העסק בהלכות הפסח וביציאת מצרים כל הלילה- עיונים וציונים

נוטר הכרמים

בשו"ע סי' תפא,ב: חייב אדם לעסוק בהלכות הפסח וביציאת מצרים ולספר בניסים ונפלאות שעשה הקב"ה לאבותינו עד שתחטפנו שינה.

והנה מקור הדברים ציין הגר"א בביאורו לדברי הרא"ש, וז"ל הרא"ש (פסחים י,לג): מנהג פשוט הוא שלא לשתות יין, ופי' הר"ם ז"ל טעם למנהג, לפי שחייב אדם לעסוק כל הלילה בהל' הפסח וביציאת מצרים...עד שתחטפנו שינה, ואם ישתה ישתכר, והכי אמרינן בתוספתא וכו'. וראה עוד בלשון הטור כאן.

נוטר הכרמים

ויש להעיר, חדא, שבלשון התוספתא (י,ח) שלפנינו לא נזכר נוסח של חיוב, רק מובא המעשה בר"ג וזקנים שעשו כן, יעו"ש, ואולי לפני רבותינו היתה גירסא אחרת. וכבר העיר בהגש"פ לנצי"ב דבל' ההגדה וכל המרבה לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח, משמע דחיובא ליכא אלא שזה משובח, ולזה מייתי המעשה בראב"ע וכו' שהיו מספרים ביצי"מ כל אותו הלילה.

ועוד, בל' התוספתא שלפנינו ליתא עד שתחטפנו שינה אלא כל הלילה, ועי' פי' חסדי דוד. וצ"ב בשורש שיעור זה וענינו, דהא מיהת לא מסתברא שהחיוב הוא כל הלילה, אלא שנפטר מדין אונס כאשר חוטפתו השינה, כמו שכתב בשו"ת התעוררות תשובה ח"ב סי' רעא.

וראה דבר נפלא בספר לקט יושר מנהגי המהרי"ל, וז"ל: וזכורני שישן הב' לילות של פסח על ההסיבה שלו, ולא ידוע לי כ"כ טעמו, ולא ראיתי שתלמידיו נוהגים אחריו כן.

וכיוצא בזה במנהגי חתם סופר (י,כג) שהחת"ס היה מתנמנם על ההסיבה וישן עד הבקר.

נוטר הכרמים

והנה שיטת הרא"ש שם,לח והטור דהלכה כראב"ע דזמן אכילת הפסח עד חצות, ואעפ"כ העתיק דין זה של התוספתא לעסוק ביצי"מ כל הלילה, וצ"ע.

ובדומה לזה העיר בשו"ת משכנות יעקב או"ח סי' קכא דכיון דראב"ע סבר שנאכל עד חצות, ומבואר בגמ' דזמן אכילת מצה לדידיה הוא רק עד חצות משום דאיתקש לפסח, וזמן סיפור יצי"מ תליא בזמן אכילת מצה וכדאיתא בהגדה: לא אמרתי אלא בשעה שמצה ומרור מונחים לפניך, וא"כ למה סיפר אף הוא עד עלות השחר, ועי' קה"י חלק ח ליקוטים סי' מד,ו.

ועוד יל"ע במה שמבואר בדבריהם שהעסק הוא גם ביציאת מצרים והלכות פסח, ומשמע שלא רק במצות סיפור ניסי ונפלאות היציאה, וראה בהגש"פ מבית לוי בשם מרן הגרי"ז.

נוטר הכרמים

אולם יתכן לבאר דבאמת דין זה אינו ממצות סיפור יציאת מצרים שזהו לראב"ע עד חצות, וכן הלכה אליבא דהרא"ש והטור. ולפי ר"ע מצוותה כל הלילה ולא עד שתחטפנו שינה. אלא זהו דין בפנ"ע לקיום המקרא (שמות יב,מב) ליל שמורים, וראה אבן עזרא שפי' ליל שימורים - שלא ישנו רק יודו ויספרו גבורת ה' בצאתם ממצרים, וכבר רמזו חכמינו ז"ל הגיע זמן ק"ש של שחרית.

וראה עוד פי' הרמב"ן שמות יב,מג: שמורים לכל בני ישראל לדורותם שישמרו אותו לעבוד בו לפניו ובאכילת הפסח וזכירת הניסים ולתת הלל והודאה לשמו.

וכן מבואר בפי' הרשב"ץ להגדה ד"ה מעשה, וז"ל: כי המרבה לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח כמו שנאמר הוא הלילה הזה שמורים לכל בני ישראל לדורותם, עכ"ל.

וא"כ יתכן שמשום קיום הענין דליל שימורים ישנו דין שלא ילך לישון, ומקיים את העסק בעניני מצוות הלילה עד שתחטפנו השינה מאליו על מקומו, אבל אין זה מעיקר מצות הלילה וחיוביו, ועי' שו"ת שרידי אש ח"א סי' לט.

נוטר הכרמים

תוספת ביאור בזה למדנו מדברי האברבנאל בפי' זבח פסח להגש"פ שכתב בביאור המעשה בראב"ע וז"ל:

האמנם מנה ראו השלמים האלה לספר בזה כל הלילה ולסלק שינה מעיניהם...לפי שהלילה הזה ליל שימורים הוא לה', וישראל לא היו ישינים כלל באותו הלילה כשיצאו ממצרים וכו', ולפי שחייב אדם לראות עצמו כאילו הוא יצא ממצרים לכן ראו הקדושים האלו לעשות כמעשיהם, שמיד בתחילת הלילה התעסקו במצות מצה ובמרור ובזכר הפסח כמו שעשו אבותיהם במצרים, ואח"כ בכל שאר הלילה היו מספרים ביציאה ובזה הראו עצמם כאילו יצאו.

ומבואר מדבריו עוד דבקיום זה ד'ליל שימורים' מקוימת ההלכה של 'חייב אדם להראות את עצמו כאילו יצא עתה ממצרים'.

נוטר הכרמים

כיוון חדש ומעניין ראיתי ב'עיוני ההגדה' (רח"פ בניש, בני ברק תשמט: פרקי מבוא עמ' י), ואביא עיקרי דבריו.

הוא מניח כי בתקופת המשנה שימשה המשנה בפרק ערבי פסחים כטופס האמירה בליל הפסח מראשית הפרק או ממשנה ב' הפותחת: מזגו לו כוס ראשון וכו', עד משנה ח' אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן. ואזי כסדר המשניות קיימו את מצוות הערב: קידוש, הבאת השולחן, מה נשתנה וכו', ובמקום שהמשנה מציינת מתחיל בגנות וכו' ודורש מארמי אובד אבי וכו', אמרו את הנוסח השגור בפיהם.

לפי זה נראה כי הביטוי 'הלכות הפסח' בלשון חכמים הוא לאמירת ההגדה, ונקרא כן לפי שנוסח ההגדה נקרא מתוך הלכות הפסח שבמשנה. ולביאור זה נמצא איפוא כי המכילתא והתוספתא מיירי רק בחיוב לספר ביציאת מצרים שנוסחו כלול בהלכות הפסח, ולא קשה מידי.

אסמכתאות לפירוש זה ב'הלכות הפסח'.

