומריבות, היום יהיה שונא לו על שלא השאיל לו כלי ולמחר שונא לו על שלא הקדים בשלומו, וכבר אין קץ וסוף לענינים אלה וכו'".
ומבואר בדבריו כדברי הראשונים, שכל איסור נקמה הוא דוקא באופן שהראשון לא היה מחוייב להשאיל, וכדי שלא תהא מריבה ביניהם הזהירה התורה שלא לנקום ממנו, אבל במקום שחייב מן התורה שלא להזיקו, ודאי שמותר לו לדרוש ממנו ממון שהזיקו [ולתביעה זו קרא בשם נקימה].
וכבר כתב כן הרמב"ן (ויקרא, שם) בקצרה, "וענין הנקימה והנטירה, כבר פירשוהו רבותינו שהוא בדבר שאין בו חיוב ממון, השאילני מגלך השאילני קרדומך. כי בדבר שנתחייב לו חברו ממון כגון בנזיקין וכיוצא בהן, אינו מחוייב להניח לו אבל יתבענו בב"ד וישולם ממנו".
ג. עוד נחלקו הראשונים אם איסורים אלו נאמרו דוקא בעניני ממונות, שלא השאילו חפץ שרצה וכדו', או אף אם ציערו והלבינו שאסור לנקום ממנו ולצערו.
היראים (קצז) כתב, "ומנלן דבממון משתעי קרא ולא בדברים, צא ולמד מי"ג מדות שהתורה נדרשת בהן דבר למד מעניינו במה הכתוב מדבר בממון פעולת שכר שכיר עושק גזל לקט ופרט כיחש ממון ושיקר, ולאו דוקא שאילת כלים דלאו כלים כתיבי בקראי אלא אפילו שאר ממון או כלים למדנו שמוזהרים ישראל שלא ימעט צדקה וגמילות חסדים בממון בשביל שלא עשאהו עמו בהיותו צריך שזו נקימה היא, וגם מוזהרים שלא להזכיר ולומר להם אף על פי שלא עשית עמי אעשה עמך שזו היא נטירה".
ומבואר בדבריו שדוקא על נטירת ממון הזהירה התורה ולא על צער של דברים, שאם ציערו צער הגוף מותר לנקום ממנו. ועי' בחפץ חיים (לאוין, ח) שכתב שלשיטת היראים אף מותר לדבר עליו לה"ר כיון שציערו צער הגוף [אלא שהעירו הפוסקים (עי' זרע חיים על הח"ח) שדוקא אם דיבר לה"ר בפניו כתב החפץ חיים (הל' רכילות כלל ה, במ"ח ז) שהוא נחשב כצער הגוף, אבל גנות שלא בפניו אינו צער הגוף. ועוד הסתפק הח"ח במקום שציערו צער הגוף אם מותר לנקום ממנו רק צער הגוף או אף נקמת ממון שלא להשאילו וכדו'].
וכן נראה מדברי הסמ"ג (לאוין, יב) שכתב, "ושאר כל אדם שמתקוטטים עם חביריהם אף על פי שאין לאו בזה אם ינקום מחבירו, מדת חסידות היא להעביר על מדותיו". וכן היא שיטת המאירי (יומא, שם). וכן היא שיטת רבינו יונה (שערי תשובה ג, לח).
אבל בספר החינוך (מצוה רמא) כתב, "שנמנענו מלקחת נקמה מישראל. והענין הוא, כגון ישראל שהרע או ציער לחבירו באחד מכל הדברים, ונוהג רוב בני אדם שבעולם הוא שלא יסורו מלחפש אחרי מי שהרע להן עד שיגמלוהו כמעשהו הרע או יכאיבוהו כמו שהכאיבם, ומזה הענין מנענו השם ברוך הוא באומרו לא תקום". ומפורש בדבריו שאף בצער הגוף עובר באיסור לא תקום. אלא שבשעת מעשה הצער כתב החינוך שמותר להשיב על החירופין מן הדין, ורק משום מצוה ומדה טובה בעלמא אמרו הנעלבים וכו' שומעין חרפתן ואין משיבין וכו' וכל המעביר על מדותיו מעבירין לו על כל פשעיו. וביאר הח"ח (לאוין, שם) שסברא נכונה היא, שבשעת מעשה החירוף אי אפשר בטבע האדם להיות כאבן שאין לה הופכין אם לא מי שברכו ה' במדות קדושות, אבל אח"כ שכבר נח רוגזו אסרה התורה להעיר רוחו ולנקום ממנו, אלא בהרחב זמן מעט אח"כ צריך לשכוח הדבר מלבו.
