מפורסמת היא דעת הרמב"ם שאדם המוסר את ממון חברו חייב מיתה אף בזה"ז.
בספר ארך אפיים (סימן א' הערה ל"ב) ציין לספר חוט המשולש עמ' לח. את אשר סיפר בעל החת"ס זצ"ל שהוא בעצמו היה באותו מעמד שדנו בב"ד של ד' ארצות מסור א', ובעל
החת"ס היה אז צעיר לימים כבן י"ג שנים והגאון יודא ליסא זצ"ל בעל ספר מראה כהן אשר היה אחד מדייני ד' ארצות קראו לוועד ולמושב ב"ד לעיר בראד בגליציא והוליך את הבחור משה סופר הקטין עמו
בעברו דרך העיר פפמ"ד להשתעשע עמו על הדרך, ובבואם לבארד הוליכו אותם אל חדר גדול מקום הוועד ומושב ב"ד, והביאו לפני הב"ד איש זקן בעל צורה וקומה וזקנו מגודל, ובעל המראה כהן ז"ל חשב
שהוא איש ת"ח ונכבד ועמד בפניו לקיים והדרת פני זקן. אומנם זה האיש היה המוסר ואותו דנו ואחר גביות עדות ושקלא וטריא יצא חייב בדנו,
ושלוחי ב"ד הוליכו אותו לחדר מיוחד וחנקו אותו שמה למען ישמעו ויראו ולא יזדון עוד.ע"כ
וכן מצאתי בספר סדר הדורות :
ה' אלפים תכ"א בחודש אלול לקחו אנשי המקום ק"ק וירמז אבנים מבית הקברות .... ונמצא אבן אחד שהיה חרות בו "איש בחטאו מת" כי בשנים הקדמונים היו דנים דיני נפשות ונקבר
שם איש שדנו אותו למיתה ובסוף הקברות היה שם בית סקילה ע"כ
-----נפשי בשאלתי, אם יוכל מי מהחכמים לעלות כאן עדיות נספות לקיום הריגה ע"י ב"ד בדרות הקודמים?
------האם ההריגה היא דייקא במיתה מסוימת או בכל מיתה משונה?. (כמצוין לעיל פעם חניקה, ופעם סקילה)
------עד איזה מן התקופות נהגו עדיין לדון דייני נפשות?
בתודה לעונים.