ראה במדרש לקח טוב (שמות יג,ח), וז"ל: והגדת לבנך, יכול מר"ח יתחיל האב להגיד לבנו הלכות הפסח, תלמוד לומר ביום ההוא וכו', וכן הוא במדרש שכל טוב. כאן ודאי אין מקום לפרש 'הלכות הפסח' כפשוטו, שהרי אדרבה ישנו חיוב של שלושים יום קודם הפסח לדרוש בהלכות החג.

ומכאן לביסוס הדברים.

בלשון המשנה מובא כל נוסח ההקדמה לברכת אשר גאלנו-לפיכך אנחנו חייבים וכו', ולא הקדימו לזה: 'ואומר', וגם צ"ב עצם הבאת קטע זה במשנה שאין זה דרך המשנה וסגנונה להעתיק נוסחי תפילות והודאות. אולם לפי ההנחה הנ"ל מובן היטב, שכן במהלך אמירת פרק זה בליל הפסח אמרו נוסח זה מתוך המשנה, ולכך לא הקדים לה התנא: ואומר וכו'.

ולפי הנחה זו מאירה במיוחד התשובה שאנו עונים לבן החכם: ואף אתה אמור לו כהלכות הפסח אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן. וכבר נתקשו בזה, מה תשובה יש בזה לבן החכם השואל את טעמי המצוות: מה העדות והחוקים אשר צוה וגו', ולכאורה התשובה לזה היא דברי רבן גמליאל בטעמי שלשת המצוות פסח מצה ומרור.

ברם, לפי הנ"ל הכוונה היא אף אתה פתח ואמור לו את נוסח ההגדה השנויה בהלכות הפסח (אגב, הגירסא במכילתא היא: ואף אתה פתח לו בהלכות הפסח) עד המשנה האחרונה אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן. בתשובה זו טמון גם השתשלשלות הדברים מ'עבדים היינו' וכן דברי רבן גמליאל בטעמי המצוות.

וכדברים אלו מפורש להדיא בפירוש רבי דוד הנגיד להגדה בביאור זה, וז"ל: ויקרא ההגדה בפניו ויסביר לו עניניה דיבור אחר דיבור וכו', עד אין מפטירין {אחר} הפסח אפיקומן, היינו סדר לו ההגדה שכוללת מתחילתה ועד סופה, עכ"ל. אלו עיקרי דבריו, ישמע חכם ויוסף לקח.

נוטר הכרמים

עתה עלה בדעתי טעם לשינוי שמצינו בין נוסח התוספתא ללשון השו"ע דאינו 'כל הלילה' אלא עד שתחטפנו שינה', שהרי ליל הסדר יו"ט הוא, ואינו עונג יו"ט להלחם עם שר השינה, ולכן השיעור הוא רק עד שתחטפנו, ועי' פתח הדביר או"ח סי' רפ,ב.

ובאמת מטו משמיה דהגרי"ז שמהאי טעמא לא קיים המנהג להיות ניעור בליל שבועות לפי שאינו עונג יו"ט, והוסיף דעולם הפוך ראה, שלא מקיימים דין התוספתא הנ"ל להיות ניעור כל ליל שימורים ולעסוק ביצי"מ. ולפי המבואר באמת נפסק דין התוספתא רק עד כמה שאין זה סותר לעונג יו"ט.

נוטר הכרמים

קבלתי מת"ח אחד שליט"א מאמר ארוך, ובו כיוון חדש ליישב את הקשיים האמורים. למרות האריכות אעתיק את המאמר פסקי פסקי, להקל על העיון, בכדי שיהיה לתועלת למתענינים.

כתב בשו"ע (או"ח סי' תפא ס"ב), חייב אדם לעסוק בהלכות הפסח וביציאת מצרים, ולספר בניסים ובנפלאות שעשה הקדוש ברוך הוא לאבותינו, עד שתחטפנו שינה.

ומבוארים בדברי השו"ע שני חידושים שהם לכאורה היפך המקובל והמבואר בנוסח ההגדה. שבדברי השו"ע מבואר שהחיוב אינו רק לספר בסיפור יציאת מצרים, אלא גם בהלכות הפסח, ואילו בנוסח ההגדה אומרים 'מצוה עלינו לספר ביציאת מצרים' ומשמע שהחיוב הוא רק בענייני סיפור יציאת מצרים ולא בהלכות הפסח. ובאמת צ"ב מה גדר חיוב הסיפור בהלכות הפסח, דאטו יש חיוב לספר בהלכות ליבון והגעלה שאף הם מהלכות הפסח, אף על פי שאין בהם זכר לענין יציאת מצרים.

[ובמקור הדין בתוספתא סוף פסחים הגירסא לספר בהלכות הפסח, והגר"א הגיה שם דצ"ל ביציאת מצרים, אך בכל כת"י ודפוסים ובראשונים שהביאו התוספתא הגירסא היא בהלכות הפסח].
ועוד מבואר בשו"ע שחיוב הוא לספר ביציאת מצרים עד שתחטפנו שינה, ובסדר ההגדה נראה שאין זה חיוב אלא רק הידור גרידא, כמו שאומרים שם 'וכל המרבה לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח'. וכבר עמדו האחרונים בעיקר הדקדוק שאם יש חיוב מדינא לספר עד שתחטפנו שינה איך שייך לקיים הידור בריבוי הסיפור, שהרי כל מה שמרבים לספר הכל נכלל בכלל החיוב ואינו הידור גרידא, ותירצו בזה באופנים מחודשים, אם שההידור הוא להרבות באיכות הסיפור, ואם שיש אופנים שבהם אינו חייב מדינא כגון כשהתחילה התנומה לתפסו או בזמני האכילה, ומהודר הוא מי שמתאמץ לספר ביציאת מצרים גם בזמנים אלו (וראה מה שהאריך ללקט בזה בקובץ קול התורה סא), וכל זה מחודש ודחוק בלשון בעל ההגדה.

נוטר הכרמים

והנה מקור דברי השו"ע הוא במה שהביא הטור מדברי הרא"ש (פסחים פ"י סי' לג) בשם רבינו יונה [כ"ה בטור, וברא"ש הר"ם], שכתב בטעם המנהג שלא לשתות יין גם אחר כוס רביעי וז"ל, ופי' הר"ם ז"ל טעם למנהג לפי שחייב אדם לעסוק כל הלילה בהלכות פסח וביציאת מצרים לספר בנסים ובנפלאות שעשה לנו הקב"ה ולאבותינו עד שתחטפנו שינה ואם ישתה ישתכר. והכי אמרינן בתוספתא (סוף פ"י) חייב אדם לעסוק בהלכות פסח וביציאת מצרים כל הלילה. וזה ששנינו מעשה בר' אליעזר ור' יהושע שהיו מסובין בבני ברק והיו מספרים ביציאת מצרים כל הלילה וכו'.

ומבואר בזה שהחיוב לספר ביציאת מצרים עד שתחטפנו שינה, יסודו לספר ביציאת מצרים גם אחר כל סדר ההגדה ואכילת מצה ומרור ושתיית ד' כוסות, וזהו שבא רבינו יונה לבאר שאף אחר כוס רביעי עדיין יש חיוב סיפור, והוכיח כן מדברי התוספתא, ואף זה לכאורה שלא כדברי בעל ההגדה שאמר 'בעבור זה לא אמרתי אלא בשעה שיש מצה ומרור מונחים לפניך' שמבואר שלדעתו אין חיוב סיפור אלא בעת שמונחים מצה ומרור ולא אחר כוס רביעי.