וכן דייק הח"ח (שם) מדברי הרמב"ם שסובר כהחינוך שאף בצער הגוף יש איסור לא תקום.
וצריך ביאור מהו שורש מחלוקתן של היראים והסמ"ג נגד החינוך והרמב"ם.
ד. עוד נחלקו הראשונים הנ"ל האם איסורים אלו הם דוקא אם אומר לחבירו, וכלשון הגמ' "אמר לו איני משאילך כדרך שלא השאלתני, זו היא נקימה וכו'. אמר לו הילך, איני כמותך שלא השאלתני זו היא נטירה", או שעובר באיסור אף אם חושב כן בלבו ואע"פ שאינו אומר לו.
והנה היראים (הנ"ל) והסמ"ג (הנ"ל) העתיקו את לשון הגמ', ומשמע שסברו שהאיסור הוא דוקא באופן שאומר לחבירו דברים הללו, אבל אין איסור אם רק חושב כן בלבו.
אבל החינוך (הנ"ל) כתב, "ועובר עליה וקבע בלבו לשנוא חבירו על שהרע לו עד שיגמלהו כרעתו עבר על לאו זה". וכן כתב הרמב"ם (דעות ז, ח) "העושה כזה עובר בלא תטור, אלא ימחה הדבר מלבו ולא יטרנו, שכל זמן שהוא נוטר את הדבר וזוכרו שמא יבא לנקום, לפיכך הקפידה תורה על הנטירה עד שימחה העון מלבו ולא יזכרנו כלל". ומבואר מדבריהם שהאיסור הוא על מחשבת הלב בלבד.
[ועי' באהבת חסד (א, ד) שכתב, "ודע עוד דמוכח מכל הראשונים דאיסור הנקימה הוא אפילו אם לא השיב לו איני משאילך וכו' אלא משידע בנפשו שמטעם זה הוא מונע מלהיטיב עמו עובר בלאו זה, וכן לענין נטירה אין האיסור בזה דוקא על הדבור אלא על נטירת הלב אלא צריך שימחה הדבר מלבו". אמנם מדברי היראים והסמ"ג נראה לא כן].
וצריך ביאור מהו שורש מחלוקתן של הראשונים בגדר איסורים אלו.
ה. ונראה לבאר ולהקדים, שהנה בטעם האיסור לנקום כתב הרמב"ם (שם, ז) הנוקם מחבירו עובר בלא תעשה שנאמר לא תקום, ואף על פי שאינו לוקה עליו דעה רעה היא עד מאד, אלא ראוי לו לאדם להיות מעביר על מדותיו על כל דברי העולם שהכל אצל המבינים דברי הבל והבאי ואינן כדי לנקום עליהם". וכן כתב בספר החינוך (שם), "משרשי המצוה, שידע האדם ויתן אל לבו כי כל אשר יקרהו מטוב עד רע, הוא סיבה שתבוא עליו מאת השם ברוך הוא, ומיד האדם מיד איש אחיו לא יהיה דבר בלתי רצון השם ברוך הוא, על כן כשיצערהו או יכאיבהו אדם ידע בנפשו כי עוונותיו גרמו והשם יתברך גזר עליו בכך, ולא ישית מחשבותיו לנקום ממנו כי הוא אינו סיבת רעתו, כי העוון הוא המסבב".
ומבואר מדבריהם, שמדת הנקמה בעצמותה היא מדה גרועה, כי כל העולם הזה כולו הבל, וכן הכל מאתו יתברך ואין מקום לשנאת חבירו כלל בזה העולם, והכל מפני עוונותיו.
