פרשת שקלים בכל שנה ושנה

[עושה חדשות]

ז"ל מדרש תנחומא פ' כי תשא -

וכן משה למד תורה לישראל והדריכן למצות ונתן להם סדרי תורה ופרשיות שקוראים בהם בכל שבת ובכל חדש וחדש ובכל מועד והם מזכירים אותו בכל פרשה ופרשה, ובפרשת שקלים אמר משה לפני הקדוש ברוך הוא רבש"ע משאני מת אין אני נזכר, א"ל הקדוש ברוך הוא חייך כשם שאתה עומד עכשיו ונותן להם פרשת שקלים ואתה זוקף את ראשן כך בכל שנה ושנה שקוראין אותה לפני כאלו את עומד שם באותה שעה וזוקף את ראשן, מנין ממה שקראו בענין וידבר ה' אל משה לאמר כי תשא את ראש שא את ראש לא נאמר אלא כי תשא

מאי האי?

[סעדיה]

מאי קשיא לך?

[עושה חדשות]

למה דוקא בפרשת שקלים טען משה אין אני נזכר עד שהובטח בכאילו את עומד שם, ומאי שנא מכל התורה שהם מזכירים אותו בכל פרשה?

[סעדיה]

הכא איירי אחרי פר' תצוה שבו נתקיים במקצת 'מחני נא מספרך' (כמוש"כ הבעה"ט).

[נוטר הכרמים]

יעויין בספר אוהב ישראל [אפטא] על שקלים, ובספר בני יששכר מאמרי אדר דרוש ב, ובפרי צדיק לר"צ הכהן, ובשם משמואל משפטים תרעז.

[עושה חדשות]

מגילה יג:

אם על המלך טוב יכתב לאבדם ועשרת אלפים ככר כסף וגו' אמר ריש לקיש גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שעתיד המן לשקול שקלים על ישראל לפיכך הקדים שקליהן לשקליו והיינו דתנן באחד באדר משמיעין על השקלים ועל הכלאים.

ועי' מהרש"א דמה"ט הקדימו את ההשמעה אע"ג דענין השקלים שייך לניסן.

ולא הבנתי למה זה סיבה להשמיע באדר, ולא נאמר שזכות מצוות השקלים של ניסן האחרון היא תהיה ההקדמה לשקליו של המן. (והרי בלא"ה באותו דור בזמן הגלות לא שקלו, וצ"ע אם עכ"פ השמיעו, כקריה"ת שלנו). ואולי הכוונה היא שזכות השקלים הצילה מהמן, וזכר לכך משמיעין על השקלים כבר בא' באדר.

[עושה חדשות]

שמא איחרנו את המועד?
מסכת סופרים פכ"א -

ובאחד באדר משמעין על השקלים, ולמה באחד באדר, שהיה צפוי וגלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם, שהיה המן הרשע עתיד לשקול ככרותיו על ישראל, לפיכך הקדים ואמר למשה שיהו שקלי ישראל קודמין לשקלי המן. וצריכין כל ישראל לתת שקליהן לפני שבת זכור, ואסור לומר עליהם לשם כופר, אלא לשם נדבה. וצריכין להספיק מים ומזון לאחיהם העניים, משום קולבון, ומשום מתנות לאביונים. ויש שמספיקין לחם ויין, ויש שמספיקין לחם ודגים, מכל מקום לא יפחות משתי מתנות, אפילו חיטין ופולין

[סעדיה]

אגב, יש בנותן ענין לציין לחידושו של המס' סופרים שהשלחנות יושבים בכ"מ בפורים דייקא (והגר"א הגיה).

[הא לחמא עניא]

ראיתי בספר דרשות ומאמרים למרן הפני מנחם מגור זצוק"ל שכותב על מצות שקלים, שההכרזה היתה באחד באדר כדאיתא באחד באדר משמיעין על השקלים, ותחילת הגבייה היתה מיום ט"ו באדר והקרבת הקרבנות שנקנו בכספי השקלים היה בר"ח ניסן.
והטעם הוא, כדי שיהיה ליהודים זמן הכנה והשתוקקות למצוה חשובה זו.
והוא מרחיב אמריו במתיקות נפלאה.

[עושה חדשות]

ידידנו ר' נוטר הכרמים שליט"א שדר לי כעת מתוך כתביו בענין המדובר כאן, דברים נפלאים!