ואמנם זה מתאים עם שיטתו שסובר שכל המרבה לספר ביציאת מצרים אין זה חיוב אלא שהוא משובח, ולא יועילו בזה תירוצי האחרונים הנ"ל שקיום דין 'הרי זה משובח' הוא בזמן שאין בו החיוב ד'עד שתחטפנו שינה', דמכל מקום מוכח שדברי השו"ע עפ"י התוספתא הם דלא כבעל ההגדה, ולדעת בעל ההגדה החיוב הוא רק בזמן שמצה ומרור מונחים לפניו וריבוי הסיפור כל הלילה אינו אלא בגדר משובח, ולדעת השו"ע עפ"י התוספתא יש חיוב לספר כל הלילה, וצ"ב.

נוטר הכרמים

עוד יש להעיר בדעת הרא"ש, שהביא דברי רבינו יונה שמהם עולה שיש חיוב בסיפור יציאת מצרים כל הלילה, ולכאורה אין הדברים עולים בדעת הרא"ש שסובר שאפילו בעת שמצה ומרור מונחים לפניו אין חיוב סיפור אלא רק לזכור יציאת מצרים ואם ישאל יפרשו לו. דזה לשון הרא"ש בתשובה (כלל כד סימן ב): וששאלת: למה אין מברכין על ספור ההגדה. הרבה דברים צוה הקב"ה לעשות זכר ליציאת מצרים ואין אנו מברכין עליהן; כגון: הפרשת בכורות וכל המועדים. שאין צריך להזכיר בהפרשת בכורות שאנו עושין אותו זכר ליציאת מצרים, אלא שצוה הקב"ה לעשות המעשה ומתוך כך אנו זוכרין יציאת מצרים. ולאו דוקא הגדה בפה, אלא אם ישאל מפרשין לו (וזהו ההגדה לצד שזוכרין יציאת מצרים). עכ"ל.

וכוונת הרא"ש מבוארת, שאין מצוה עצמית בסיפור יציאת מצרים, אלא שצריך לזכור יציאת מצרים על ידי קיום מצוות הלילה (שהם פסח מצה ומרור), ומי שאינו בא לידי זכרון על ידי עשיית מצוות אלו, אם משום שאינו יודע טעמן ואם משום שהוא כמתריס נגדן, הרי מכלל המצוה לספר לו סיפור יציאת מצרים כדי שבאמת יבוא לידי זכרון על ידי מצוות הלילה, אבל אין מצוה עצמית בסיפור ולכן אין מברכים על מצוה זו.
[ואמנם יש שנקטו בדעת הרא"ש שאין כוונתו לומר שאין כלל מצוה עצמית לספר יציאת מצרים בפה, וכוונתו היא רק שהמצוה לספר ביציאת מצרים היא בדרך כזו שיתעוררו לספר אותה על ידי מעשים שעושים, וחידש הרא"ש במצוה הנעשית בדרך זו אין מברכים עליה.

אך המעיין בלשון הרא"ש יראה נכוחה שאין זו כוונתו, שהרי לשם כך הקדים וכתב שהרבה מצוות יש שציונו הכתוב לעשות זכר ליציאת מצרים, וכוונתו להשוות מצוות סיפור יצירת מצרים לכל אלו המצוות שאין בהן כלל מצות סיפור אלא דין לעשותם זכר ליציאת מצרים, כגון פדיון הבן, וזהו שסיים הרא"ש וכתב שזהו ההגדה לצד שזוכרין יציאת מצרים, דהיינו שאין לפרש במה שכתבה התורה 'והגדת' שיש חיוב הגדה, ואין ההגדה אלא דין לזכור את יציאת מצרים על ידי מצוות הלילה].

ומעתה צ"ע טובא, שאם לדעת הרא"ש אין כלל מצוה בסיפור יציאת מצרים, איך נקט כלשון רבינו יונה שיש חיוב לספר בהלכות הפסח, ולא זו בלבד אלא שאפילו כשאין מצה ומרור מונחים לפניו שהוא אחר כוס רביעי ג"כ יש חיוב לספר, והרי לדעתו אין כלל חיוב בסיפור, וכ"ש שאין חיוב לספר אחר שכבר כילה הסדר כולו ושתה כוס רביעית.

נוטר הכרמים

ואשר נראה ברור מכל זה, שמלבד מצות סיפור יציאת מצרים שחיובה הוא בשעה שמצה ומרור מונחים לפניו, ולדעת הרא"ש אף חיוב עצמי אין בה, יש עוד מצוה לספר בהלכות הפסח, ומצוה זו היא לאו דווקא כשמצה ומרור מונחים לפניו אלא חיובה הוא כל הלילה.

והדברים עולים בבירור מתוך המקראות, דחיוב הסיפור נאמר בתורה בג' מקומות, והם המסודרים בהגדה כנגד ארבעה בנים. ואלו הן. בשמות פי"ב פכ"ה-כ"ז איתא: וְהָיָה כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יִתֵּן ה' לָכֶם כַּאֲשֶׁר דִּבֵּר וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הָעֲבֹדָה הַזֹּאת: וְהָיָה כִּי יֹאמְרוּ אֲלֵיכֶם בְּנֵיכֶם מָה הָעֲבֹדָה הַזֹּאת לָכֶם: וַאֲמַרְתֶּם זֶבַח פֶּסַח הוּא לַה' אֲשֶׁר פָּסַח עַל בָּתֵּי בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּמִצְרַיִם בְּנָגְפּוֹ אֶת מִצְרַיִם וְאֶת בָּתֵּינוּ הִצִּיל וַיִּקֹּד הָעָם וַיִּשְׁתַּחֲווּ:
ושם פי"ג פ"ה-ח איתא: וְהָיָה כִי יְבִיאֲךָ ה' אֶל אֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי וְהַחִתִּי וְהָאֱמֹרִי וְהַחִוִּי וְהַיְבוּסִי אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ לָתֶת לָךְ אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ וְעָבַדְתָּ אֶת הָעֲבֹדָה הַזֹּאת בַּחֹדֶשׁ הַזֶּה: שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל מַצֹּת וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי חַג לַה': מַצּוֹת יֵאָכֵל אֵת שִׁבְעַת הַיָּמִים וְלֹא יֵרָאֶה לְךָ חָמֵץ וְלֹא יֵרָאֶה לְךָ שְׂאֹר בְּכָל גְּבֻלֶךָ: וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה ה' לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם:

