האוכלים חסה למרור - מדוע צריך לפוטרו ב'כרפס'?

[חברא]

שמעתי שואלים:
בזמננו הרי החסה רגיל לבוא מחמת הסעודה, ומפני מה צריך לפוטרו בכרפס? לכאורה אינו צריך ברכה כלל.
אלא אם נאמר שהאכילה לשם מצוה מחשיבו ומצריכו ברכה.

[סגי נהור]

כן היא דעת התוס' - קטו, א ד"ה הדר, הובא בטור סי' תעג ותעה - שהמרור א"צ ברכה כדין דברים הבאים מחמת הסעודה.

ואנו אף חוששים לדעה זו להלכה, ומטעם זה נוטלים לכרפס ירק פחות מכזית, כדי שלא יצטרך לברך ברכה אחרונה לפי השיטה שהמרור הוא מהדברים הבאים מחמת הסעודה, וממילא אינו שייך לכרפס. ראה בשו"ע שם ס"ו ובשו"ע הרב סי"ז-יח.

[חברא]

השיטה שצריך לברך היא שיטת הרשב"א בתשובה (א, עב), וז"ל שם:

ואף על פי שראיתי מפרשים שזו פרפרת היא. וקיימא לן ברך על הפת פטר את הפרפרת. מדעתי שאין דברים אלו נכונים כלל. שלא אמרו אלא בפרפרת שהיא נאכלת על הפת כלפתן. ומשום דבירך על העיקר פטר את הטפילה הא לאו הכי לא. דהיינו דאמר רב פפא (ברכות פרק ו' דף מ"ב) דברים הבאים בתוך הסעודה שלא מחמת הסעודה טעונ' ברכה לפניהם ואין טעונ' ברכה לאחריהם. ושלא מחמת הסעודה היינו כל שלא בא ללפת את הפת ושאינו בא להשביע כפת. ומרור אינו בא ללפת ואדרבה צריך הוא לאכלו בפני עצמו. וכן אינו בא להשביע כפת. ואם כן מי פטרו לזה מברכת הנהנין?

אבל בזמננו החסה רגיל לבוא בתור סלט, ולמה שלא יודה הרשב"א שאין צריך לברך עליו, ולא נצטרך לפוטרו בכרפס.

[סגי נהור]

לא זכיתי להבין את הקושיא. הרשב"א עצמו כותב שהמרור אינו בא בסעודה זו ללפת את הפת, אלא צריך לאוכלו בפני עצמו. ודבר זה לא השתנה בימינו כמובן. וגם התוס' החולקים, טעמם שדין המרור כדברים הנאכלים מחמת הסעודה הוא מפני שנאכל תכף לאחר המצה, ולא מפני שהדרך ללפת בו את הפת בסעודות אחרות.

[ארזי ביתר]

מלבד זאת, כבר נתקשו גדולי הפוסקים, אין פוטרים את ברכת המרור בברכת הכרפס. והלוא, לא מצינו בשום מקום, שיעור זמן לאמירת ההגדה, כדי שהברכה על הכרפס עדיין תוכל לחול על המרור. ומסתמא כבר האריכו בנושא זה, באתרא קדישא הדין.

[סגי נהור]

מלבד זאת, כבר נתקשו גדולי הפוסקים, אין פוטרים את ברכת המרור בברכת הכרפס. והלוא, לא מצינו בשום מקום, שיעור זמן לאמירת ההגדה, כדי שהברכה על הכרפס עדיין תוכל לחול על המרור. ומסתמא כבר האריכו בנושא זה, באתרא קדישא הדין.

כבר כתב הרא"ש שההגדה אינה נחשבת הפסק, כי אין בזה היסח הדעת. ראה ריש סי' תעד בטושו"ע, במג"א ובשו"ע הרב.
ומטעם זה הספרדים אין מברכים בפה"ג על כוס ב'.

[חברא]

לא זכיתי להבין את הקושיא. הרשב"א עצמו כותב שהמרור אינו בא בסעודה זו ללפת את הפת, אלא צריך לאוכלו בפני עצמו. ודבר זה לא השתנה בימינו כמובן. וגם התוס' החולקים, טעמם שדין המרור כדברים הנאכלים מחמת הסעודה הוא מפני שנאכל תכף לאחר המצה, ולא מפני שהדרך ללפת בו את הפת בסעודות אחרות.

נכונים דבריך. יישר כח.