בגדרי וטעמי תקנת קריאת פרשת שקלים



ריהטת הגמ' ודברי רש"י והמאירי שתקנת הקריאה בזמן שבית המקדש קיים – הכרזה והשמעה נוספת על השקלים; גירסא אחרת ברבינו חננאל

[א] איתא במגילה (כט, א): משנה. ראש חדש אדר שחל להיות בשבת קורין בפרשת שקלים. וברש"י: להודיע שיביאו שקליהם באדר, כדי שיקריבו באחד בניסן מתרומה חדשה, כדאמרינן בגמרא.

וכוונתו לדברי הגמ' בסמוך: אלא על השקלים מנלן, אמר רבי טבי אמר רבי יאשיה דאמר קרא זאת עלת חדש בחדשו, אמרה תורה חדש והבא קרבן מתרומה חדשה. וכיון דבניסן בעי אקרובי מתרומה חדשה, קדמינן וקרינן באחד באדר, כי היכי דליתו שקלים למקדש.

ונראה שמסדר הדברים דבגמ' אסמכו הך דמשמיעין על השקלים לדינא דמתני' דקורין בפרשת שקלים, וביותר מלשון הגמ' "וקרינן" למד רש"י שאף קריאת פרשת שקלים הרי היא בכלל ההכרזה וההודעה שיביאו שקליהם באדר, וחד עניינא הוא.

והעולה מזה דתקנת הקריאה דפרשת שקלים היתה כבר בזמן המקדש שנהגה מצות נתינת מחצית השקל, ואולם בנוסף על ההכרזה וההשמעה על השקלים בר"ח אדר, נהגו לקרות בשבת בפרשת שקלים, והוי כמין הכרזה נוספת.

ויותר מפורש כן בדברי המאירי כאן, וז"ל, והוא שכבר ידעת שבאחד באדר משמיעין על השקלים כדי שיכינו כלם את שקליהם באחד בניסן שנאמר זאת עולת חדש בחדשו חדש והבא לי קרבן מתרומה חדשה כלומר בחדושו ר"ל במה שנתחדש בו ועכשיו הוא אומר שעושין לה השמעה אחרת והיא קריאת פרשת שקלים[1].

ויש לציין לדברי רבינו חננאל שנראה שהיתה לו גירסא אחרת בגמ', "תנן התם במסכת שקלים באחד באדר משמיעין על השקלים כו' מכריזין שיכין כל אדם שקלו ויביאהו למקדש... מקדמינן ומכרזינן קודם ט"ו.




במשנה ברורה וערוך השולחן מבואר דטעם הקריאה בזה"ז לזכרון נתינת מחצית השקל; מצדד דב' הטעמים לא פליגי, ומיירו בב' זמנים וב' תקנות

[ב] אמנם במשנ"ב (סי' תרפה ס"ק א) ביאר: הראשונה היא פרשת שקלים לזכרון מצות מחצית השקל שיתבאר בסמוך שהיו מחוייבים ליתן ללשכה לקרבן התמיד בכל שנה. וכן מפורש בדברי ערוך השולחן שם.

והיינו דתקנת הקריאה נתקנה מעיקרא אחר החורבן כאשר כבר לא נהגה מצות מחצית השקל כזכרון למצות הנתינה בבחינת 'ונשלמה פרים שפתינו'. ולכאורה זהו שלא כדברי רש"י הנ"ל שתקנת הקריאה היתה כבר בזמן המקדש ושימשה כהכרזה והשמעה על השקלים.

ויש שנדחקו לומר דבאמת אין כאן פלוגתא, אלא דמר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי, דרש"י מיירי על המשנה בזמן שבית המקדש קיים, ואזי הקריאה שימשה כהכרזה, אולם אחר שחרב ביהמ"ק דליכא מצות נתינת מחצית השקל אזי נתחלפה תקנת הקריאה שהיא מוסבת על עצם מצות הנתינה בבחינת 'ונשלמה פרים שפתינו'. יעויין בשו"ת בנין שלמה סי' נד.

וכמובן שזה מחודש מאוד לומר שיש כאן ב' תקנות קריאה נפרדות, ואף כי אין לנו מקור מפורש על כך.




בדברי הלבוש מבואר דהקריאה היא בבחינת 'ונשלמה פרים שפתינו', אבל מפורש שהיא זכר להשמעה על השקלים

[ג] וראיתי בכמה ספרים שכתבו שמקור דברי המשנ"ב הוא בדברי הלבוש, אולם באמת זה לשון הלבוש: פרשת שקלים קורין..., מפני שבאדר היו משמיעים על השקלים... ולכך היו משמיעים באדר הסמוך לו שיביאו שקליהם בר"ח ניסן. ואנו משלמין פרים שפתינו בקריאת הפרשה, וקוראין בר"ח אדר או סמוך לו פרשת להשמיע על השקלים.