והנה בב' פרשיות אלו מבואר תחילה שיש לקיים עבודה זו של פסח, ומתוך עבודה זו שואלים הבנים 'מה העבודה הזאת לכם', ועונים להם שזבח פסח הוא ובעבור זה עשה ה' את הנפלאות ביציאת מצרים. והיינו שיבארו לבנים את ענין המצוות הללו שעושים, והוא מחמת הניסים שנעשו ביציאת מצרים, ונמצא שמצות סיפור הנפלאות שביציאת מצרים היא כביאור לקיום המצוות וקיומה הוא בזמן קיום אותן מצוות.
אך בפרשה השלישית, בדברים פ"ו פ"כ-כה איתא: כִּי יִשְׁאָלְךָ בִנְךָ מָחָר לֵאמֹר מָה הָעֵדֹת וְהַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֱלֹהֵינוּ אֶתְכֶם: וְאָמַרְתָּ לְבִנְךָ עֲבָדִים הָיִינוּ לְפַרְעֹה בְּמִצְרָיִם וַיּוֹצִיאֵנוּ ה' מִמִּצְרַיִם בְּיָד חֲזָקָה: וַיִּתֵּן ה' אוֹתֹת וּמֹפְתִים גְּדֹלִים וְרָעִים בְּמִצְרַיִם בְּפַרְעֹה וּבְכָל בֵּיתוֹ לְעֵינֵינוּ: וְאוֹתָנוּ הוֹצִיא מִשָּׁם לְמַעַן הָבִיא אֹתָנוּ לָתֶת לָנוּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֵינוּ: וַיְצַוֵּנוּ ה' לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל הַחֻקִּים הָאֵלֶּה לְיִרְאָה אֶת ה' אֱלֹהֵינוּ לְטוֹב לָנוּ כָּל הַיָּמִים לְחַיֹּתֵנוּ כְּהַיּוֹם הַזֶּה: וּצְדָקָה תִּהְיֶה לָּנוּ כִּי נִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל הַמִּצְוָה הַזֹּאת לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵינוּ כַּאֲשֶׁר צִוָּנוּ:

והנה בפרשה זו לא נזכר כלל קיום עבודת הלילה ומצוותיה, ואין לכאורה זכר שהמדובר הוא בליל ראשון של פסח, וכן בפרשה זו עיקר הנידון הוא על ההלכות – שכן שאלתו של הבן 'מה העדות והחקים והמשפטים', וכן עונים לו 'ויצונו ה' לעשות את כל החקים' וגו'. ומבואר שחיוב הסיפור בהלכות חיוב נוסף הוא, ואינו כרוך לשעה שמצה ומרור מונחים לפניו.

נוטר הכרמים

ובזה מאירים דברי המכילתא ודבריה כמו לא באו אלא לפרש ולחדש יסוד זה, וז"ל המכילתא בסוף פרשת בא, דבר אחר מה העדות והחוקים, ר' אליעזר אומר מנין אתה אומר שאם היתה חבורה של חכמים או של תלמידים שצריכים לעסוק בהלכות פסח עד חצות לכך נאמר מה העדות וגו', ע"כ.

ולפי זה יבוארו היטב דברי המכילתא, שרבי אליעזר בא לחדש שמלבד החיוב בסיפור ביציאת מצרים יש חיוב נוסף לחכמים ותלמידים לעסוק בהלכות הפסח, ולמד חיוב זה ממה שנאמר 'מה העדות' בפרשה השלישית, שממנה נלמד לחיוב זה לספר בהלכות ועדות והחוקים מלבד החיוב לספר בסיפור יציאת מצרים.

[והנה כבר חידשו כמה אחרונים, שזמן חיוב מצוות סיפור יציאת מצרים תלוי הוא בזמן חיוב אכילת פסח מצה ומרור, דלדעת ר"א וראב"ע שחיובו הוא עד חצות אין מצוות הסיפור אלא עד חצות, ולדעת ר"ע שמצוותם כל הלילה אף חיוב הסיפור הוא כל הלילה, ועיין ברכת הנציב למכילתא שם. ולהנ"ל נמצא שלדעת ר"א גם חיוב הסיפור בהלכות הפסח הוא עד חצות, אף על פי שאינו תלוי בפסח ומצה ומרור וכנ"ל.

אמנם במכילתא מהדורת האראוויטץ הביא בשם ש"י בשם מהר"ס שלא גרסו בדברי המכילתא 'עד חצות', ולפי זה אתי שפיר יותר, שבאמת מצוה זו לספר בהלכות הפסח אינה עד חצות דווקא אלא כל הלילה, כיון שאינה כרוכה במצה ומרור דווקא. וכגירסה זו מוכח מדברי התוספתא הנ"ל כפי שהביאה הרא"ש, חייב אדם לעסוק בהלכות פסח וביציאת מצרים כל הלילה. וזה ששנינו מעשה בר' אליעזר ור' יהושע שהיו מסובין בבני ברק והיו מספרים ביציאת מצרים כל הלילה וכו' ע"כ, ומבואר שגם לדעת ר' אליעזר יש חיוב לעסוק בהלכות פסח כל הלילה ואינו בגדר משובח גרידא, ודוק].

נוטר הכרמים

ובזה מיושב הכל כמין חומר, דבאמת יש חיוב לספר בהלכות הפסח ובכל ההלכות שנתקנו זכר ליציאת מצרים ומשום יצירת מצרים, ומצוה זו היא כל הלילה וכמבואר בתוספתא. ולדעת התוספתא המעשה שהיה בזקנים הוא שהיו עסוקים בהלכות הפסח, ולכן מדינא עשו כן כיון שמדינא יש חיוב לעסוק בהלכות אלו כל הלילה. ומה שבהגדה אמרו רק שהוא משובח, הוא כיון שבעל ההגדה אינו עוסק בפיסקת 'עבדים היינו' בחיוב הסיפור בהלכות הפסח, אלא בחיוב הסיפור ביציאת מצרים, וכמו שאמר 'אפילו כולנו חכמים וכו' מצוה עלינו לספר ביציאת מצרים', וחיוב זה מדינא אינו אלא בשעה שפסח מצה ומרור מונחים לפניו, ולכן אמר שכל המרבה בו הרי זה משובח, כיון שאין חיוב להרבות בסיפור זה כל הלילה.

נוטר הכרמים

וז"ל הרמב"ם (סהמ"צ מ"ע קנז, ועל דרך זה ובקיצור בהלכות חמץ ומצה פ"ז ה"א): והמצוה הקנ"ז היא שצונו לספר ביציאת מצרים בליל חמשה עשר בניסן בתחלת הלילה כפי צחות לשון המספר. וכל מה שיוסיף במאמר ויאריך הדברים בהגדלת מה שעשה לנו השם ומה שעשו עמנו המצרים מעול וחמס ואיך לקח השם נקמתנו מהם ובהודות לו ית' על מה שגמלנו מחסדיו יהיה יותר טוב. כמו שאמרו (הגש"פ) כל המאריך לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח. והכתוב שבא על הצווי הזה הוא אמרו ית' (ס"פ בא) והגדת לבנך ביום ההוא וכו'. ובא הפירוש (שם ומכיל') והגדת לבנך יכול מראש חדש תלמוד לומר ביום ההוא אי ביום ההוא יכול מבעוד יום תלמוד לומר בעבור זה בעבור זה לא אמרתי אלא בשעה שיש מצה ומרור מונחים לפניך. כלומר מתחלת הלילה חייב אתה לספר.

ולשון מכילתא [דרשב"י במדרש הגדול] מכלל שנאמר כי ישאלך בנך יכול אם ישאלך אתה מגיד לו ואם לאו אין אתה מגיד לו תלמוד לומר והגדת לבנך אע"פ שאינו שואלך, אין לי אלא בזמן שיש לו בן בינו לבין עצמו בינו לבין אחרים מניין תלמוד לומר ויאמר משה אל העם זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים. כלומר שהוא צוה לזכרו כמו אמרו (עשה"ד ע' קנה) זכור את יום השבת לקדשו. וכבר ידעת לשון אמרם (הגש"פ) ואפילו כולנו חכמים כלנו נבונים כלנו יודעים את התורה כלה מצוה עלינו לספר ביציאת מצרים וכל המספר ביציאת מצרים הרי זה משובח. וכבר התבארו משפטי מצוה זו בסוף פסחים (קטו ב - קיח א), ע"כ.

