בתשעה בנובמבר, 1989, הגיעה המלחמה הקרה לסיומה הדרמטי עם נפילת חומת ברלין. לפני ארבע שנים החלה חומה נוספת לקרוס – ויש שיאמרו שהחומה הזאת השפיעה על העולם לא פחות מזו שחצצה בין מזרח למערב גרמניה. החומה המדוברת היא רשת "חומות התשלום" (paywalls) שמונעת גישה למחקרים מדעיים מעשרות אלפי סטודנטים וחוקרים מאוניברסיטאות שאינן יכולות להרשות לעצמן מינויים יקרים לכתבי עת.
בחמישה בספטמבר 2011 הקימה אלכסנדרה אלבקיאן (Elbakyan), חוקרת מקזחסטן, את Sci-Hub, אתר שעוקף את חומות התשלום של כתבי העת ומספק באופן בלתי חוקי, לכל מי שמעונין בכך, גישה מידית כמעט לכל מאמר מדעי שפורסם אי פעם. האתר פועל בשני שלבים: תחילה הוא מנסה להוריד עותק של המאמר מ-LibGen, בסיס נתונים לתכנים פיראטיים, שפתח את שעריו למאמרים אקדמיים ב-2012, וכעת מכיל יותר מ-48 מיליון מאמרים מדעיים. החלק הגאוני במערכת הוא שאם ל-LibGen אין עותק של המאמר, Sci-Hub עוקף את חומת התשלום של כתב העת בזמן אמת בעזרת סיסמאות שתרמו אקדמאים שהתמזל מזלם ללמוד במוסדות בעלי טווח מינויים גדול מספיק. כך יכול Sci-Hub להפנות את המשתמשים ישירות למאמר דרך שירותים כמו JSTOR, Springer, Sage ו-Elsevier. לאחר שהאתר מעביר את המאמר למשתמשים תוך שניות, הוא מגדיל לעשות ושולח עותק ל-LibGen, שם הוא יאוחסן לעד ויהיה נגיש לכולם.
האתר שינה את כללי המשחק. לפני ספטמבר 2011 לא הייתה שום דרך לגשת בחופשיות לכמות גדולה של מחקרים המוגנים על-ידי חומות תשלום. חוקרים כמו אלבקיאן הופקרו. Sci-Hub הוא האתר הראשון שמציע גישה כזו, וכעת הוא אף פישט את התהליך עד מאוד ומגיש מאמרים לגולשים בלחיצת כפתור.
ככל שמספר המאמרים ב-LibGen עולה, יורדת התדירות שבה Sci-Hub נדרש לגשת ישירות לספריות של המוציאים לאור, ואיתה פוחת גם הסיכון שהוא יפעיל את צופרי האזעקה שלהם. אלבקיאן מסבירה, "כבר הורדנו לספרייה את רוב המאמרים המוגנים... יש לנו כמעט הכול!" יתכן שהיא אינה מגזימה כלל. חברת Elsevier, אחד המו"לים המדעיים הפורים והשנויים במחלוקת ביותר בעולם, טענה לאחרונה בבית משפט ש-Sci-Hub אוסף כעת את התכנים שלה בקצב של אלפי מאמרים ביום. אלבקיאן טוענת כי האתר מוריד מהמו"לים השונים מאות אלפי מאמרים מדי יום, ומנגיש אותם ליותר מ-19 מיליון מבקרים.
יש להתפעל מיעילות המערכת. היא עובדת טוב הרבה יותר משיטות הגישה הפרימיטיביות יחסית שבהן משתמשים חוקרים באוניברסיטאות המובילות – כלים שהאוניברסיטאות משקיעות בהם מיליוני פאונד מדי שנה. למעשה, המשתמשים אפילו אינם צריכים להיכנס לאתר בכלל; בכל פעם שהם נתקלים בחומת תשלום, הם יכולים לקחת את ה-URL (הכתובת) של Sci-Hub ולהדביק אותה לשורת הכתובת של המאמר המוגן מיד לאחר ה-“.com” או “.org” ולפני יתרת הכתובת. כך Sci-Hub עוקף אוטומטית את חומת התשלום ולוקח את המשתמשים ישירות לקובץ PDF.