הרי שבדברי הלבוש לא נזכר מאומה שהקריאה בזה"ז היא לזכרון מצות הנתינה, אלא רק שהקריאה היום היא בבחינת 'ונשלמה פרים שפתינו' לקריאה בזמן המקדש להשמיע על השקלים. ובזה אין שום רבותא, דבודאי אין צד בעולם שיקראו היום להשמיע על השקלים כאשר אין בית המקדש קיים ואין מחצית השקל נוהג.

וכבר תמהו על דברי המשנ"ב, בספר מקראי קדש (פורים ח"ג סי' ג עמ' עו) ועוד. [ועי' עוד בספר פרי צדיק לר"צ הכהן (פרשת שקלים אות ב) שהוכיח במישור שאין הקריאה זכר לנתינה].




כדברי המשנ"ב משמע בספר החינוך ומפורש בדרשת הרוקח; מקור נכבד בדברי התוס' במגילה

[ד] ויש שהביאו כמקור לדברי המשנ"ב את לשון ספר החינוך (מצוה קה): ועכשיו בעוונותינו שאין לנו מקדש ולא שקלים, נהגו כל ישראל לזכר הדבר לקרות בבית הכנסת בכל שנה ושנה פרשה זו של כי תשא עד ולקחת את כסף הכפרים, בשבת שהוא לפני ראש חדש אדר לעולם.

ואמנם כן הוא משמעות דבריו שהקריאה היא לזכרון מצות הנתינה עצמה, שהרי לא הוזכר בכל דבריו שם ענין ההכרזה והקריאה בזמן שהבית קיים.

אכן מצאתי מפורש טפי בדברי רבינו הרוקח בדרשה לפסח שנתפרש בדבריו הן שזהו זכר לנתינת השקלים והקרבנות שנקנים מן השקלים, והן שזה בבחינת ונשלמה פרים שפתינו, וז"ל, יתברך שמו ויתעלה זכרו של מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא אשר נתן לנו כלי חמדת תורת אמת. בזמן שבית המקדש קיים היינו מביאים שקלים ללישכה לקנות בו קרבנות לכפר עונותינו, שחרב הבית בעונותינו נתן לנו תמור שקלים לקרות הפרשה בכל השנה ושנה ונשלמה פרים שפתינו. לכך בצו את אהרן... למה קורין פרשת שקלים בראש חדש אדר הסמוך לניסן, לפי שאז היה זמן השקלים כדתנן באחד באדר משמיעין על השקלים ועל הכלאים להביא מתרומה חדשה קרבן חדש, ועתה שאין לנו קרבנות תקנו לנו לקרות הפרשה, כדאמ' בפר' אחרון דמגילה.

והעירו[2] שישנו מקור מפורש לדברי המשנ"ב בלשון התוס' במגילה טז, א על דברי הגמ' שם "אתא המן ויתיב ליה קמייהו ואוריך עד דסליק מרדכי לצלותיה. אמר להו במאי עסקיתו אמרו ליה בזמן שבית המקדש קיים, מאן דמנדב מנחה מייתי מלי קומציה דסולתא ומתכפר ליה. אמר להו אתא מלי קומצי קמחא דידכו, ודחי עשרה אלפי ככרי כספא דידי.

וכתבו התוס' "ודחי עשרה אלפי ככרי כספא - שמעתי שעשרה אלפי ככר כסף עולין חצי שקל לכל אחד מישראל שהיו שש מאות אלף כשיצאו ממצרים ואמר שיתן לאחשורוש כל פדיונם ודוק ותשכח".

והנה רבו הפירושים בחשבונם של התוס', אבל הא מיהת לפי חלק מן הפירושים החשבון כולל שבכל דור ודור נותנים עשרה אלפי ככר כסף, ולא קאי רק על דור המדבר, [עי' בהגהות הב"ח ובחזקוני שמציין מהרש"א]. ולכאורה צ"ב, הרי בדורם של מרדכי ואסתר כבר לא נהג מחצית השקל, ולא נתנו השקלים. וע"כ הביאור הוא שנחשב להם קריאת הפרשה כאילו נתנו השקלים בפועל.