אולם מדברי הרמב"ן והיד הקטנה (הנ"ל) נראה שהם סברו שאין חסרון בעצם הנקמה בחבירו, שהרי הם דימו את הנקמה לחיוב כפל ונזיקין, שמצד הסברא היה מקום לומר שע"פ ההיגיון והמשפט יש להניח לאדם לנקום בחבירו ולא להשאיל לו חפציו כיון שאף הוא לא השאיל לו, אלא שכתבו לחלק שאזהרת התורה היא שלא לנקום בדבר שחבירו אינו מחוייב לעשות עבורו, ולכן שונה איסור נקמה מחיוב תביעת נזיקין. ועכ"פ מבואר מדבריהם שאין איסור הנקמה מצד הנוקם, אלא מצד גדרי בין אדם לחבירו, שאף שחבירו לא התנהג עמו כראוי ע"פ מדת החסד וההטבה, בכל זאת אמרה התורה שלא להינקם ממנו על כך, כיון שאינו מחוייב בדבר על פי הדין.
ולפי זה מובן היטב מחלוקתן של הראשונים, שהרמב"ם והחינוך סברו שהנקמה מצד עצמה היא מדה גרועה, וא"כ אין גדר האיסור הוא של בין אדם לחבירו אלא הוא איסור מצד הנוקם, ולכן לא חילקו אם ציערו בממון או צער הגוף ולעולם אסור לנקום ממנו, כי הנקמה מצד עצמה היא מדה מגונה שהזהירה עליה התורה, ולכן אין שום סברא לחלק באיזה אופן חבירו ציערו, והכל הבל ומאת ה'. וכן אין לחלק בין אם אומר לחבירו מדוע אינו משאילו או שרק חושב כן בליבו, כי האיסור הוא מצד הנוקם עצמו שיש בו מדה רעה זו, ולכן אף אם חושב את הדברים בלבו עובר באיסור זה.
אבל היראים והסמ"ג סברו כדברי הרמב"ן והיד הקטנה שאין חסרון מצד הנקמה עצמה, ומצד הסברא היה מקום לומר שיכול לנקום ולהתנהג עם חבירו כפי שהוא התנהג עמו, אלא שבכל זאת הזהירה התורה שלא לנקום מחבירו כי לא היה מחוייב בכך ואין להתנהג עמו בדרכי נקמה עבור כן, ונמצא שהוא בגדרי איסור של בין אדם לחבירו, ולכן יש סברא לחלק בין צער הגוף לצער ממון, שדוקא אם ציערו בממון שלא השאילו בזה אמרה התורה שלא להינקם ממנו, אבל אם ציערו צער הגוף מותר לצערו ולהינקם ממנו, כי חבירו עבר על איסור, והוא כגדרי נקמה של תשלומי נזיקין שמותר לתבוע ממנו, (כן ביאר ביד הקטנה, שם. אלא שצ"ע מדברי הגבורת ארי (יומא, שם) שכתב, שיש איסור לנקום ולנטור אף ממי שנקם ממנו, וכגון ששמעון ביקש מראובן מגל ולא השאילו, ולמחר ביקש ראובן קרדום ושמעון נקם ממנו דרך נקמה ולא השאילו, ואח"כ בא שמעון שנית וביקש מראובן את המגל אסור לו לנטור וכ"ש לנקום (וכן פירש המלבי"ם. ולפי זה ביארו מדוע שינו בגמ' שלגבי נטירה כתבו מגל ולגבי נקימה כתבו קרדום, כי הכל הוא מעשה אחד), ולפי סברת היד הקטנה צ"ב מדוע אסור לו לנקום ממנו והלא חבירו עבר על איסור).
וכן היראים והסמ"ג סברו שהאיסור הוא דוקא באופן שאומר לו שאינו משאילו, כי גדר האיסור הוא של בין אדם לחבירו ולא מצד מעשה הנקמה עצמה, ולכן אינו עובר על מחשבת לבו בלבד, אלא רק אם נוקם מחבירו, וזה שייך רק כשחבירו יודע שהוא נוקם ממנו.