בירר בזה הרמב"ם דין זה ומצוה זו לעסוק בסיפור יציאת מצרים, ודקדק להביא רק מהמקראות שבב' הפרשיות הראשונות, וכן דקדק וכתב שהמרבה לספר ביציאת מצרים אינו אלא משובח, והכל כמבואר.

והרא"ש בתשובה שכתב שאין מצוה בסיפור אלא רק אם ישאל, הרי דיבר אף הוא רק במצוות סיפור יציאת מצרים, ובזה הקשה למה אין מברכים וחידש שאין חיוב בזה אלא רק לזכור יציאת מצרים על ידי מצוות הלילה.

[ובזה חולק הרא"ש על הרמב"ם, שלדעת הרמב"ם מצוות הסיפור היא כזכירת שבת שהיא זכירה בפה, ולדעת הרא"ש אין חיוב לזכור בפה אלא רק אם ישאל יספרו לו]. אבל בפסקיו דיבר בחיוב העסק בהלכות הפסח, וחיוב זה ודאי ישנו אף להרא"ש ואף כשאין פסח מצה ומרור מונחים לפניו, כיון שאין חיוב זה כרוך במצוות הלילה ואינו השלמה להם אלא חיוב עצמי הוא. [ומה שאין מברכים על חיוב זה יש לומר שהוא כיון שאין חייבים בו אלא החכמים והתלמידים וכמבואר במכילתא וכמו שיבואר, ולכן אין שייך לקבוע עליו ברכה].

נוטר הכרמים

ואף בעל ההגדה מודה לחיוב העסק בהלכות הפסח, שהרי דברים אלו מפורשים בדבריו בבן החכם שחיובו נלמד מאותה הפרשה השלישית, ולכן כתב בו בעל ההגדה 'חכם מה הוא אומר. מה העדות והחקים והמשפטים אשר צוה ה' אלהינו אתכם. אף אתה אמור לו כהלכות הפסח אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן', ע"כ. ומבואר להדיא שעם הבן החכם יש לעסוק בהלכות הפסח, וכפי שלומדים מפסוק זה שעוסק בעדות והחקים. ואף במכילתא מבואר שחיוב העסק בהלכות הוא רק בחכמים והתלמידים וכמבואר.

ולפי זה אתי שפיר שאיסור השתיה אחר כוס רביעי אינו חיוב אלא מנהג, כיון שחיוב העסק בהלכות הפסח אינו מסור לכל אלא רק לחכמים והתלמידים המוכשרים לדבר, ולכן אין לקבוע איסור שתיה אחר כוס רביעי לכל אדם בתורת חיוב, אלא רק כמנהג גרידא.

[ולפי"ז צ"ל שמה שכתב בשו"ע שחייב אדם לעסוק בהלכות הפסח עד שתחטפנו שינה, אינו חיוב לכל אדם אלא רק ליכול לקיימו, ובזה מיושבת קושיית האחרונים למה אין מקפידים לקיים חיוב זה, ובשער הכוונות (סוף דרוש ג לפסח) הביא שנהגו אנשי מעשה להיות ניעורים כל הלילה, ולעסוק בתורה עד הבקר וכמו שכתוב מעשה בר"א וראב"ע, וכ"כ בקיצור של"ה (דיני הסדר ע:) שיש אנשי מעשה שאינם ישנים בשני הלילות ועוסקים בסיפור יציאת מצרים, ובויגד משה (סי' לג אות א) תמה על דבריהם, במה שכתבו שרק אנשי מעשה נהגו כן, והלא חיוב הוא, ולפי הנ"ל מיושב, ודוק].

נוטר הכרמים

ויש לעיין בחיוב שנתברר לעיל לעסוק בהלכות הפסח, שמאחר שנתבאר שאינו כרוך לפסח ומצה ומרור וחיובו הוא גם אחר שאינם מונחים לפניו, אם כן מנין לחכמים שחיוב זה הוא בליל פסח דווקא ולא בכל ימות השנה. וביותר שלשון הפסוקים משמע שאינם עוסקים בפרשה זו בליל פסח כלל, ולא בהלכות פסח כלל, וכמו שביאר באמת הרמב"ן אותם פסוקים בפירושו על התורה.

וצריך לומר על פי מה שכתב בהגדה של פסח חקת הפסח להר"ר שם טוב פיזאנטי (שאלוניקי שכ"ט), שהקשה בין לדעת חכמים ובין לדעת בן זומא שנחלקו אם מצוות זכירת יציאת מצרים היא גם בלילות ובין לחכמים שלמדו שאינה אלא בימים, מהו הטעם שמספרים ביציאת מצרים בליל פסח דווקא. וביאר שלענין סיפור הנס מספרים אותו בלילה כיון שעיקר הגאולה היתה בלילה, ורק לענין זכירה אמרו שהיא בכל הימים, לבן זומא גם בלילות ולחכמים רק בימים, אבל לענין סיפור כו"ע מודו דבזמן הגאולה שהיתה בלילה הוא מצות הסיפור. וכן ביאר והלך שם שזמן חיוב הסיפור הוא בלילה כיון שהוא זמן הגאולה. ונמצא שמלבד הטעם לספר בשעה שמצה ומרור מונחים לפניו שנלמד מ'בעבור זה', יש עוד טעם להגבלת חיוב הסיפור ללילה זה לפי שהוא בזמן הגאולה.

ולפי זה אתי שפיר, שאף על פי שההגבלה לזמן שמצה ומרור מונחים לפניו אינה אלא לענין מצות הסיפור ולא לענין המצוה לעסוק בהלכות הפסח, מכל מקום גם המצוה לעסוק בהלכות הפסח אינה אלא בליל ראשון של חג, לפי שהוא זמן הגאולה, וכמו שנתבאר.

נוטר הכרמים

לעיל הבאנו שישנה משמעות בפוסקים ש'עד שתחטפנו שינה' היינו כפשוטו עד שירדם. אולם מובא בהגש"פ של מרן הגרי"ש משמו שאין הכוונה שירדם בפועל על השולחן, שהרי קודם שישן צריך לומר עכ"פ פרשה ראשונה של שמע וברכת המפיל, אלא הכוונה שבמצב שעייף מאוד מותר לו לילך לישון.

ובספר פניני הפסח לידידי הרה"ג אהרן דוד דונט שליט"א הביא לזה ראיה נפלאה [בשם הרב יוסף ברנשטיין שליט"א] מהא דאיתא במד"ר (פתיחתא לאיכה פרק ל] שחזקיה אמר לקב"ה במלחמת סנחריב, אני אין בי כח לא להרוג ולא לרדוף ולא לומר שירה, אלא אני ישן על מיטתי ואתה עושה, אמר לו הקב"ה אני עושה שנאמר ויהי בלילה ההוא ויצא מלאך ה' ויך במחנה אשור, יעו"ש. וקשה הרי אותו לילה של מפלת סנחריב היה בליל פסח, כמבואר בשמו"ר פר' בא פי"ח, וברש"י מגילה לא,א ד"ה עוד היום ובכמה פיוטים, וא"כ היאך אמר חזקיה אני ישן על מיטתי, הרי מצוה לספר ביצי"מ כל אותו הלילה, ואף אם תחטפנו השינה, מ"מ היאך הוא יושן 'על מיטתו'. אלא מבואר דאמנם אם עייף הוא יכול לילך לישן על מיטתו.