ומעתה יש לנו מקור מפורש דהקריאה נחשבת כנתינת השקלים.

ושמא בזאת ירווח לן מה ראו התוס' להביא פירוש אחר מדברי הגמ', דבגמ' מפורש ד'מלי קומצי מנחה דידכו דחי עשרת אלפי ככרי כספא דידי[3]. ולפי האמור יש לומר שמדברי הגמ' למדו התוס' דהזכות שניצחה את עשרת אלפי ככרי כסף היינו הלימוד והעסק בתורת הקמיצה, ונחשב כאילו עשו מעשה הקמיצה, ועל דרך זה גם נחשבת קריאת פרשת שקלים כאילו נתנו השקלים בפועל.




נראה לבאר יסוד תקנת זכרון ההשמעה משום סגולת 'הקדים שקליהם לשקליו'; ביאור ה'יערות דבש' ביחוד ענין ההכרזה

[ה] ברם, נראה לבאר עוד שיטת הלבוש בגדר הדבר שהקריאה בזה"ז היא זכר להשמעה על השקלים ולא זכר למצות הנתינה, ובהקדם דברי הגמ' במגילה (יג, ב): אמר ריש לקיש גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שעתיד המן לשקול שקלים על ישראל, לפיכך הקדים שקליהן לשקליו. והיינו דתנן באחד באדר משמיעין על השקלים ועל הכלאים.

ובמהרש"א שם: זמן נתינת השקלים קודם ר"ח ניסן כדי שיביאו קרבנות מתרומה חדשה וזה מפורש בתורה אבל שמשמיעין עליהם בא' באדר אינו מפורש בתורה אלא דחכמים שיערו להכריז עליהן ל' יום מקודם דהיינו בא' באדר והקדים שקליהן דקאמר הכא היינו להכריז עליהן.

והיינו דזכות הקדמת השקלים לאו היינו נתינת השקלים בפועל בראש חודש ניסן, אלא ההכרזה עליהם בראש חודש אדר, ושלא כדברי החת"ס בתורת משה שחידש לפרש "והיינו דתנן בא' באדר משמיעין על השקלים, כלומר שישראל מביאים שקליהם ר"ח ניסן, והוא שקל שקליו בי"ג ניסן.

וכן מפורש בברייתא דמס' סופרים (פכ"א ה"ב): ובאחד באדר משמעין על השקלים, ולמה באחד באדר, שהיה צפוי וגלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם, שהיה המן הרשע עתיד לשקול ככרותיו על ישראל, לפיכך הקדים ואמר למשה שיהו שקלי ישראל קודמין לשקלי המן.

