אשכול דעות יחידאיות ו/או מיוחדות בהלכה

[עושה חדשות]

ב"י יו"ד סי' קה - (על הראבי"ה סי' תתקמא ועוד מקומות).

ומיהו מ"ש ראבי"ה דהוי חתיכה הראויה להתכבד אף על פי שלא נאסרה אלא מבליעת איסור כבר נתבאר בסימן ק"א דכמה פוסקים כתבו כדברי מהר"ם וה"ל ראבי"ה יחידאה לגבייהו.

[עושה חדשות]

פירוש יחיד ומיוחד בדין דבר שבמנין אינו בטל ברוב, ונחלקו בגמ' האם "כל שדרכו לימנות" או "את שדרכו לימנות", ובפשטות הפלוג' היא בדבר שדרכו פעמים בכך ופעמים בכך. אבל הראבי"ה בסי' תתקה פי' באופ"א לגמרי, דהפלוג' היא בדבר שאינו עומד למנין מתחילת ברייתו, עי"ש. וע"ע בתוס' ר"י הלבן בכתובות דט"ו שהאריך הרבה בפירוש זה, (ולא התבררו לי דבריו כלל, אם מפני קוצר המשיג ועומק המושג, ואם מפני שיבושי הגירסא).

[עושה חדשות]

ומצינו עוד באו"ז הל' גיד הנשה סי' תנח שכתב "האי אווז שלם נהי דבטל מדאורייתא דלאו בריה הוא", עי"ש בכל דבריו.

צ"ע בהנ"ל, (ד"בריה" אינה בטילה ברוב מדאו', בשם מהרי"ל ראבי"ה ואו"ז) דהא בגמ' חולין ק. עבדי' צריכותא בין דין חתיכה הראויה להתכבד לדין בריה, (וצריכא דאי אשמעינן גיד משום דבריה היא אבל חתיכה אימא לא ואי אשמעינן חתיכה הואיל וראויה להתכבד בה לפני האורחים אבל גיד אימא לא צריכא), ומה שייך להצריך ב' דינים כשהאחד הוא מדרבנן והשני הוא מדאו'.
ועוד לא נמצא (לע"ע) מי שיאמר דאף האי דינא דחהר"ל הוא מדאו', (ואולי יסבור ג"כ דמחייב ברכת הנהנין בפחות מכזית וכו'), ובפשטות אינו אלא כדין דבר שבמנין וכו' שאינו בטל מדרבנן מחמת חשיבותו.

[עושה חדשות]

הבתים בשם הראב"ד בשם העיתים המובא כאן - viewtopic.php?f=7&t=25984&p=263663#p263663
יחידאי, לא?

[עושה חדשות]

רמ"א יו"ד סי' שעא ס"ד -

...דהואיל וסוף הטומאה לצאת דרך שם, רואין כאילו יצאה. ולכן יש מחמירין לכהנים לילך דרך שער העיר שסוף המת לצאת משם (פסקי מהרא"י סימן כ"ד וכל בו), ויש מתירין (שם הביא בשם י"א), והמקיל לא הפסיד במקום שלא נהגו להחמיר.

וזו שיטה מחודשת למאד, לומר דסוף טומאה לצאת מטמא מקומות שאינם באותו אוהל עם המת כעת, עד שהובא בנו"כ שם דאם טעם שי' זו הוא מפני סוף טומאה לצאת, (כמבו' בלש'), אז אין לחוש לזה כלל, וכל הנידון הוא רק מצד חששא שמא יוציאו המת פתאום ולאו אדעתיה, (ולכן כ' המבי"ט דבשבת דאין לחשוש כן לכו"ע מותר, והרעק"א ציין ע"ז מהמטה יוסף דבצפת ודאי אפשר לסמוך ע"ז דהוי אתריה דהמבי"ט והמהרי"ט וכו' עי"ש).

[עושה חדשות]

(סליחה אם כבר הוזכר לעיל).
בפשטות, תערובת של יבש ביבש מין בשאינו מינו, בטילה מדאו' חד בתרי, ומדרבנן בעי' ששים, (או גזירה שמא יבשל הכל, או מטעם אחר גזרו ואכמ"ל).

אבל יש הסוברים דבעי' ששים מדאו', (וזה חידוש מופלא, כי לכאו' שיעור ששים הוא ענין של נתינת טעם, ואי"ז שייך בתערובת של יבש ביבש).

כ"כ בהג' מהרא"י על השערי דורא סי' לט סק"ד, ובס' איסור והיתר הארוך כלל כג דין ח העלה בזה ב' צדדים.