למאי_נמ? · הודעהעל ידי **למאי_נמ?** » ד' אפריל 16, 2014 1:54 am

viewtopic.php?f=27&t=17678

מבקש לדעת · הודעהעל ידי **מבקש לדעת** » ב' מרץ 30, 2015 1:54 am

בס"ד
תמוה שלא הזכירו כאן החברים את גי' הגר"א שם, שמחק 'הלכות פסח' וכגיה והוסיף 'בסיפור יציאת' מצרים (אינני מדייק בלשון) שברוב המקומות בחז"ל (וכן בזוה"ק) ובראשונים והאחרונים, מוזכר רק ענין הסיפור ולא ענין ההלכה.

אביר יעקב · הודעהעל ידי **אביר יעקב** » ג' מרץ 31, 2015 12:45 am

צאו וראו מה שכתב גאון עוזינו הרב רבינו החיד"א זיע"א בזו הסוגיא, והוא נופת צופים.

[א] דין ב'. חייב אדם לעסוק בהלכות פסח וביציאת מצרים וכו'. בתוספתא שילהי פסחים תנינא חייב אדם לעסוק בהלכות פסח כל הלילה אפי' בינו לבין בנו אפי' בינו לבין עצמו אפי' בינו לבין תלמידו מעשה בר"ג וזקנים שהיו מסובין בבית ביתוס ן' זונין בלוד עסוקין בהל' הפסח כל הלילה עד קרות הגבר הגביהו מלפניהן ונועדו והלכו לבית המדרש עכ"ל:
וחזיתיה להרב המופלא וליקר הדרי כמהרד"ף נר"ו בספרו הבהיר חסדי דוד שכתב על תוספתא זו וז"ל הא גופא קשיא אמרת רישא חייב אדם לעסוק על הלילה אלמא זוהי מדת כל אדם ולא סגי בלאו הכי, ולבתר מייתי מעשה בר"ג וכו', ומאי רבותייהו וכו'. ובמכילתא ראיתי עד חצות לילה וכו'. אמנם הטור העתיק לשון התוספתא שלפנינו. אכן מרן ז"ל בשלחן ערוך נתחכם וכתב עד שתחטפנו שינה. הורנו לדעת דכל הלילה דקתני לאו דוקא אלא כלומר עד שתבא לו שינא וכו'. ומיהו מייתי עובדא דר"ג דאע"ג דהיו מסובין ואכלו ושתו לא חטפם שינה עד קרות הגבר שמשם הלכו לבית המדרש. עכ"ל. ויש להעיר בדברי קדשו דמייתי מדברי מרן כאן בש"ע דלא כתב דחייב כל הלילה. וטפי הו"ל לאתויי מדברי הטור דעסיק ביה דמייתי התוספתא וז"ל שחייב כל אדם כל הלילה לעסוק בהלכות פסח וביצ"מ ולספר בנסים ונפלאות שעשה הקב"ה לאבותינו עד שתחטפנו שינה ואם ישתה ישכר והכי איתא בתוספתא חייב אדם לעסוק בהלכות פסח וביצ"מ כל הלילה וזהו ששנינו מעשה בר"א וכו'. עכ"ל הטור בשם רבינו יונה. והם דברי הרא"ש (פסחים פ"י סי' לג) בשם הר"ם. עיניך הרואות דהא דתחטפנו שינה שכתב מרן בש"ע מאיש לוקח רבינו הטור. ומדברי הטור הו"ל לאתויי להרב הנז' שכתב שחייב אדם לעסוק כל הלילה וכו' עד שתחטפנו שינה, והביא התוספתא. ומדבריו מפורש יוצא דסבר דמאי דאמרו בתוספתא כל הלילה לאו דוקא, אלא עד שתחטפנו שינה קאמר ואמטו להכי קודם דמייתי התוספתא הטור זריז קדים ואמר כל הלילה עד שתחטפנו. ומכאן הו"ל להוכיח להרב הנזכר לא מדברי מרן בש"ע דלא הזכיר כל הלילה.

והדבר מבואר ולא הוצרך הטור לפרש התוספתא דלאו דוקא. וגם הוא כתב בלשונו כל הלילה, דבכל דוכתא קי"ל רובו ככלו, וא"כ באמור כל הלילה שמעינן דרובה ככלה. ומאי דקאמר עד שתחטפנו שינה היינו דלא תימא הואיל ורובה ככלה וכבר עסק רוב הלילה סגי אף דאכתי לא נפלו לו חבלי שינה לזה אמר עד שתחטפנו שינה דבעינן תרתי רוב הלילה ותחטפנו שינה. ולפ"ז אם חטפתו שינה טרם שיעבור רוב הלילה צריך לאנוס עצמו ולהתעורר עד שתעבור רוב הלילה. ומן האמור יש להרגיש על מרן דלא כתב כל הלילה אלא סתם וכתב עד שתחטפנו שינה ומשמע אפי' קודם שעבר רוב הלילה והו"ל לכתוב תרתי כמ"ש הטור. ואפשר דדעת מרן ז"ל דכיון דחזינן דהרמב"ם (פ"ז חו"מ ה"א) כתב דמצוה לספר ביצ"מ בליל ט"ו בניסן וכו' וכל המאריך וכו'. ולא נתן שעור לחיוב זה ולא הביא התוספתא וכן שאר פוסקים לא מייתו לה, ומוכח דבספור הרבה או מעט יצא, אלא דכל המאריך ה"ז משובח. וכמה שכתבו הראשונים לחד טעמא דאין מברכין על ההגדה דאין לדבר קצבה. וכתב הפר"ח דכבר יצא י"ח ספור י"מ בקדוש. משמע דס"ל להר"מ ושאר פוסקים דחייב דתני התוספתא לאו דוקא. ומשו"ה גם מרן בש"ע לא כתב כל הלילה אלא עד שתחטפנו שינה דבהכי סגי. והוי מילתא מציעתא דתסגי לן שעור שתחטפנו שינה, מאחר דלהר"מ ושאר פוסקים אפי' זה אינו מתורת חיוב. אי נמי אפשר דהיודע לעסוק בהלכות פסח ובספור הנס כי שיח וכי שיג לו על הרוב לו עבר עליו חצות הלילה בסד"ר עליון ולספיר"ת תפארה. ולזה לא כתב אלא עד שתחטפנו שינה לומר דאע"ג דכבר עבר עליו רוב הלילה עוד יוסיף אומץ עד שתחטפנו שינה:

אביר יעקב · הודעהעל ידי **אביר יעקב** » ג' מרץ 31, 2015 12:50 am

ומעניין לציין דבריו הקדושים של בעל האור המאיר שכתב בדרוש לפסח וזלה"ק,
ובזה תבין מה שסדר בעל הגדה מעשה בר' אליעזר ור' יהושע ור' אלעזר בן עזריה ור' עקיבא ור' טרפון שהיו מסובין בבני ברק והיו מספרים ביצאת מצרים כל אותו הלילה, וכבר רמזתי למעלה (לעיל רכ, ב) מצוה עלינו לספר ביציאת מצרים, משמעו לשון בהירות וספיריות, עיין שם, וחכמים אלו רוב צדקתם עמדה להם, וכחם יפה לספר את עצמם בבחינת יציאת מצרים כל אותו הלילה הגלות הדומה ללילה, לחבר גאולה ראשונה לגאולה אחרונה כמדובר, והעמיקו כל כך לספר בעניינם עד שלא ידעו בין יום ללילה, כאשר מצינו בחכמי הזוהר (זוה"ק ח"ב טו, א) כשעסקו בתורה העמיקו כל כך, ולא הוו ידעי אי יממא אי ליליא, לזה גמר אומר בדבריו עד שבאו תלמידיהם ואמרו להם רבותינו הגיע זמן קריאת שמע של שחרית, והיינו התלמידים שלא היו במסיבה של בני ברק, כי אם מקרוב באו ממקום אחר, והם הם הזכירו לרבותיהם אשר הגיע זמן קריאת שמע של שחרית, וחכמים הללו באמת לא הוו ידעי אי יומא או ליליא:

בקרו טלה · הודעהעל ידי **בקרו טלה** » ג' מרץ 31, 2015 1:09 am

אביר יעקב כתב:ומעניין לציין דבריו הקדושים של בעל האור המאיר שכתב בדרוש לפסח וזלה"ק,
ובזה תבין מה שסדר בעל הגדה מעשה בר' אליעזר ור' יהושע ור' אלעזר בן עזריה ור' עקיבא ור' טרפון שהיו מסובין בבני ברק והיו מספרים ביצאת מצרים כל אותו הלילה, וכבר רמזתי למעלה (לעיל רכ, ב) מצוה עלינו לספר ביציאת מצרים, משמעו לשון בהירות וספיריות, עיין שם, וחכמים אלו רוב צדקתם עמדה להם, וכחם יפה לספר את עצמם בבחינת יציאת מצרים כל אותו הלילה הגלות הדומה ללילה, לחבר גאולה ראשונה לגאולה אחרונה כמדובר, והעמיקו כל כך לספר בעניינם עד שלא ידעו בין יום ללילה, כאשר מצינו בחכמי הזוהר (זוה"ק ח"ב טו, א) כשעסקו בתורה העמיקו כל כך, ולא הוו ידעי אי יממא אי ליליא, לזה גמר אומר בדבריו עד שבאו תלמידיהם ואמרו להם רבותינו הגיע זמן קריאת שמע של שחרית, והיינו התלמידים שלא היו במסיבה של בני ברק, כי אם מקרוב באו ממקום אחר, והם הם הזכירו לרבותיהם אשר הגיע זמן קריאת שמע של שחרית, וחכמים הללו באמת לא הוו ידעי אי יומא או ליליא:

וכעי"ז כתב האדר"ת (דאמר כן בילדותו ממש) בריש עטרות אד"ר בריש ויקרא ע"פ הפרקי דר"א (פ"ב) והיה רבי אליעזר יושב ודורש ופניו מאירות כאור החמה, וקרנותיו יוצאות כקרנותיו של משה, ואין אדם יודע אם יום ואם לילה:

גם זו לטובה

מהר"ל (גבורות נג) מעשה כו'. וכדי שלא יקשה לך איך היו מונעים את השינה מעיניהם ביום טוב, אמרו שלא היה צער להם כי מחבוב המצוה היה הזמן קצר להם מאוד, שלא הרגישו עד שעלה עמוד השחר, וכל כך היה הזמן קצר להם שלא היו סבורים שעלה עמוד השחר, ובאו תלמידיהם ואמרו כבר הגיע זמן ק"ש עכ"ל.

ודבריו צ"ת הרי דינא דסיפור כל הלילה מקורו בתוספתא וכ"פ בשו"ע, ומבואר דלא חשו לצער מניעת שינה [ואף המהר"ל בגבורות (סה) פסק להאי דינא "ומצוה גדולה לספר ביציאת מצרים כל הלילה (ולעסוק בהלכות פסח) כמו שעשו הזקנים בבני ברק שעסקו ביציאת מצרים כל הלילה עד זמן קריאת שמע של שחרית, וכך יש לעשות לכל אדם לעסוק ביציאת מצרים כל הלילה אם הוא אדם שאפשר לו להיות בלא שינה"]

ברזילי · הודעהעל ידי **ברזילי** » ד' אפריל 01, 2015 5:25 am

הוא מפרש עד שתחטפנו שינה, עד שיתעייף ויגיע למצב שדרך אנשים ללכת לישון, ולא שצריך לאנוס עצמו שלא להרדם ככה״ג בליל יוה״כ. אלא שאותם החכמים מחיבוב המצוה וכו׳. זו גם הכוונה בפרק סה ״אם הוא אדם שאפשר לו להיות בלא שינה״, כי בסתם אדם אינו כן.

מה שנכון נכון

ע"ע בבשמים ראש סימן שמז.
הענין שייך גם לליל שבועות.

גם זו לטובה

ברזילי כתב:הוא מפרש עד שתחטפנו שינה, עד שיתעייף ויגיע למצב שדרך אנשים ללכת לישון, ולא שצריך לאנוס עצמו שלא להרדם ככה״ג בליל יוה״כ. אלא שאותם החכמים מחיבוב המצוה וכו׳. זו גם הכוונה בפרק סה ״אם הוא אדם שאפשר לו להיות בלא שינה״, כי בסתם אדם אינו כן.

הגרח"ק- (דברי שיח) עד שתחטפנו שינה כוונתם עד שהוא עייף.

עושה חדשות

נוטר הכרמים כתב:בשו"ע סי' תפא,ב: חייב אדם לעסוק בהלכות הפסח וביציאת מצרים ולספר בניסים ונפלאות שעשה הקב"ה לאבותינו עד שתחטפנו שינה.

יש"כ לר' נוטר, אשר העמידנו בהודעותיו שבאשכול זה באופן בהיר ונפלא על חיוב הסיפור בליל הסדר בהלכות הפסח.
עדיין לא ברירא לי למעשה, האם הלכות הפסח באו כתחליף למי שאין בידו להאריך בגופא דעובדא היכי הוי, או דהוי ענין בפנ"ע של לימוד וידיעת הל' הפסח. ונפק"מ למי שיכול להאריך בסיפור המכות והיציאה וכו' האם מחוייב בדווקא לעסוק גם אליבא דהילכתא. וכן ראוי לדון איזה מהם עדיף, סיפר היציאה או לימוד ההלכות. או יל"ד באופ"א, האם כל הלכה הקשורה לפסח היא בכלל זה, כגון דיני הגעלת כלים, וברכת המצוות, ופולמוסי השיעורים וכו', או דמכיון דהלכות הפסח נשנו כאן בתור זיכרון על מעשה דיציאת מצרים, אז אין קיום בלימוד ההלכות המסתעפות, אלא רק בגופי המצוות שהם בתולדה מענינא דיצי"מ.

עושה חדשות

עושה חדשות כתב:
נוטר הכרמים כתב:בשו"ע סי' תפא,ב: חייב אדם לעסוק בהלכות הפסח וביציאת מצרים ולספר בניסים ונפלאות שעשה הקב"ה לאבותינו עד שתחטפנו שינה.