ומצאתי בספר יערות דבש (ח"ב דרוש ח) שהעמיק בענין זה, וז"ל, והקשה מהרש"א הא גזרת המן היתה בי"ג בניסן, כדכתיב במגילה, וא"כ לאיזה צורך נקט בא' באדר שהוא רק הכרזה בעלמא, הוי ליה לומר בא' בניסן כבר ניתנו כל השקלים ותורמים לשכה והוא קודם לי"ג בו[4], וגם מקשים הא בשנה אחת לא יספיקו חצאי שקלי ישראל ליו"ד אלפים ככרים, ועל כרחך צריך לומר מה שנתנו ישראל מכבר משנים קדמונים, א"כ קדמו ליה טובא, ומה נפקא מינה בא' באדר, ובפרט הא בימי אחשורוש לא עמד הבית ואין מפרישין שקלים, כמבואר [שקלים פ"ח מ"ח] בזמן שאין בית אין חייבים בשקלים, וע"כ דחשבינן מה שהפרישו בזמן הבית, וא"כ קדמו טובא, וא"צ לא' באדר דמשמיעין וכו'...
אבל להבין למה הגינה הפרשת שקלים, הוא כי ישראל נענשו שנהנו מסעודות אחשורוש, והיינו אף כי לא אכלו דבר אסור ח"ו, רק הסעודה היתה והשמחה שישראל לא יגאלו עוד כמבואר, והם נהנו מזה ונתייאשו גם כן מגאולה, בשביל זה חרה אף ה' בם, ולעומת זה, כאשר התחיל כורש לבנות הבית והיו מעלים קרבנות, דתנן [מגילה י א] מקריבין אף שאין בית, היו ישראל מפרישין שקלים, וכאשר אחשורוש בתחילת מלכותו ביטל הבנין, היו רשאים להפסיק מלפרוש שקלים, אבל הם הביאו שקליהם, כדמשמע זה מהגמרא, כי חיכו כל יום שתתבטל הגזירה ויהיו שקלים מוכנים לעבודת בית ה', והיה זה לכפרה, כי מזה נראה שמחכים לישועת ה' כי תבוא וכל שנה זמנה הוא, והנה ידוע בפרשת פקודי, כי ס' רבוא חצי שקלים עולים מאת ככר של הקדש, שהוא ככר כפול כמבואר ברש"י ובגמרא, א"כ סתם ככרים עולה מאתים ככרים.
ואמרינן במשנה דשקלים [פ"ב מ"ד] כשעלו בני ישראל מהגולה שקלו במקום חצי שקל אדרכונים שהוא שני שקלים ועיין רמב"ם וראב"ד, וא"כ אם ס' רבוא חצי שקלים עולים מאתים ככר, עולה ס' רבוא אדרכונים שמונה מאות ככר, כי כל אדרכן הוא ד' חצאי שקלים, והתמידו ישראל זה מתחילת מלכות אחשורוש עד שנת י"ג למלכותו שאז גזר המן, וא"כ י"ב פעמים שמונה מאות ככר עולה תשעים וששה מאות ככר, וא"כ חסרו עוד ד' מאות ככר לתשלום עשרת אלפים ככר של המן, אבל המן גזר הגזרה על י"ג אדר שנת שלשה עשרה למלכות אחשורוש, ובהגיע אחד באדר בשנה ההיא היו משמיעין ישראל על השקלים, כי היו מחכים על ישועה בכל יום, והקב"ה ברוב רחמיו חשב הכרזה זו למעשה, וא"כ הרי עוד ח' מאות ככר כסף, ונפישי ליה שקלי ישראל מעשרת אלפים ככרי כסף דהמן.
וזהו דלכך הקדים דתנן בא' באדר משמיעין וכו', והסכים הקדוש ברוך הוא לחשוב מחשבה למעשה כאילו כבר הופרש ועדפו שקליהם משקליו, והבן הדברים כי הם ברורים[5].

ומעתה לאחר שנתבאר שיסוד זכות הקדמת השקלים היינו בהכרזה, וכאמור, אזי מובן היטב שאף תקנת הקריאה בזמן הזה נסובה על ענין ההכרזה, וכענין הקריאה בזמן המקדש שהיתה הכרזה נוספת, וזהו ה'ונשלמה פרים שפתינו' הראוי והנכון.




לשון הקלירי: תקנת הקריאה לזכרון ההכרזה ויש בה סגולת ההקדמה

[ו] והנה כהך מילתא דהקדמת השקלים לשקלי המן היינו בהכרזה ולא בנתינה, כמפורש בגמ', מצינו גם לרבינו הקלירי ביוצר לפרשת שקלים, "שריג זד שעיר טרם עמד, סקרת כי למוקש ולצנין יעמד, עצת זה לזה שמע במעמד, עתוד שקלים מראש חודש ללמד".

אלא שבדברי הקלירי נוסף עוד המשך שנראה מזה שאף תקנת הקריאה היינו מענין זאת הקדימה של השקלים: "פרשה זאת להגות בקץ זה. פלסיה להקדים לפלס צר ובוזה".

נמצא שאף בדברי הקליר שמענו שתקנת הקריאה היא לזכרון ההכרזה ולא לנתינה, ואף גם זאת, יש בזה סגולת הקדמת השקלים, וככל הנתבאר.




בדברי מדרש תנחומא מפורש שה'נשיאת ראש' היא בנתינת וקריאת הפרשה

[ז] ויתכן לבאר באופן נוסף בס"ד, בהקדם דברי מדרש תנחומא (פר' כי תשא סי' ג): וכן אמר רשב"ל אמר רבי עקיבא וכן אמר רשב"י אין תלמידיו מניחין אותו לישון בקבר שנאמר דובב שפתי ישנים, הוי והשבע לעשיר איננו מניח לו לישון, וכן משה למד תורה לישראל והדריכן למצות ונתן להם סדרי תורה ופרשיות שקוראים בהם בכל שבת ובכל חדש וחדש ובכל מועד והם מזכירים אותו בכל פרשה ופרשה, ובפרשת שקלים אמר משה לפני הקדוש ברוך הוא רבש"ע משאני מת אין אני נזכר, א"ל הקדוש ברוך הוא חייך כשם שאתה עומד עכשיו ונותן להם פרשת שקלים ואתה זוקף את ראשן כך בכל שנה ושנה שקוראין אותה לפני כאלו את עומד שם באותה שעה וזוקף את ראשן.

