תשובה - התרת חכם
ז"ל הרמח"ל במסילת ישרים -
ושהתשובה תנתן לחוטאים בחסד גמור, שתחשב עקירת הרצון כעקירת המעשה, דהיינו, שבהיות השב מכיר את חטאו ומודה בו ומתבונן על רעתו ושב ומתחרט עליו חרטה גמורה דמעיקרא כחרטת הנדר ממש - שהוא מתנחם לגמרי והיה חפץ ומשתוקק שמעולם לא היה נעשה הדבר ההוא ומצטער בלבו צער חזק על שכבר נעשה הדבר ועוזב אותו להבא ובורח ממנו, הנה עקירת הדבר מרצונו, יחשב לו כעקירת הנדר ומתכפר לו. והוא מה שאמר הכתוב (ישעיה ו): וסר עונך וחטאתך תכפר, שהעון סר ממש מהמציאות ונעקר במה שעכשיו מצטער ומתנחם על מה שהיה למפרע
ובספר המצורף כאן -
viewtopic.php?f=7&t=6618&view=unread#p269960 הביא את דברי ס' העיקרים, ז"ל -
יקרה בענין התשובה ספק גדול לפי מה שהונח מענינה והוא זה, שאחר שנעשית העבירה בפעל מה תועיל התשובה בחרטה ובודוי, וכי ההורג את הנפש או המחלל את השבת וחזר בתשובה בפיו ובלבבו כמו שאמרנו, התשוב נפש הנרצח אליו בודוי וחרטה, או השבת המחולל אם ישוב נשמר בזה, והרי זה דומה למי שסתר הבית בפעל וחוזר ובונה אותה בפיו, כי לא תבנה עוד ברוב דברים בשב ואל תעשה, ואם כן היאך אפשר שתספיק תשובה כזו למרק וללבן החטא שנעשה בפעל, וזה דבר צריך באור מאיזה צד אפשר שתועיל התשובה לבעל התשובה ... ויראה שזה כן ממה שאמרו רבותינו ז"ל במסכת נדרים והלכתא פותחין בחרטה, ופירשו שם בגמרא היאך דאמר ליה לבך עלך או כדו תהית, וזה ממה שיורה שהכל הולך אחר קיום הרצון, שאם הרצון קיים השבועה קיימת ואם אין הרצון קיים הרי השבועה כאלו היא בטעות, ומתירין אותה אף על פי שנעשית תחלה ברצון, ולפי זה הבעל תשובה כשמתחרט וגומר בלבו שהוא רוצה שהעבירה הנעשית על ידו לא היתה נעשית, ושאם תבא לידו פעם אחרת לא יעשה אותה, זה יורה שהפעל הראשון נעשה בטעות ובלי ידיעה והשכל, כמו שאמר ארסטו בספר המדות שפעולות השכל לא יקבלו החרטה
---
אגב, בספר המצורף שם, הביא בענין הזה שהתשובה היא עקירת החטא למפרע, ציטוט מכתב מהגרז"נ גולדברג, ונ"ל שהדברים צע"ק. להלן הציטוט -
"על מה שדן ברשע ועשה תשובה שעוקר עבירות שעשה מעיקרא, אם כן יוכשר לעדות כשעשה תשובה על מה שראה בעודו רשע, שלא יתכן לומר כן, שאם כן למה בקידש בפני רשעים אינה מקודשת הרי בידם לעשות תשובה ולהכשיר למפרע, ונמצא שחלו הקידושין. הן דומה לזה מתקשה בחידושי הרי"ם למה בעובר על שבועתו נפסל לעדות והרי יכול לישאל על שבועתו ונמצא שלא היה פסול לעדות? והוא דן שם שכיון שעבר על שבועתו הרי נתכוון לאכול בשר חזיר, אף שעקר שבועתו ונמצא שאכל בשר כשר אבל הוא נתכוון לאכול בשר חזיר וזה צריך כפרה. אכן זה לא יתיישב בעניננו שהרי גם על עבירה זו של כוונה לאכול בשר חזיר חזר בתשובה, ונמצא שגם חטא זה אין לו. ויש לומר טעם אחר בזה כיוון שזה שפסלה תורה עדות רשע מבואר בגמרא בבא בתרא קנ"ט ובשו"ע שזה מטעם שיש לחשוד שמשקר וא"כ לא קשה, אף שעשה תשובה מ"מ חשש משקר בשעה שראה קידושין ולא ניתן לסמוך והרי זה כמקדש בלא עדים. ובזה ניתן גם לישב קושית הרי"ם שגם בנשאל על השבועה, מ"מ חשש משקר נשאר. אמנם בבא להעיד בזמן שעשה תשובה על מה שראה בעודו רשע, ולא בדבר שצריך עדי קיום, למה לא נקבלו? הן אמת שדעת הש"ך שכשר כיון שבידו לעשות תשובה אין זה תחילתו בפסלות, אכן יש לומר עוד שאינו מדייק בראיית העדות, ובזה לא יעזור תשובה ודו"ק".