(ובאו"ה יש הסבר מחודש גם בצד שזה מדרבנן, ז"ל "והטעם משום דמין בשאינו מינו חמור יותר מבמינו אף בדבר יבש שאין נ"ט זה בזה לפי שנקרא דבר שיש לו תקנה דיכול קצת להכיר האיסור ולהסיר. ומ"מ בטל שפיר בס' דמאחר שהוא כ"כ מועט ואינו מוצאו נקרא שפיר דבר שאין לו תקנה. ועוד דהתורה לא התירה כ"א מין במינו", והיינו דשיעור ששים הוא לא מצד נתינת טעם אלא מצד הטורח בחיפוש והסרה).

(וצ"ע בד' הש"ך, דבסי' קט סק"י חולק על הגש"ד הנ"ל וס"ל דהכל מדרבנן, ובסי' צח סקכ"ט הביא מהאו"ה דתבלין בטל בששים מדאו' אע"ג דנרגש גם באלף, ולכאו' זו אותה שיטה דביטול בששים מהני בלא שייכות לענין הרגשת הטעם).

[איסור והיתר]

(וצ"ע בד' הש"ך, דבסי' קט סק"י חולק על הגש"ד הנ"ל וס"ל דהכל מדרבנן, ובסי' צח סקכ"ט הביא מהאו"ה דתבלין בטל בששים מדאו' אע"ג דנרגש גם באלף, ולכאו' זו אותה שיטה דביטול בששים מהני בלא שייכות לענין הרגשת הטעם).

הא דתבלין בטל בס' היינו משום שמה שנרגש ביותר אינו בגדר"טעם כעיקר" אלא השפעת התבלין על המאכל. ודין זה הוא דרבנן.
ועל כרחך צריך אתה לומר שחלוק דין נתינת טעם מדין תיבול דהרי מלח שנאסר אינו אוסר ביותר מששים אפילו שנרגש ביותר דאין הנאסר אוסר יותר מן האוסר(רמ"א)
ואילו כל חתיכה שנאסרה מדין חנ"ן ודאי אוסרת בששים כנגדה כיון שנותנת טעם של החתיכה הנאסרת ולא אמרינן אין הנאסר - הא למדת שמלח או תבלין שאוסרים זה דין אחר מנתינת טעם ולכן אם הם לא האיסור עצמו אין להם כל לאסור כל כך. וזה ביאור דברי או"ה.

ואין לזה קשר לשיטה שמבשא"מ בששים מדאו' ביבש.

כנלענ"ד.

[עושה חדשות]

(וצ"ע בד' הש"ך, דבסי' קט סק"י חולק על הגש"ד הנ"ל וס"ל דהכל מדרבנן, ובסי' צח סקכ"ט הביא מהאו"ה דתבלין בטל בששים מדאו' אע"ג דנרגש גם באלף, ולכאו' זו אותה שיטה דביטול בששים מהני בלא שייכות לענין הרגשת הטעם).

הא דתבלין בטל בס' היינו משום שמה שנרגש ביותר אינו בגדר "טעם כעיקר" אלא השפעת התבלין על המאכל. ודין זה הוא דרבנן. ועל כרחך צריך אתה לומר שחלוק דין נתינת טעם מדין תיבול דהרי מלח שנאסר אינו אוסר ביותר מששים אפילו שנרגש ביותר דאין הנאסר אוסר יותר מן האוסר (רמ"א) ואילו כל חתיכה שנאסרה מדין חנ"ן ודאי אוסרת בששים כנגדה כיון שנותנת טעם של החתיכה הנאסרת ולא אמרינן אין הנאסר - הא למדת שמלח או תבלין שאוסרים זה דין אחר מנתינת טעם ולכן אם הם לא האיסור עצמו אין להם כל לאסור כל כך. וזה ביאור דברי או"ה.
ואין לזה קשר לשיטה שמבשא"מ בששים מדאו' ביבש.
כנלענ"ד.

יש"כ. לענ"ד ההתחלה טובה, אבל בהמשך יש קצת בלבול.
--באמת יש מקום לחלק בין תבלין המורגש באלף לדבר שנותן טעם יותר מששים, כי תבלין זה לא בגדר נתינת טעם אלא דין בפנ"ע.
--אבל הרעק"א לא חילק בזה, וכ' בגי' על הש"ך "דהיינו מדרבנן. והר"ן כתב שהוא דאורייתא", אף דהר"ן לא איירי בתבלין.
--הדין של אין הנאסר שייך בין לגבי תבלין ובין לגבי נתינת טעם, בכל אופן שהנאסר מורגש בכמות מרובה מן האוסר. ופשוט.
--וטענתי הנ"ל היא, שאם מצינו היתר של ששים גם במקום שלא שייך בו נתינת טעם כהאי דיבש ביבש, ה"ה דבנתינת טעם יש להתיר ביותר מששים.