ובדברי המדרש למדנו גדר חדש, שכבר בימי משה ה'נשיאות ראש' לא היתה רק בנתינת השקלים בפועל, אלא בעצם נתינת פרשת שקלים, ומה"ט נקבע לדורות בקריאת פרשת שקלים.

ושמא ניתן להוסיף בדרך דרוש ואגדה, דהנה איתא במגילה לעיל מיניה שם: הפיל פור הוא הגורל, תנא כיון שנפל פור בחדש אדר שמח שמחה גדולה, אמר נפל לי פור בירח שמת בו משה. ולא היה יודע שבשבעה באדר מת ובשבעה באדר נולד.

הרי לנו שענין ההצלה דנס פורים היה בזכותו של משה רבינו[6], ונראה שזה ענין הנשיאות ראש כאן ע"י משה רבינו דייקא, והיינו בזכות מצות הקריאה דפרשת שקלים.

והנה בשו"ת בנין שלמה שם הביא בשם אחיו הג"מ בצלאל הכהן זצוק"ל רמז נפלא, דכתיב בפר' שקלים תרי זימני "לכפר על נפשותיכם", וזה סדר המקראות. (ל, טו-טז) "הֶֽעָשִׁ֣יר לֹֽא־יַרְבֶּ֗ה וְהַדַּל֙ לֹ֣א יַמְעִ֔יט מִֽמַּחֲצִ֖ית הַשָּׁ֑קֶל לָתֵת֙ אֶת־תְּרוּמַ֣ת ד' לְכַפֵּ֖ר עַל־נַפְשֹׁתֵיכֶֽם: וְלָקַחְתָּ֞ אֶת־כֶּ֣סֶף הַכִּפֻּרִ֗ים מֵאֵת֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וְנָתַתָּ֣ אֹת֔וֹ עַל־עֲבֹדַ֖ת אֹ֣הֶל מוֹעֵ֑ד וְהָיָה֩ לִבְנֵ֨י יִשְׂרָאֵ֤ל לְזִכָּרוֹן֙ לִפְנֵ֣י ד' לְכַפֵּ֖ר עַל־נַפְשֹׁתֵיכֶֽם". וביאר לפי דרכו דתחילה מיירי בזמן המקדש דנוהגת מצות נתינה, ואזי הכפרה היא בנתינה, ואח"כ מיירי "לזכרון", כאשר חרב המקדש שמקיימים זכר לנתינה בקריאת הפרשה.

אולם לפי דברינו נראה דהכפרה הנוספת היינו הכפרה בימי מרדכי ואסתר, ולדורות, שישנה הזכות של 'הקדימו שקליהם לשקליו', וזה דווקא ע"י הקריאה וההכרזה, ובכל הזמנים מתקיים אותו הזכרון לכפרה.




נפ"מ להלכה מכך שהקריאה לזכרון ההכרזה ולא הנתינה

[ח] ולכאורה ישנם כמה נפ"מ ביסוד זה, דה'ונשלמה פרים' היינו ביחס להכרזה ולא ביחס למצות הנתינה.

יתכן דאף מי שאינו בכלל מצות הנתינה בפועל, שייך לדון לכללו בתקנת הקריאה, כיון שהקריאה היא זכר להכרזה ולא זכר לנתינה, והנה נחלקו הראשונים אם חיוב נתינת מחצית השקל הוא כבר מגיל י"ג שנים ויום אחד, ככל דיני התורה שחיובן בגדול, וזו שיטת הרמב"ם והרמב"ן, אבל לשיטת ספר החינוך שם והרע"ב החיוב רק מבן עשרים שנה.

ומעתה אפשר לומר דאף להני שיטות שאותם מבן י"ג ועד כ' אינם מחויבים בנתינת מחצית השקל בפועל, מ"מ ישנם בכלל תקנת הקריאה שנתקנה כזכר להכרזה, ובכלל ההכרזה איתנייהו שפיר[7].

ומצאתי סמך נפלא לחידוש זה, בלשון הקליר שם: רב עם אשר לא יספר. רב עם צעיר מעשרים להספר. ראויים לעונש[8], וזה בסדר להתפר, רשע וכל פשע לכפר ולהפר שעורים בזה שעור במפקד להגבר, שתילמו לנשיאת ראש אותם לחבר.