אם המערכת אינה מצליחה לגשת למאמר בניסיון ראשון, היא מנסה באופן אוטומטי להשתמש בפרטי הגישה של מוסדות אחרים עד שהיא מצליחה. כך, בבת אחת, קמה לה רשת בעלת גישה רבה יותר למדע מכל אוניברסיטה, ואף מכל ממשלה, בכל מקום בעולם. הגישה שמציע Sci-Hub לקוראיו שקולה לסך כל הגישה המוסדית של אינספור אוניברסיטאות שונות – עולם שלם של ידע. דבר זה חשוב כיום יותר מאי פעם בעולם שבו אפילו אוניברסיטת הרווארד אינה יכולה עוד להרשות לעצמה לשלם את דמי המינוי המאמירים של כתבי העת האקדמיים, ובשעה שקורנל חיסלה חלק גדול ממינוייה אצל Elsevier כבר לפני עשור. עבור חוקרים שאינם משתייכים למוסדות העשירים ביותר בארצות הברית ובמערב אירופה, הפיראטיות הפכה זה לא כבר לדרך היחידה לערוך מחקר מדעי, אבל בעיית דמי המינוי הולכת ומתפשטת גם למערב.
זאת הייתה החוויה של אלבקיאן עצמה, שלמדה באוניברסיטת קזחסטן. בדיוק כמו כל סטודנט אחר במדינות שמוסדותיהן אינם יכולים להרשות לעצמם מינויים לכתבי עת, גם היא נאלצה לערוך מחקר פיראטי כדי להשלים את לימודיה. אלבקיאן אמרה לי, "המחירים גבוהים מאוד, והיה בלתי אפשרי להשיג מאמרים ברכישה. צריך לקרוא הרבה מאמרים כדי לערוך מחקר, וכשכל מאמר עולה כ-30 דולר, זה בלתי אפשרי".
איך הצליחו חוקרים כמו אלבקיאן לשרוד לפני Sci-Hub? אלבקיאן מסבירה, "לפני Sci-Hub, הבעיה הזאת הייתה נפתרת ידנית במשך שנים! לדוגמה, סטודנטים היו נכנסים לפורום מקוון של חוקרים ומבקשים את המאמרים. אחרים היו מגיבים לבקשה". הפרקטיקה הזאת נפוצה גם כיום. אפילו חוקרים ממוסדות מערביים עשירים נאלצים דרך קבע לשלוח מייל ישירות לכותבי המאמר אם ברצונם לקבל עותק. השיטה הזאת מבזבזת את זמנם של כל המעורבים ומעכבת את התקדמות המחקר.
חוקרים רבים משתמשים כיום בתגית #icanhazpdf בטוויטר כדי לבקש מחוקרים טובי לב להוריד עבורם את חומות התשלום. בעיני אלבקיאן, הפרקטיקה הזו היא "ארכאית מאוד". היא מציינת כי "בייחוד ברוסיה, פרויקט Sci-Hub השיק עידן חדש של דרכים לביצוע מחקר. כעת, בקשות המידע מקבלות מענה ממחשבים, ולא מחוקרים אחרים. האוטומציה ייעלה מאוד את התהליך הזה. לפני כן, מאות בקשות נענו מדי יום; בזכות Sci-Hub עלה המספר למאות אלפים".
בשנה שעברה הורה רוברט ו' סוויט, שופט בית המשפט האזורי של ניו יורק, על צו מניעה זמני נגד Sci-Hub, וחסם את הדומיין הקודם של האתר. הצו יצא זמן קצר לפני המשפט של Elsevier מול Sci-Hub, שבו צפויה Elsevier לנצח – בין היתר מכיוון שאף אחד אינו צפוי לנחות על אדמת ארצות הברית מטעם ההגנה. חברת Elsevier טוענת כי היא ספגה "נזק בלתי הפיך", בהתבסס על הנזקים המוגדרים בחוק, קרי 750-150,000 דולר לכל מאמר שפורסם באופן פיראטי. בהתחשב בכך שברשות Sci-Hub נמצאת כעת ספרייה בת יותר מ-48 מיליון מאמרים, טענתה של Elsevier תגיע לסכומים של מיליארדי דולרים. אך סביר להניח שהנזק הכספי יישאר ברמה היפותטית, גם בתיאוריה וגם בפועל.
חברת Elsevier היא המו"לית האקדמית הגדולה בעולם, וגם השנויה ביותר במחלוקת. יותר מ-15,000 חוקרות וחוקרים נשבעו להחרים אותה בגין גביית "מחירים בלתי סבירים" ויצירת חבילות המאגדות כתבי עת יקרים ובלתי רצויים יחד עם כתבי עת חיוניים – שיטה שמביאה כביכול את הספריות האקדמיות לפשיטת רגל. חברת Elsevier תומכת גם בהצעות החוק SOPA ו-PIPA, שלדברי החוקרים מאיימות להגביל שיתוף חופשי של מידע. וייתכן ש-Elsevier שנואה יותר מכל על שליחת התראות הדורשות מאקדמאים להוריד את המחקרים שהם פרסמו אצלה מאתרים כמו Academia.edu.