[עושה חדשות]

תורי"ד ב"ב לא: -

שתי כתי עדים המכחישות זא"ז אמר ר"ה זו באה בפ"ע ומעידה וזו באה בפני עצמ' ומעיד' כ' רבי' יצחק זצוק"ל ואין לתמוה היאך יתכן זה אם תבא כת אחת מאלו ותעיד פלוני קידש אשה פלונית וכת שניי' תעיד שאיש א' בא עלי' והרי רב הונא אמר ששתיהן עדותן קיימת והורגין אותו ע"פ עדותן שבא על אשת איש. אף על פי שאחת מהן היא פסולה בודאי דהא דמי לשני שבילין א' טמא וא' טהור והלך אחד באחד מהן ועשה טהרות ובא אחר והלך בשני ועשה טהרות דאמרי' אם בא כל א' ושאל בפנינו בפני עצמו שניהן טהורין. ואף על פי שא' מהן בשביל טמא הלך אלא ה"ט משום דכל חד מינייהו מוקמינן אחזקי' והרי הוא בחזקת טהור כמו כן בכאן ואינו נרא' לי כל מה שאמר כלל דאילו כן הות עובדא דכת אחת העידה על הקידושין. וכת אחת על הבעילה כיון דממ"נ חדא מהני כיתין פסולה ואנו צריכין לעדות שתיהן שלא נוכל להורגו אלא ע"פ עדות שתיהן לא אמר בזה ר"ה דמקבלין עדות שתיהן שהרי האחת בטילה ממ"נ ואין הבועל נהרג דשמא פנוי' היתה או שמא לא בעל ולא אמר רב הונא דמקבלין עדות שתיהן אלא כגון שהאחת העידה שראובן הלוה לשמעון מנה והאחת העידה שלוי הלוה ליהודא מנה שמחייבין שמעון לשלם עפ"י הכת האחת וגם מחייבין את יהודא עפ"י הכת השנייה ואף על פי שאחת מן הכתות פסולה כיון שאין אנו מכירין אותה שתיהן בחזקת כשרות קיימי אבל מיהו אין שמעון צריך לעדות הכת של יהודא ולא יהודא צריך לכת של שמעון אבל הכא שהבוע' צריך לשתי הכתין לכת הקידושין ולכת הבעילה היאך נוכל להורגו שהאח' מהן בטלה והראי' שהביא משני שבילין שאם ישאלו זה בלא זה. ששניהן טהורין והטהרות שיגע בהן זה הן טהרות וגם הטהרות שיגע בהן השני הן טהרות. אין זו ראיה של כלום דהתם אין הטהרות של ראשון צריכות לשני ולא הטהרות של שני צריכות לראשון אבל אם נגעו שניהן בדבר א' ה"נ דהוה טמא בודאי שלא טיהרנו אותם אלא כשנגעו זה בלא זה שכל א' הוא ספק אבל זה שנגעו בו שניהן הרי ממ"נ טמא הוא וכן נמי טהרו' שנגע זה וטהרות אחרות שנגע זה שטיהרנו שתיהן הנ"מ אם אכל אדם א' או אילו או אילו שהוא טהור אבל אם אכל את שתיהן הוא טמא ממ"נ כך הסברא נותנת ואינך צריך לראיה ואם אתה רוצה ראיה עיין בקונטרסי בפ' דמקוואות תמצא ברייתא אחת דומה לענין זה וזה דומה למה שפירשתי בפ' גיד הנשה שאם נתערבה חתיכה אחת של חלב בשתים של שומן היא בטלה ברוב ומותר לו לאדם ליקח את אחת מהן ולאוכלה דבתר רובא אזלי' ושלשה ב"א נמי מותר ליכל שלשתן ואין אשם תלוי נוהג אלא בשתי חתיכו' דליכא רובא דהיתירא ואף על פי ששלשה ב"א מותרין ליכל שלשתן אם אדם א' אכל שלשתן מביא חטאת שהרי בבירור אכל חתיכה של חלב.

וזכינו כאן לב' שיטות יחידאיות.

א. שיטת רבינו יצחק זצוק"ל, דהני תרי כיתי עדים אף דחד מינייהו ודאי פסולה, מ"מ אם אחת מעידה על קידושין ואחת מעידה על זנות, מחייבים מיתה את הבועל והנבעלת. והדברים מחודשים טובא, וכפי שתמה עליהם הרי"ד.
ועי' בקונט' המצורף כאן viewtopic.php?f=17&t=25810&hilit#p262010 פרק א' והלאה שהאריך בזה.

ב. שי' הרי"ד המחודשת, דבביטול ברוב אין היתר לאכול את כל החתיכות, ואם אדם אחד אכל הכל מביא חטאת. ואמנם ידוע דכ"ה שי' הרשב"א, (ודלא כהרא"ש דהתיר לאכול הכל לאדם אחד בבת אחת), אבל ב' חילוקים בדבר, הרשב"א אסר רק בבת אחת והרי"ד גם בזה אחר זה, הרשב"א אסר רק מדרבנן (כן נקטו האחרו') והרי"ד אסר מדאו'.
ושנה הרי"ד חידושו זה גם בשו"ת הרי"ד סי' א. עי"ש.