[ארזי ביתר]

מלבד זאת, כבר נתקשו גדולי הפוסקים, אין פוטרים את ברכת המרור בברכת הכרפס. והלוא, לא מצינו בשום מקום, שיעור זמן לאמירת ההגדה, כדי שהברכה על הכרפס עדיין תוכל לחול על המרור. ומסתמא כבר האריכו בנושא זה, באתרא קדישא הדין.

כבר כתב הרא"ש שההגדה אינה נחשבת הפסק, כי אין בזה היסח הדעת. ראה ריש סי' תעד בטושו"ע, במג"א ובשו"ע הרב.
ומטעם זה הספרדים אין מברכים בפה"ג על כוס ב'.

במרוצתך, לא שמת לב למהות שאלתי. אין השאלה מדוע ההגדה אינה הפסק, כי אם מדוע הזמן הארוך מאבד את משמעותו. והלוא לא מצינו בהלכה, שמי שאמירת ההגדה נמשכה לו שלוש שעות, יצטרך לברך על המרור.

[חברא]

אין השאלה מדוע ההגדה אינה הפסק, כי אם מדוע הזמן הארוך מאבד את משמעותו. והלוא לא מצינו בהלכה, שמי שאמירת ההגדה נמשכה לו שלוש שעות, יצטרך לברך על המרור.

במשנה ברורה (קע, ט-י) מבואר שאף בשוהה ב' שעות בדיבור עם חברו באמצע הסעודה, אינו צריך לחזור ולברך המוציא (אף שצריך לחזור וליטול ידיו), כל שלא הסיח דעתו מלאכול.
ושם מיירי באמצע הסעודה. אמנם גם לגבי ברכה ראשונה בעלמא, עיין ביאור הלכה (קצ, ד"ה אחר) בשם האחרונים "שכל שלא סילק דעתו מהאכילה או מהשתיה לא נתבטלה ברכה ראשונה אפילו שהה כל היום".
וכאן יותר יש סברא שאין היסח הדעת, כיון שהשולחן ערוך לפניו ויודע שיצטרך עדיין לאכול ולשתות, וכמו שכתב במנחת שלמה (א, יח) לגבי ברכה אחרונה על הכרפס לנוהגים לאכול כזית.

[סגי נהור]

ההפסק שמחייב לברך שוב ברכה ראשונה הוא בשתיים: הפסק בזמן והיסח הדעת. ומדברי הפוסקים משמע שאמירת ההגדה אינה הפסק לא בזה ולא בזה, כלשונם: "ואף על פי שהפסיק הרבה בינתיים באמירת ההגדה", ולהלן: "אף על פי כן אינה חשובה הפסק והיסח הדעת משתיה". (הלשונות משו"ע הרב, ולא עיינתי כעת לבדוק במקורותיו). ויש לעיין בזה עוד.

[חברא]

ההפסק שמחייב לברך שוב ברכה ראשונה הוא בשתיים: הפסק בזמן והיסח הדעת

בביאור הלכה (קצ, ד"ה אחר) מבואר שכן דעת המג"א (קפד, ט), אבל "הרבה אחרונים הסכימו שם לדעת אבן העוזר בזה שכל שלא סילק דעתו מהאכילה או מהשתיה לא נתבטלה ברכה ראשונה אפילו שהה כל היום".

וליתר דיוק, גם למג"א אינו חוזר ומברך משום אריכות הזמן, אלא שבאריכות הזמן "כיון שנתעכל המזון הפסיד גם ברכה הראשונה" (מ"ב קפד, יז).

ובשו"ע הרב ס"ל כמג"א, ולכן כתב (קעח, ז):
"אם עמד והלך לדבר הרשות אפילו שהה שם הרבה כל שלא שהה כדי שיתעכל המזון שבמעיו א"צ לחזור ולברך המוציא כשחוזר לאכול במקומו או במקום אחר אם לא הסיח דעתו בינתיים".

היינו, שאין אריכות הזמן הפסק, אלא כיון שנתעכל צריך לברך שוב ברכה ראשונה (והאחרונים פליגי, וכנ"ל).

[עושה חדשות]

אגב,
ראיתי עכשיו סברא מחודשת מאד, בס' "סדר היום", אולי תמצאו לזה מקבילות.