ומבואר בלשונו שאף שבמנין הפקודים נכללים רק מבן עשרים ומעלה, אעפ"כ "שתילמו לנשיאת ראש אותם לחבר", והיינו שבנשיאת ראש כלולים גם 'שתילמו', ולדברינו הכוונה היא לגדולים בני י"ג ויום אחד עד בן עשרים שהינם כלולים ומחוברים בנשיאת ראש, והיינו ע"י דשייכי נמי בתקנת הקריאה דפרשת שקלים.

וכנראה שזו כוונת בעלי התוס' בספר הדר זקנים ריש פר' כי תשא שהביאו דברי המדרש תנחומא הנ"ל על סגולת קריאת פר' שקלים, והוסיפו: והפייט מביא המדרש הזה על שתילמו בנשיאות ראש אותם לחבר בפרשת שקלים. ודוק.

והאירוני דיש לומר עוד על דרך האמור, דה'שתילמו' היינו לאו דווקא על אותם מבן י"ג שנה ועד בן כ' שנה, אלא קאי על כל הדורות מעת שחרב המקדש שהינם מתחברים לנשיאת הראש ע"י קריאת פרשת שקלים. ומסתבר שע"ז מכוונים דברי בעלי התוס'.

ועוד העירו דאם הקריאה הינה בבחינת 'ונשלמה פרים שפתינו' מאי טעמא לא נימא שיקפידו יותר בקריאה זו מקריאת התורה בעלמא, שאין כאן רק חובת קריאת הפרשה בעלמא, אלא קיום של 'ונשלמה פרים שפתינו', ואזי יתחייבו לכוין לצאת בקריאה מדין 'שומע כעונה' דומיא דקריאת פרשת זכור, ולא שמענו שנוהגים כן.

אולם לפי האמור דהשילום פרים בשפתים היינו לא על נתינת השקלים אלא על ההכרזה, את"ש דודאי צורת ההכרזה אינה שכל הציבור יכריז, אלא אדרבה, אחד מכריז והכל שותקין ושומעין.

ועי' עוד בכל הענין בהרחבת דברים בספר מועדים וזמנים (במהדורה החדשה סי' תכג), ובמאמר "השלמה לקריאת פרשת שקלים", מאת הגאון רבי מתתיהו דייטש, קובץ קול מהיכל ו, תשס"ז, עמ' קעד ואילך, ובספר עטרת המועדים סי' נ.



[1] ועי' בב"מ כח, ב: משחרב בית המקדש, שיבנה במהרה בימינו, התקינו שיהו מכריזים בבתי כנסיות ובבתי מדרשות. הרי שבתי כנסיות ובתי מדרשות הינם מקום להכרזה.

ושוב מצאתי בהגהות חשק שלמה עמ"ס שקלים פ"א מ"א: לכאורה היה נראה דהך משמיעין על השקלים היינו קריאת פרשת שקלים דתקנו חז"ל לקרות בר"ח אדר שחל בשבת ואם חל ר"ח בחול מקדימין לקרות בשבת הקודם וכדתנן במגילה כ"ט וכ"מ קצת בסוגיא שם דמייתי למתני' דהכא ואמרינן דמנה"מ ואח"כ מסיק ואמר משו"ה מקדימין וקרינן וכו' ע"ש ואכן בפי' הרמב"ם והרע"ב הכא [וכ"מ מפרש"י שם במגילה] מפרשים דהיינו הכרזה דב"ד היה שולחין שלוחים בכל ערי ישראל ומכריזין וכו' וכ"ה להדיא בירושלמי כאן מאי משמיעין רב הונא אמר מכריזין וכו'. אכן א"כ צ"ע דתרווייהו למה ואולי דהצריכו הכרזה משום בני הכפרים או עיירות שאין להם י' בטלנין ואין להם עשרה לקרות בס"ת וכדמשמע בב"ק דף פ"ב ע"ש ולא הי' יכולין לקרות הפרשה בצבור והוצרכו להכרזה ,וגם על ההכרזה לחוד לא רצו לסמוך משום שמא איכא אינשי דלא יהיו בעת ההכרזה [וכדאמרינן ביבמות קי"ט דלמא איכא אינשי וכו' ולא הוי בהכרזה ע"ש וכה"ג אמרינן במנחות מ' ואנן אדיסקי ליקום ולסמוך ע"ש]. ועוד דע"י קריאת הפרשה ידעו פרטי הדינים של מצות נתינת מחצית השקל כמה שיעור הנתינה ומי חייב ליתן וכדומה ולכן הצריכו תרווייהו ודו"ק.