יש"כ לר' נוטר, אשר העמידנו בהודעותיו שבאשכול זה באופן בהיר ונפלא על חיוב הסיפור בליל הסדר בהלכות הפסח.
עדיין לא ברירא לי למעשה, האם הלכות הפסח באו כתחליף למי שאין בידו להאריך בגופא דעובדא היכי הוי, או דהוי ענין בפנ"ע של לימוד וידיעת הל' הפסח. ונפק"מ למי שיכול להאריך בסיפור המכות והיציאה וכו' האם מחוייב בדווקא לעסוק גם אליבא דהילכתא. וכן ראוי לדון איזה מהם עדיף, סיפר היציאה או לימוד ההלכות. או יל"ד באופ"א, האם כל הלכה הקשורה לפסח היא בכלל זה, כגון דיני הגעלת כלים, וברכת המצוות, ופולמוסי השיעורים וכו', או דמכיון דהלכות הפסח נשנו כאן בתור זיכרון על מעשה דיציאת מצרים, אז אין קיום בלימוד ההלכות המסתעפות, אלא רק בגופי המצוות שהם בתולדה מענינא דיצי"מ.

שו"ר -

: הגדש''פ מבית לוי.png (24.5 KiB) נצפה 12114 פעמים

אבא יודן · הודעהעל ידי **אבא יודן** » ד' אפריל 20, 2016 7:48 pm

כבר שנים (10!) שאני מבקש חבר להסב עמי כל אותו הלילה לספר ביציאת מצרים -כי בבדידות השינה חוטף אותי, ועדיין לא הצלחתי . מה כ"כ יוצא דופן עם הלכה מפורשת בשו"ע?
[אפשר משום שאיני דר בבני ברק..]

מסתכל מן הצד

נוטר הכרמים כתב:וראה דבר נפלא בספר לקט יושר מנהגי המהרי"ל, וז"ל: וזכורני שישן הב' לילות של פסח על ההסיבה שלו, ולא ידוע לי כ"כ טעמו, ולא ראיתי שתלמידיו נוהגים אחריו כן.

וכיוצא בזה במנהגי חתם סופר (י,כג) שהחת"ס היה מתנמנם על ההסיבה וישן עד הבקר.

גם סבי וגם אבי נוהגים ככה, לישן בליל פסח על מיטת ההסיבה.
ואיני מבין מש"כ הלקט יושר ולא ידוע לי כ"כ טעמו, הלא טעמו פשוט, שהמהרי"ל עסק בסיפור עד שחטפו שינה, נמצא שישן על מיטת ההסיבה (ולא שיש ענין מיוחד לישן ככה).

ראה ראיתי במנהגי הגר"ח קנייבסקי, שהוא אמר שעד שתחטפנו שינה פירושו עד שיתעייף, ואז מותר לו ללכת לישון.
ובזה יתיישב מנהג העולם שהולכים לישון אחר הסדר.

הכהן · הודעהעל ידי **הכהן** » ד' אפריל 20, 2016 8:14 pm

אבא יודן כתב:כבר שנים (10!) שאני מבקש חבר להסב עמי כל אותו הלילה לספר ביציאת מצרים -כי בבדידות השינה חוטף אותי, ועדיין לא הצלחתי . מה כ"כ יוצא דופן עם הלכה מפורשת בשו"ע?
[אפשר משום שאיני דר בבני ברק..]

כשהשינה חוטפת אותך - הגעת לשיעור

גימפעל · הודעהעל ידי **גימפעל** » ה' אפריל 21, 2016 2:00 pm

כיום יש כבר 'כוללים' לליל פסח כמעט בכל עיר ועיר.

עושה חדשות · הודעהעל ידי **עושה חדשות** » א' אפריל 24, 2016 3:39 pm

ומ"מ כדאי להיזהר מפלפולים...
ז"ל החת"ס בדרשותיו -

: חת''ס.png (28.83 KiB) נצפה 12037 פעמים

משולש · הודעהעל ידי **משולש** » א' אפריל 24, 2016 6:09 pm

כשנרדמתי על הכסא, קמתי והלכתי למטה. האם זה מספיק ל"עד שתחטפנו שינה", או שצריך להמשיך לשבת ולנסות לפתוח את העינים בכוח?

משולש · הודעהעל ידי **משולש** » א' אפריל 24, 2016 6:10 pm

אבא יודן כתב:כבר שנים (10!) שאני מבקש חבר להסב עמי כל אותו הלילה לספר ביציאת מצרים -כי בבדידות השינה חוטף אותי, ועדיין לא הצלחתי . מה כ"כ יוצא דופן עם הלכה מפורשת בשו"ע?
[אפשר משום שאיני דר בבני ברק..]

אם אתה גר בביתר תגיד לי איפה אתה רוצה לשבת שנה הבאה בל"נ.

ישראל שטיין · הודעהעל ידי **ישראל שטיין** » ה' מאי 05, 2016 12:57 pm

ת"ח אחד עורר אותי לתמיהה הזו.
כתוב במפורש בטור (חלק אורח חיים סימן תפא) "חייב אדם לעסוק בהלכות פסח כל הלילה... עד שתחטפנו שינה".
וכיום ראינו רבים וטובים, ואברכים יר"ש שלא נוהגים זאת.

אם תוכלו לעזור לי ללמד סנגוריה על עמ"י, אני אשמח מאד!

הכהן · הודעהעל ידי **הכהן** » ה' מאי 05, 2016 1:36 pm

סנגוריה מאוד פשוטה: עד שתחטפנו שינה, וזה קורה לרובנו מיד אחר הסדר ולחלק עוד קודם...

יאיר · הודעהעל ידי **יאיר** » ה' מאי 05, 2016 1:51 pm

שאלה ידועה שלדאבוננו אין עליה כ"כ תשובה...

לעומקו של דבר

הכהן כתב:סנגוריה מאוד פשוטה: עד שתחטפנו שינה, וזה קורה לרובנו מיד אחר הסדר ולחלק עוד קודם...

פשיטא. ובפרט השותים ד' כוסות של יין אלכוהולי ובפרט מי שאינם מורגלים בשתיית יין ובפרט מי שטרח בערב פסח בקיום מצוות תשביתו ושאר טרחות ובפרט מי שסומך על תנאי האבני נזר ומאריך את הסדר הרבה (או שעכ"פ לא מקפיד שההלל וכוס רביעית יהיו קודם חצות).

מה שנכון נכון

לכאורה מי שמאלץ עצמו להשאר ער אף שהשינה כבר חוטפתו יש לו לחוש לביטול עונג יו"ט, וכמ"ש כמה אחרונים לענין ליל שבת.
ובשלמא אם מרוב חשקו בתורה הוא אינו מרגיש בעייפות, או שיהיה לו יותר צער אם יפסיק מלמודו וילך לישן. אבל בשאר אדם לכאו' הוא כנ"ל.
[ויל"ע בליל שבועות במי שלא הספיק לישן כל הצורך מבעו"י. ואם העייפות מגיעה אליו רק סמוך לעה"ש ניחא, שאז המניעה מלישן היא מכח חובת/מצוה לכתחילה של ק"ש ותפילה].

פורום אוצר החכמה

מי מחובר