[עדיאל ברויאר]

דעת רב יהודאי גאון שתפילין אינן צריכות גוף נקי: תשובות הגאונים אסף תרפ"ט עמ' 192 סי' רסד; תורתן של ראשונים ח"א עמ' 46; שו"ת ה"פ מן הגאונים סי' סב.
נזכר גם: ר"ח שבת קל ע"א; שכל טוב, בא עמ' 166; שבולי הלקט קצב ע"א; שו"ת מהר"ם מרוטנבורג דפוס לבוב סי' רכד (מתוך ספר העתים. בהוצ' מכון י-ם הנדמ"ח ח"ב עמ' רלט); ארחות חיים הל' תפילין אות א. ועוד.
וכדעתו עולה גם מדברי גאון אחד (אולי רב שרירא או רב האיי) - תשובות הגאונים החדשות סי' קסא, ויעוי' שם ליד הע' 13 ובהערה עצמה, וכן ליד הע' 24 ובהערה עצמה.

[נשר]

שיטת האיסור והיתר כ"ד ח'
שהיתר בהיתר, בטל ואמרינן קמא קמא בטיל ואפילו לא נודע התערובת. ואפילו מין בשא"מ
(נפק"מ בחלב שהתערב והתבטל ואחר כך נתווסף עוד חלב, לא אמרינן חוזר וניעור - אפילו שכעת אין ששים ומותר לבשלו עם בשר!)

[עושה חדשות]

רמב"ן חולין לה. "משכחת לה דאיטמי אדם בשרץ ואוכל באדם ועצים באוכל ולבונה בעצים". מבוארת שיטתו דלבונה בלבונה או עצים בעצים אינם נטמאים, כי הוי אוכל באוכל. אולי זה לא יחידאי, אבל זה בטח מקורי.

[עושה חדשות]

מאירי חולין קכח:

כבר ידעת על אבן המנוגעת שהיא מטמאה באהל אבן שבזוית שבינו ובין חברו בזמן שהוא חולץ חולץ את כלה וכשהוא נותץ חולק את האבן ונותן את שלו ומניח של חברו שנאמר ונתץ את הבית ולא שני בתים ויש בדבר ספק אם חלק אחד נעשה בית יד לחברו להביא טומאה לבית חברו אם לאו יש מי שאומר שלא נסתפק הדבר אלא בשל שני שותפין אבל אם היה הכל לאחד טמא ועל כגון זה הם מפרשים מה שאמרו בפרק מצות חליצה בית מוחלט מטמא מאחוריו ולא יראה כן שאף טומאת אחוריו יש לומר בה שאינה דומה לזוית אחרת

זאת שיטה יחידאית?

[עושה חדשות]

שי' הרי"ד המחודשת, דבביטול ברוב אין היתר לאכול את כל החתיכות, ואם אדם אחד אכל הכל מביא חטאת. ואמנם ידוע דכ"ה שי' הרשב"א, (ודלא כהרא"ש דהתיר לאכול הכל לאדם אחד בבת אחת), אבל ב' חילוקים בדבר, הרשב"א אסר רק בבת אחת והרי"ד גם בזה אחר זה, הרשב"א אסר רק מדרבנן (כן נקטו האחרו') והרי"ד אסר מדאו'.

אגב, לשי' הרא"ש, (וכן הרשב"א עכ"פ מדאו'), הרי בכל ביטול ברוב אמרי' דהמיעוט נהפך להיות דינו כהרוב, אמנם זה ברור שלגבי מי שיודע היכן האיסור והיכן ההיתר, אין שום דין ביטול ונהפך וכו', ולו יצוייר שאותו "יודע" אינו נאמן לברר, אז לכאו' יש כאן חתיכה האסורה ליודע ומותרת לאינו יודע. (וההיתר לאינו יודע הוא היתר גמור לכתחי', עד כדי שיכול לאכול הכל בב"א).
וא"כ ילה"ס האם היודע מותר להאכיל את האינו יודע, או שיש בזה איסור לפנ"ע וספייה?
ולהיפך, היתר שיתבטל ברוב, אם אמרי' גם בזה שההיתר נהפך לאיסור, האם מותר להיודע להאכיל את שאינו יודע?
(לענ"ד זאת חקירה עמוקה בגדר איסור ספייה).

[מטפס ועולה]

שלום רוב.
(בהנחה שאין העיסוק כאן רק בהלכות או"ה ואו"ח)
שיטת רבינו תם בתוס' ב"מ ו' ע"א ששבועת "שלא שלחתי בו יד" היינו שלא אכלו. כמדומה שהיא דעה מיוחדת.