...ונ"ל שאם אכל שיעור (מהכרפס) שיברך בורא נפשות רבות כיון שהוא קודם אכילה ואי משום דצריך לברך על המרור בפה"א לאו טענה היא זו דכיון שתקנו לו ברכה מיוחדת והיא על אכילת מרור א"צ לברך עליו ברכה אחרת ולא דמי למוציא ומצה שאנו מברכין בברכת הנהנין תחלה ואח"כ ברכת המצוה דענין המוציא א"א בלאו הכי משום אכילת סעודתו דבלאו חיוב פסח צריך לאכול משום שמחת י"ט ומשום הכי צריך לברך על ענין הסעודה תחלה כדרך כל הסעודות ואח"כ יברך ברכה אשר ניתוספה בלילה הזה בהיות אוכלין מצה ולא חמץ ולענין זה בכזית סגי אבל בענין מרור אין לנו עסק עם המרור בלילה הזה אלא משום חיוב פסח וסגי בברכת המצוה לבד. וכן לא דמי לקדוש היום שאנו מברכין על היין ברכתו הראויה לו ואח"כ ברכת היום דע"כ צריכין אנו לומר בפה"א כדי ליחד ברכה על הפרי עצמו ובברכת היום אין לו זכר. זאת ועוד שאין הקדוש מוכרח להיותו תלוי ביין אפשר בפת אלא דאסמכו ברכת היום לברכה אחרת קבועה בפת ויין אבל לא שייך זה עם זה. זאת ועוד שאנו מברכין בפה"ג כדי לפטור כל היין שבתוך הסעודה דאין קדוש אלא במקום סעודה ומכל אלו הטעמים אין למנוע מלברך בפה"ג משא"כ בברכת המרור שאנו מזכירין בו ענין המרור שאינה באה כי אם לחיוב היום בלבד.

[עושה חדשות]

סברא אחרת, מחודשת גם היא, למה מרור נחשב בא מחמת הסעודה, בספר ההשלמה פסחים דק"ט -

ויש טעם אחר בבורא פרי האדמה של טבול שני שברכת המוציא פוטרתה, וכי תימא והא אינו בא ללפת וברכת המוציא אינה פוטרת אלא דברים הבאין מחמת הסעודה, איברא דברים הבאים מחמת סעודה היא, שאינו רשאי לאכול סעודתו אם לא אכל המרור אחר המצה

[עושה חדשות]

הערות ששלח לי חכ"א שליט"א:

אגב,
ראיתי עכשיו סברא מחודשת מאד, בס' "סדר היום", אולי תמצאו לזה מקבילות.
...ונ"ל שאם אכל שיעור (מהכרפס) שיברך בורא נפשות רבות כיון שהוא קודם אכילה ואי משום דצריך לברך על המרור בפה"א לאו טענה היא זו דכיון שתקנו לו ברכה מיוחדת והיא על אכילת מרור א"צ לברך עליו ברכה אחרת ולא דמי למוציא ומצה שאנו מברכין בברכת הנהנין תחלה ואח"כ ברכת המצוה דענין המוציא א"א בלאו הכי משום אכילת סעודתו דבלאו חיוב פסח צריך לאכול משום שמחת י"ט ומשום הכי צריך לברך על ענין הסעודה תחלה כדרך כל הסעודות ואח"כ יברך ברכה אשר ניתוספה בלילה הזה בהיות אוכלין מצה ולא חמץ ולענין זה בכזית סגי אבל בענין מרור אין לנו עסק עם המרור בלילה הזה אלא משום חיוב פסח וסגי בברכת המצוה לבד. וכן לא דמי לקדוש היום שאנו מברכין על היין ברכתו הראויה לו ואח"כ ברכת היום דע"כ צריכין אנו לומר (בפה"א) [בפה"ג] כדי ליחד ברכה על הפרי עצמו ובברכת היום אין לו זכר. זאת ועוד שאין הקדוש מוכרח להיותו תלוי ביין אפשר בפת אלא דאסמכו ברכת היום לברכה אחרת קבועה בפת ויין אבל לא שייך זה עם זה. זאת ועוד שאנו מברכין בפה"ג כדי לפטור כל היין שבתוך הסעודה דאין קדוש אלא במקום סעודה ומכל אלו הטעמים אין למנוע מלברך בפה"ג משא"כ בברכת המרור שאנו מזכירין בו ענין המרור שאינה באה כי אם לחיוב היום בלבד.

לגבי קידוש מבו' בדבריו ג' טעמים, א. דלא מוזכר בברכה היין. ב. דמהני גם קידוש על פת. ג. משום היין שבתוך הסעודה. ולכאו' טעם א' ודאי נכון וראיה מהבדלה דליכא לשאר הטעמים.