התנועה נגד Elsevier צברה תאוצה בשנה האחרונה עם התפטרותם של 31 חברי מערכת מכתב עת של החברה, Lingua. הם עזבו במחאה כדי להקים כתב עת בגישה חופשית, בשם Glossa. וכעת עבר שדה הקרב מזירת הבלשנות הנישתית למדי לזירה גדולה הרבה יותר – המדעים הקוגניטיביים. בחודש שעבר התפרסמה עצומה שעליה חתומים יותר מ-1,500 חוקרי קוגניציה. היא קוראת לעורכי כתב העת Cognition, השייך ל-Elsevier, לדרוש מהחברה להציע "גישה חופשית הוגנת". נכון לעכשיו, Elsevier גובה מהחוקרים 2,150 דולר למאמר, במידה שהם רוצים שמאמר שהם מפרסמים בכתב העת יהיה נגיש לציבור. זהו סכום גבוה הרבה יותר מזה שהוביל למרד ב-Lingua.
במכתב לשופט הֵגנה אלבקיאן על החלטתה לא בכלים משפטיים, אלא בכלים מוסריים. אלבקיאן כותבת: "כסטודנטית באוניברסיטת קזחסטן כלל לא הייתה לי גישה למאמרים מחקריים. מאמרים שהייתי זקוקה להם עבור המחקר שלי. תשלום של 32 דולר הוא מטורף לחלוטין כשצריך לקרוא עשרות או מאות מאמרים, ברפרוף או בעיון. את המאמרים שהייתי צריכה השגתי באמצעים פיראטיים. בהמשך גיליתי שיש חוקרים רבים (הם אפילו לא סטודנטים, אלא חוקרים אקדמיים) בדיוק כמוני, בייחוד במדינות מתפתחות. הם הקימו קהילות מקוונות (פורומים) כדי לפתור את הבעיה הזאת. ברוסיה השתתפתי באופן פעיל באחת הקהילות האלה. כל מי שזקוק למאמר אך אינו מסוגל לשלם עליו, יכול לפרסם בקשה, ואחד החברים האחרים בקהילה ישיג את המאמר וישלח לו אותו בחינם באימייל. אני הייתי יכולה להשיג כל מאמר באופן פיראטי, ולכן סייעתי לאנשים רבים, והם תמיד היו אסירי תודה על עזרתי. לאחר מכן הקמתי את Sci-Hub.org, אתר שלמעשה ממכן את התהליך הזה. הוא החל מיד לצבור פופולריות.
נכון ש-Sci-Hub אוסף תרומות, אך אנו לא לוחצים על אף אחד לתרום. לעומת זאת, Elsevier פועלת בסחטנות: אם לא תשלחו כסף, לא תקראו מאמרים. באתר שלי כל אחד יכול לקרוא בחינם כמה מאמרים שהוא רק רוצה, ולשלוח תרומה כראות עיניו ומרצונו החופשי. ואני תוהה: מדוע Elsevier אינה נוהגת כך?".
במכתבהּ לשופט סוויט העלתה אלבקיאן נקודה שלבטח תדהים רבים מחוץ לקהילה האקדמית: חוקרים ואוניברסיטאות אינם מרוויחים גרוש מהתשלום שגובים מו"לים כמו Elsevier, בשעה של-Elsevier עצמה יש הכנסה שנתית של יותר ממיליארד דולר. אלבקיאן מסבירה: "אני רוצה גם להזכיר ש-Elsevier אינה יוצרת את המאמרים האלה. כל המאמרים באתר החברה נכתבים על-ידי חוקרים, והחוקרים אינם מקבלים נתח מהתשלום ש-Elsevier גובה. זה שונה מאוד מהמצב בתעשיות המוזיקה או הקולנוע, שם היוצרים מקבלים תמלוגים על כל עותק שנמכר. אבל כלכלת המאמרים המחקריים שונה בתכלית. מחברי המאמרים אינם מקבלים כסף. אז למה הם שולחים את עבודתם ל-Elsevier? הם חשים לחץ לעשות זאת כיוון ש-Elsevier היא הבעלים של מספר כתבי עת 'משפיעים' כביכול. אם חוקרת או חוקר רוצים לקבל הכרה על עבודתם, לבנות לעצמם קריירה – הם צריכים לפרסם בכתבי עת כאלה".