[עושה חדשות]

הבאתי לעיל מהמהרי"ל (שהוכיח מתוס') והראבי"ה והאו"ז, דס"ל דחתיכה הראויה להתכבד / בריה, אינה בטילה ברוב מדאורייתא.
כעת הראוני כן גם בפי' רבי חיים פלטיאל בפרשת כי תשא, ז"ל -

ואין להקשות היכי אשתרי כלאים בבגדי כהונה והכתיב מן התכלת והארגמן ותולעת [ה]שני, כולם היו מצמר ומדאורייתא בטל, ומכלאים בציצית אין להקשות דהתם עיקר ציצית הוא תלוי בכנף ובכנף אלא הרוב אבל הכא דהיה מעורב מאי איכא למימר. ותי' מהר"ח ז"ל כיון דאותו הוי דבר חשוב דראוי לתפור בו דבר חשוב א"כ הוי כמו דבר הראוי להתכבד בו לפני האורחים ולא בטיל

וראוי לציין דמצינו כבר דיון באחרו' דאולי "אדם" אינו בטל ברוב מה"ת, וראייתם מד' התוס' בחולין די"א ובסנהד' דפ"א בביטול הנשרפין ונסקלין, וע"ע שו"ת מהרי"ל סי' עב מש"כ על ביטול ברוב באיסור שבויה.

[עושה חדשות]

ידועים דברי רש"י ביבמות לג: "שחיטה בזר כשרה - ואין כאן זרות", והאחרו' דקדקו מכאן דאיסור שבת איכא, והיינו דההיתר של שחיטת קדשים בשבת הוא רק לכהן ולא לשחיטת זר. והרבה פקפקו אם זה הדקדוק יכול להחזיק חידוש גדול שכזה.
אמנם עיקר הדברים כתב בפי' רבי חיים פלטיאל בפ' ויקרא, ז"ל -

זר ששחט קדשים בשבת יוכיח דנעבדה בהם עביר' מיתה וא"ה הקרבן כשר דשחיטה בזר כשירה מיהו גברא בר קטלא דלא ניתנה שבת לדחות אצלו דין לכהנים

וכך מבו' גם בדבריו בפ' כי תשא בתחילת הקטע המצויין בהודעה הקודמת.

[סעדיה]

ידועים דברי רש"י ביבמות לג: "שחיטה בזר כשרה - ואין כאן זרות", והאחרו' דקדקו מכאן דאיסור שבת איכא, והיינו דההיתר של שחיטת קדשים בשבת הוא רק לכהן ולא לשחיטת זר. והרבה פקפקו אם זה הדקדוק יכול להחזיק חידוש גדול שכזה.
אמנם עיקר הדברים כתב בפי' רבי חיים פלטיאל בפ' ויקרא, ז"ל -

זר ששחט קדשים בשבת יוכיח דנעבדה בהם עביר' מיתה וא"ה הקרבן כשר דשחיטה בזר כשירה מיהו גברא בר קטלא דלא ניתנה שבת לדחות אצלו דין לכהנים

וכך מבו' גם בדבריו בפ' כי תשא בתחילת הקטע המצויין בהודעה הקודמת.

הובא במשמר הלוי ברכות סי' פ"ו בהערה.
ולהעיר דמדברי הר"ח פלטיאל משמע כהבית הלוי ודעימיה שהוא דין דלא ניתנה שבת לדחות אצל זרים (בשונה מביאור הבית מאיר דתליא בראוי לזריקה) וי"ל.
[בכי תשא לא מצאתי לענין שחיטת זר בשבת, אלא לענין דאין זר לובש בגדי כהונה כששוחט - ומבואר דכהן ככשוחט לובש מחמת 'עבודת השחיטה' (וכעין ביאור הגר"ח שמואלביץ) ולא משום הקבלה שאחריה (כביאור הארצות החיים) ועיי"ש במשמר הלוי, ודו"ק.]

[חכם באשי]

כתב חד מקמאי בספרו המונח עדיין בכת"י:

שהמלוה צריך לעמוד שם במקום הפרוד של לויה עד שיסתר מעיניו שנאמ' ידינו לא שפכו את הדם הזה ועינינו לא ראו מכאן שצריך להתרחק ממנו כמלוא עיניו ואז יחזור לאחריו. וקבלתי שצריך להתרחק ממנו כמלוא עיניו ואז יחזור לאחריו. וקבלתי, שצריך ללכת עמו עד שיעבור ויניח אחוריו שני בתי ע"ז ורמז לדבר והוא עבר את הפסילים, גבי אהוד, ואע"פ שאין ראיה לדבר זכר לדוד כשם שנשמ' ונוצל אהוד בעוברו את המקום שהיה שמו פסילים (לא מוגה)

והמשפט המודגש לא ידוע לי ממקור אחר.