[2] שמעתי מהרה"ג ר' דוד וייסקופף שליט"א.

[3] והארכנו בזה בחי' לאסתר.

[4] צ"ב דלפנינו בלשון מהרש"א אינה בדרך קושיא.

[5] ושמא יש להוסיף עוד, שהרי גם המן הרשע לא שקל בפועל את עשרת האלפים ככר כסף כי המלך אמר לו 'הכסף נתון לך' ורק אמר והכריז שישקול.

[6] והארכנו בזה הרבה בחי' לאסתר על 'ששון זה מילה', ואכ"מ.

[7] עי' בדברי הרמ"א (או"ח סי' קפב סעיף ד): וקטן יכול לקרות בפרשת המוספין או בד' פרשיות שמוסיפין באדר, וכן נוהגים (ר"ן ומרדכי פרק ב' דמגילה), אף על פי שיש חולקים.

ובמשנ"ב שם ס"ק ח ציין דעת החולקים, תשו' ב"ח סימן קנ"ח. ובכנה"ג ובפרח שושן כלל א' סימן ח', וכן הביא הגרע"א בהגהותיו שם. ועי' עוד בשו"ת גינת ורדים (ח"א כלל א סי' לז) בשם ריב"ש שקטן לא יקרא בפרשת שקלים.

ואולם כ"ז הוא בקטן, אבל בגדול עד כ' שנה לא דברו להדיא.

[8] מבואר בדבריו דהשיעור של מבן עשרים שנה ומעלה במצות נתינת מחצית השקל היינו גם מצד שעד בן כ' אינו צריך כפרה בדיני שמים, ורק אח"כ מביא הטעם המפורש ברש"י שפחות מבן עשרים אינו יוצא לצבא.

וכן נמצא בחזקוני פר' כי תשא (ל, יד): אבל פחותים מעשרים אינם נענשים בידי שמים ואינן צריכין להביא כפרה.

ומצאתי טעם זה גם בהגהות חשק שלמה על משניות שקלים פ"א מ"ג: והטעם דאין ממשכנין קודם כ' נ"ל דמשום דקודם כ' לאו בר עונשין הוא בידי שמים ומחצית השקל הוא משום כפרה ופחות מבן כ' לאו בר כפרה הוא. וכן הוא בצפנת פענח על הרמב"ם הל' שקלים פ"א ה"ט.

[צופה_ומביט]

באגב, שמעתי בשם השפת אמת, שמשמיעין על השקלים היא המצוה היחידה מענייני המקדש שמתקיימת אצלנו בדיוק כמו בזמן הבית, דהיינו הרצון לתת לבית המקדש, [שהרי בזמן ההכרזה טרם נתנו, אלא התעוררו לתת], וזה מה שמיוחד כ"כ בפרשת שקלים [שהיא זכר למשמיעין על השקלים], ולכן יש בה העניין של "בכל שנה ושנה" כבראשונה.

ובדקתי עכשיו בפנים, והשפת אמת בפרשת שקלים אכן מדבר כל הזמן על הרצון והנדיבות של ישראל בדברים חזקים ועמוקים עיי"ש הכל.
ודי בהתחלה כבר מצאתי קטע שאומר כנ"ל [מן הסתם יש עוד], וזה לשונו (שנת תרל"ג):

ממה שאמרו חז"ל לקרוא פ' שקלים עתה אף שאין קרבן. נראה כי הנדיבות מתקבל כמו אז. כי כל הקרבנות נתקבלו לרצון רק על ידי כח הנדיבות של ישראל. שמזה היו כל הקרבנות. וזה הנדיבות יש גם עתה. ואפשר יותר. ע"י שמשתוקקין לנדב להשי"ת כבראשונה. וכן היה כל בריאת האדם להשתוקק אליו ית' מתוך החושך. ונראה שזה הכנה להגאולה לאשר בניסן זמן גאולה. התקינו חז"ל לזכור השקלים להשתוקק להשי"ת לנדב אליו בכל לב ונפש. ועתה כשאדם מוכן להקריב כל נפשו להשי"ת בוודאי יותר נחת רוח מהקרבת בהמה שנוגע רק לממון. ואין חידוש להיות שייך עתה קרבן גבוה יותר. כי ודאי עתה בגלות אין יכולין להתקרב להשי"ת רק בקרבן עצמו שנחשב יותר מהקרבת בהמה כנ"ל.