זהו מלכוד-22. לָמה שחוקרת שמכבדת את עצמה תעביר מרצונה, ללא תמורה, את זכויות היוצרים על עבודתה הקשה לארגון שיפיק רווח מעבודה זו על-ידי גביית תשלום מופרז מהמעטים שמעוניינים לקרוא אותה? בסופו של דבר, התשובה קשורה ליוקרה ולהזדמנויות מקצועיות. חוקרים מתוגמלים במשרות ובקידומים על פרסום בכתבי עת בולטים כגון Nature.
למרבה האירוניה, יותר ויותר חוקרים אינם מסוגלים לגשת אפילו למחקרים של עצמם לאחר הפרסום, כיוון שגם אוניברסיטאות עשירות מתקשות לשלם את דמי המינוי המאמירים. אירוניה טראגית נוספת היא העובדה שכתבי עת בעלי השפעה עלולים להיות אמינים פחות מאשר כתבי עת קטנים, כיוון שהם דורשים מחוקרים לפרסם תוצאות יוצאות דופן - דרישה שמובילה, בתורה, למקרים רבים יותר של הונאה ופרקטיקות מחקריות גרועות.
אך כל זה הולך ומשתנה. עוד ועוד חוקרים יוצאים נגד הגישה הסגורה, וגם גורמים המממנים מחקרים, כמו Wellcome Trust, מצטרפים למאבק על-ידי כינון מדיניות גישה חופשית האוסרת על חוקריהם לפרסם בכתבי עת בעלי גישה סגורה. אבל הצעדים האלה אינם עוזרים לחוקרים שצריכים גישה למחקרים כבר עכשיו.
אלבקיאן, מצדה, אינה זונחת את המאבק למרות הלחצים המשפטיים הגוברים. היא חשה שהלחצים האלה אינם הוגנים בכלל. כששאלתי מה הצעד הבא שלה, היא אמרה, "אינני רוצה ש-Elsevier תגלה את התוכניות שלנו", אך בה בעת היא הבטיחה לי שהיא אינה נרתעת מהצו שהוציאו נגדה. "אנחנו לא הולכים להפסיק את הפעילות. אנחנו מתכננים להרחיב את המאגר", היא הצהירה בהתרסה.
ימים ספורים בלבד לאחר הוצאת צו המניעה שחסם את הדומיין הישן של Sci-Hub, חזר האתר לפעילות בדומיין חדש הזמין לכל העולם. מאז שיצא הצו שודרג Sci-Hub מאתר פשוט שכולו ברוסית, לגרסה אנגלית מלוטשת המתהדרת בספרייה של 48 מיליון מאמרים, ובה מניפסט המתנגד לחוק זכויות היוצרים. כדור השלג החל להתגלגל, ואם Elsevier חושבת שהיא תוכל לעצור אותו, היא עלולה לגלות שהיא טועה בגדול.
עדכון (16/2/16)
מאז שטף התעבורה האדיר שהגיע ל-Sci-Hub בעקבות פרסומה של כתבה זו, חסמה גוגל את הגישה של האתר ל-Google Scholar, ובכך נטרלה זמנית את פונקציית החיפוש. מעבר לכך השירות עובד כבעבר, אלא שהמשתמשים צריכים למצוא בעצמם את הלינק למאמר הדרוש להם, ולהכניס את ה-URL המלא של Sci-Hub לדומיין, כמתואר בכתבה. כששאלתי את אלכסנדרה לגבי המהמורה הזו, היא לא התרגשה והסבירה ש" בכל מקרה אנחנו מפתחים מנוע חיפוש משלנו, ככה שזה לא משנה". למרבה האירוניה, מסבירה אלכסנדרה, ייתכן כי החסימה של Google Scholar מסייעת בפועל ל-Sci-Hub: כעת השרת לא צריך להתעסק במשימת ניהול החיפושים המורכבת ולכן הוא מטפל הרבה יותר מהר באותה כמות של בקשות. אלכסנדרה עובדת כעת על יצירת שיטת חיפוש "דמוית-גוגל", שעשויה להוביל לפתרון "מתוחכם יותר" מאשר Google Scholar.
מקור: http://alaxon.co.il/article/%D7%92%D7%A ... %99%D7%9D/