[עושה חדשות]

אין מקבלין גרים מזרע עמלק, רק מי שהוא עמלקי גם מאב וגם מאם.
פי' התפילות לר"י בר יקר בברכת על הצדיקים.
ועי' כאן - viewtopic.php?f=26&t=8664&p=77417&hilit#p77417

[עושה חדשות]

מתי דבר שבמנין אינו בטל ברוב מה"ת?

[בקרו טלה]

ובס' תאמי צביה (- קליינברג בלקוטים סוה"ס) כ' דבאמת תימא על תמיהתו של השואל ומשיב, דהא שם בהזאה שמצוה למנות, לא נתערבבו הזאות גופא, אלא השירים שנשארו לאחר שהזה על הפרכת א' למעלה ושבע למטה, אח"כ עירה דם הפר ושעיר, למ"ד מערבין לקרנות כדי להזות על קרנות המזבח, והשירים לא הוי דבר שבמנין .
וזה שנים רבות שהצעתי דבר זה לפני ת"ח שבעירנו טאמשאוו חדש ושמו ר׳ בעריל שו"ב ז"ל ולבסוף ימיו נתקבל שם למו"צ, וסיפר לי שהוא בעצמו דיבר עם האיש [שמסר את החידוש של הרי''מ לבעל שואו''מ] בביהמ"ד דעיר גור, וסיפר לו, שכאשר שמע מהשואל ומשיב שדחה דברי רבינו הגדול ז"ל הלך לביתו ועיין בהדבר וראה שטעה בתמיהתו על דברי רבינו ז"ל. ואחר איזה ימים הלך להרב הנזכר [השוא''מ] והראה לו שטעה, והודה לדבריו, ואמר לו בזה הלשון, שאינו יודע אם יוכל לתקן זאת, כיון שכבר כתב זה בהכתבים שלו. ע"כ שמעתי מהמו"צ ר׳ דוב ז"ל.

[איש_ספר]

מתוך אגרת של בעל האשכול אל ר' נתן אבי ראב"ן הירחי בעל המנהיג (נדפסה לראשונה ע"י א קופפר בתרביץ ואח"כ בראש ס' המנהיג מהדו' רפאל בהוצאה השניה):

ופרשיות של יד שהן בעור אחד בכרך אחד וכתובות כסדר האמורין בתורה יש מי שכותב כולן בדף אחד ויש מי שכותב כל פרשה ופרשה דף בפני עצמו אע"פ שהן בקלף אחד ואני מצאתי כן בתפילין שהיו מן החסיד ר' אבון ממיורקא תלמידו של הרב אלפסי ז"ל וכן נכון בעיני אלא שהרב ר' יהודה בר' ברזילאי זצ"ל היה כותבן בדף אחד אבל זה ישר בעיני שיהיו כל אחד ואחד דף בפני עצמו שקורין בל' קלונביל

האם דעה יחידאית? ובכלל מה מקור הדין לעשות בארבע עמודים (נזכר ברמב"ם פ"ב ה"י, והשו"ע השמיט! ומ"ב העתיק בתחילת סי' לב)

הראני כל זה הגאון המקובל ר"י עדס שליט"א

[א. חיים]

דעת הר"נ בפרק כירה ע"פ הירושלמי, שחובת תנאי חזרה בשבת היא רק בנטל את הקדירה מע"ג האש מבעוד יום ובא להחזירה בשבת, אבל בנטלה בשבת אפי' הניחה ע"ג קרקע יכול להחזירה. וכן יש שנהגו עפ"ז להקל כשנטלה בשבת, גם באיסור חזרה לתוכה. כמבואר כ"ז בב"י או"ח סי' רנג ורמ"א ס"ב וס"ה.
אולם בשו"ת תשב"ץ ח"ב סי' קל מביא שיש מקילים ע"פ הירושלמי להחזיר בנטלה בשבת, גם ע"ג כירה שאינה גרופה וקטומה. הובא בברכי יוסף או"ח שם סק"ב. אבל באמת היש מקילים לא היו דעת יחיד בכל הדורות, כיון שכן משמע בשו"ת חת"ס או"ח סי' עח ד"ה עוררני. רק שהחת"ס כתב כן דרך לימודו ולא פסק כן למעשה, כפשוט.

[עושה חדשות]

הריטב"א ב"מ ד"ו (הו"ד גם בשטמ"ק) נוקט דמעשר בהמה ניתן לכהן. ועמד בזה המהרי"ט אלגאזי בבכורות פ"א. וכבר הביאו ממדרש לקח טוב פ' בחוקותי דמשמע שם כהריטב"א, ועכ"פ מכלל יחידאה לא נפקא.

[סעדיה]

נותר אינו בטל אפי' באלף - יד רמ"ה סנהדרין פ"ג ע"א (כמו שדקדק הגר"י ענגיל בבית האוצר).