סברא אחרת, מחודשת גם היא, למה מרור נחשב בא מחמת הסעודה, בספר ההשלמה פסחים דק"ט -
ויש טעם אחר בבורא פרי האדמה של טבול שני שברכת המוציא פוטרתה, וכי תימא והא אינו בא ללפת וברכת המוציא אינה פוטרת אלא דברים הבאין מחמת הסעודה, איברא דברים הבאים מחמת סעודה היא, שאינו רשאי לאכול סעודתו אם לא אכל המרור אחר המצה

יל"ע האם כוונת ההשלמה משום האיסור לאכול קודם מצוה שמא ישכח, (אך יל"ע דמהיכ"ת דאסור לאכול ירק בתוך סעודת פת קודם מצוה, ואף כשירק אינו בא מחמת הסעודה), ואף דבציקות של גויים ממלא כריסו מהם, היינו משום דאף אם ימשך באכילת מצה, אינו מונעו לאכול מצה שמורה, אך כשימשך בסעודה יתכן דלא יאכל מרור. אך צ"ע דההיא דבציקות של גויים לכאו' איירי נמי כשלא אכל עדיין המרור דמצה קודמת למרור וליתסר משום המרור. וי"ל דהרי החשש קיים גם במצה שמורה, ולכן אין לאסור לאכול מצה פסולה, ומשא"כ לאכול את שאר 'ירקות' של הסעודה.

ולפי דרך זו מבואר מדברי ההשלמה דגם טפל לטפל אין צריך ברכה, כי המרור טפל לבשר וכד' שאוכל אחריו, והבשר טפל לפת. כי אפילו כשאוכל את המשך הסעודה עם פת, הרי לכאו' האיסור לאכול קודם מרור אינו משום המצה, שהרי מותר לאכול יותר מכזית מצה לפני המרור, אע"כ היינו משום דהוי המשך למצוה, והטפילות היא לשאר הדברים, וכנ"ל.

יל"ע באוכל יותר מכזית מרור, דהיותר מכזית כבר אינו נצרך לסעודתו. וכעי"ז יל"ע במש"כ הסדר היום דברכת על אכילת מרור מהני לברכת הנהנין, צ"ע כשאוכל יותר מכזית. (ומדבריו גבי קידוש דבעי ברכת הנהנין משום היין שבתוך הסעודה מבואר דהפטור רק על היין ששותה לקידוש).

ואולי אין כוונת בעל ההשלמה מצד האיסור לאכול קודם קיום מצות מרור, אלא דראוי להסמיך את המרור למצה גם לרבנן דפליגי על הלל וא"צ בב"א ממש, ועי' בתוס' קי"ד: שכ' דלכתחילה יש להקדים את המצה למרור, ומבואר דיש שייכות ביניהם, וגם לכל הראש' שכתבו דהמרור הוא מדברים הבאים מחמת הסעודה הרי מבואר דהוא שייך לסעודה ואין לאוכלו אחר ברכהמ"ז, (ולא משמע שכונתם לדברי ההשלמה), ובאמת הוא מבואר בלשון המשנה דקרי למרור פרפרת הפת, (ובפרט להמבו' כאן), והתוס' דקט"ו כ' דהמרור הוא מחמת הסעודה דהוא גורר הלב וקרי ליה נמי פרפרת הפת, ובדברי הרא"ש בער"פ סכ"ו מבו' שחובה להביא מרור אחר המצה ולהכי הוי דברים הבאים מחמת הסעודה, והגר"ז בסי' תע"ה י"א כתב דאחר המצה יאכל מרור מיד, ומצינו בראש' (שבה"ל כלבו ספרי רש"י) שכ' "ואי אפשר לברך על אכילת מרור קודם ההגדה לפי שנאמר על מצות ומרורים יאכלוהו תכף למצה תהא ברכת מרור", וא"כ זה אולי כוונת בעל ההשלמה.

[האמת אדרוש]

לא זכיתי להבין את הקושיא. הרשב"א עצמו כותב שהמרור אינו בא בסעודה זו ללפת את הפת, אלא צריך לאוכלו בפני עצמו. ודבר זה לא השתנה בימינו כמובן. וגם התוס' החולקים, טעמם שדין המרור כדברים הנאכלים מחמת הסעודה הוא מפני שנאכל תכף לאחר המצה, ולא מפני שהדרך ללפת בו את הפת בסעודות אחרות.

לא זכיתי להבין את התירוץ. הלא בזמנינו חסא נחשב כדבר הבא מחמת הסעודה אף כשאינו נאכל עם פת.