[עדיאל ברויאר]

לפום ריהטא, דעה מיוחדת וכמעט יחידאית - בעל המאור (שבת דף יב בדפי הרי"ף) נוקט שהתכלת מעכב את הלבן. כך גם כותב העיטור בשם ר' יצחק ב"ר ברוך וחולק עליו (וראה תמים דעים סי' רכד. דעת ר' יצחק שהא דהתכלת מעכב את הלבן גורם לכך שהמצווה בימינו הופכת לדרבנן. וצ"ב מדוע בספר "מקור חיים" לבעל שו"ת חוות יאיר [מוריה, שנה י גליון ט-י, אב-אלול תשמ"א, עמ' כח], כתב שאין בימינו ציצית דאורייתא).
וכך דייקו גם המהדירים בדעת ר' יונה שנזכרה בשו"ת הרשב"א מכת"י סי' כב. ויש מקום לעיין בדעת מהר"ם (שו"ת מהר"ם דפוס לבוב סי' שסה=שו"ת הרשב"א ח"א סי' תתעח. ויעוי' בתשב"ץ קטן סי' מד ולעומתו בטור סי' שא), ואכמ"ל.

[עושה חדשות]

עשרת בני המן בנשימה אחת, לעיכובא?
המקורות מתוך "תורת הקורא" לידידינו "אחד מעיר".
ראבי"ה סי' תקסד - וצ"ע מדבריו בסי' תקמב

בפ"ב בירושלמי רבי חייא בר אבא דמן יפו צריך לומר בנשימה אחת ועשרת בני המן עמהם, ודכותיה איתא בגמרא דידן בני המן ועשרת בנשימה אחת, ולא מסיים בני המן כמו בירושלמי, ואנן סמכינן אגמרא דידן. ומספקא לי אי למצוה אי לעכב ולהחזיר, ובירושלמי בעי דכוותיה [לענין] אריח על גבי אריח דבני המן, ומסיק דלעכב, ולא ברירא לי הכא מאי. ותו מסיק בירושלמי אמר רבי יוסי בר בון צריך שיהא איש בראש דפא ואת בסופה שניץ ונחית כהדין קונטרא רב אמר צריך לומר ארור המן וארורים בניו אמר רבי פנחס <צריך לומר> חרבונה זכור לטוב. והעם נהגו לומר ארור. ובפרק שני דמכילתין בגמרא דידן גרסינן אמר רבא מחייב אינש לבסומי נפשיה עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי. נראה דכל הני צריך למצוה בעלמא ולא לעכוב

מחזור ויטרי סי' רמז -

וצריך לומר עשרת בני המן בנשימה אחת. ואם טעה או נאנס יחזור אותם מראש

יותר מופלא, זה השיטה המובאת במהרי"ל, ז"ל -

אמר מהר"י סג"ל מעשה במגנצא פעם אחת שהפסיק הקורא שלא הספיק לומר שמות הרשעים בנשימה אחת. והצריכוהו חכמי העיר לחזור לראש המגילה, וזה היה טורח ציבור בחנם דהיה די לו לחזור לחמש מאות איש

ויל"ע מה הנידון בראבי"ה על לעיכובא, כי הרי המשיך לדון כה"ג על לבסומי וכד', ומשמע דאין כוונתו לדון שזה יעכב את מצוות הקריאה, ויברך שוב על מקרא מגילה, אלא הנידון הוא האם זה מצווה בעלמא או חיוב.

[עושה חדשות]

מרדכי חולין רמז תשלז -

ליכא למימר ביטול ברוב אלא בדבר שהיה ניכר בפני עצמו תחלה ואחר כך נתערב אבל בדבר שתחלת ביאתו לעולם מעורב כגון בב"ק וביבמות ליכא למימר דבטיל

והאחרו' האריכו הרבה בכלל מחודש זה, אבל לע"ע לא מצאתי מי מהראש' שכ"כ.
ויל"ע בד' המקנה בקידושין סד: דמשמע דנקט כלל זה גם לגבי דינא דכל דפריש וכו' ולא רק בביטול ברוב.

[עושה חדשות]

יראים סי' רמא -

נביא השקר. הזהיר הכתוב על נביא השקר בפ' שופטים דכתיב אך הנביא אשר יזיד לדבר דבר בשמי אשר לא צויתיו לדבר לא צויתיו אזהרה וענש הכתוב בסמוך ומת הנביא ההוא וכל מיתה האמורה סתם אינה אלא חנק ... אמר רב דאמר קרא אך הנביא אשר יזיד לדבר דבר זה המתנבא מה שלא שמע אשר לא צויתיו לדבר זה המתנבא מה שלא נאמר לו דמשמע אשר לא צויתיו הא לחברו צויתי ואשר ידבר בשם אלהים אחרים זה המתנבא בשם עבודת כוכבים ומת הנביא ההוא. הלכך יזהר אדם אפי' דרך בדחנות ושחוק [מלומר] הקב"ה אומר לי כך ולפי שראיתי בני אדם אומרים כך ואינם מרגישים בעון הדבר כתבתיו

והובא בהגה"מ ע"ז פ"ה.
--האם כוונתו לאסור גם באופן של שחוק דכו"ע ידעי דאין כוונתו לומר דברים כהוויתן?

[זרע הארץ]

בתולדות אדם כ' שכו

[עושה חדשות]

בתולדות אדם כ' שכו

כוונת הרב זרע הארץ היא כך כפי שביאר לי בהודעה פרטית
בתולדות אדם למהר''ז מוואלאז'ין מבואר כן, כלפי מקרה דומה שהיה זקן שהתבטא בלשון הכתוב 'וה' אמר אלי', ומהר''ז הגיב בזעזוע שעובר על מתנבא מה שלא שמע.

[איש_ספר]

מרדכי חולין רמז תשלז -

ליכא למימר ביטול ברוב אלא בדבר שהיה ניכר בפני עצמו תחלה ואחר כך נתערב אבל בדבר שתחלת ביאתו לעולם מעורב כגון בב"ק וביבמות ליכא למימר דבטיל

והאחרו' האריכו הרבה בכלל מחודש זה, אבל לע"ע לא מצאתי מי מהראש' שכ"כ.

ראה כאן ד"ה הן אמת ואילך.

[אוצר החכמה]

יראים סי' רמא -

נביא השקר. הזהיר הכתוב על נביא השקר בפ' שופטים דכתיב אך הנביא אשר יזיד לדבר דבר בשמי אשר לא צויתיו לדבר לא צויתיו אזהרה וענש הכתוב בסמוך ומת הנביא ההוא וכל מיתה האמורה סתם אינה אלא חנק ... אמר רב דאמר קרא אך הנביא אשר יזיד לדבר דבר זה המתנבא מה שלא שמע אשר לא צויתיו לדבר זה המתנבא מה שלא נאמר לו דמשמע אשר לא צויתיו הא לחברו צויתי ואשר ידבר בשם אלהים אחרים זה המתנבא בשם עבודת כוכבים ומת הנביא ההוא. הלכך יזהר אדם אפי' דרך בדחנות ושחוק [מלומר] הקב"ה אומר לי כך ולפי שראיתי בני אדם אומרים כך ואינם מרגישים בעון הדבר כתבתיו

והובא בהגה"מ ע"ז פ"ה.
--האם כוונתו לאסור גם באופן של שחוק דכו"ע ידעי דאין כוונתו לומר דברים כהוויתן?

לא הבנתי את השאלה. הלא זה בדיוק מה שהוא אומר.
אתה יכול לשאול למה? למה נראה לו שגם בדרך בדחנות ושחוק גם צריך להחמיר הלא כו"ע ידעי שאין כוונתו אלא בדרך שחוק? אבל ברור למדי שזה מה שהוא אומר.

[עושה חדשות]

יראים סי' רמא -

נביא השקר. הזהיר הכתוב על נביא השקר בפ' שופטים דכתיב אך הנביא אשר יזיד לדבר דבר בשמי אשר לא צויתיו לדבר לא צויתיו אזהרה וענש הכתוב בסמוך ומת הנביא ההוא וכל מיתה האמורה סתם אינה אלא חנק ... אמר רב דאמר קרא אך הנביא אשר יזיד לדבר דבר זה המתנבא מה שלא שמע אשר לא צויתיו לדבר זה המתנבא מה שלא נאמר לו דמשמע אשר לא צויתיו הא לחברו צויתי ואשר ידבר בשם אלהים אחרים זה המתנבא בשם עבודת כוכבים ומת הנביא ההוא. הלכך יזהר אדם אפי' דרך בדחנות ושחוק [מלומר] הקב"ה אומר לי כך ולפי שראיתי בני אדם אומרים כך ואינם מרגישים בעון הדבר כתבתיו

והובא בהגה"מ ע"ז פ"ה.
--האם כוונתו לאסור גם באופן של שחוק דכו"ע ידעי דאין כוונתו לומר דברים כהוויתן?

לא הבנתי את השאלה. הלא זה בדיוק מה שהוא אומר.
אתה יכול לשאול למה? למה נראה לו שגם בדרך בדחנות ושחוק גם צריך להחמיר הלא כו"ע ידעי שאין כוונתו אלא בדרך שחוק? אבל ברור למדי שזה מה שהוא אומר.

אין הכרח שהוא אסר גם בכה"ג. יתכן שהוא אסר רק באופן שזה שחוק אצל האומר, אבל השומעים מפרשים שכוונתו לומר שהיה כך באמת. אבל אם הוי דרך שחוק בליבו ובלב כל אדם, א"כ אין באמירתו כלום. ולזה דעתי נוטה.

[אוצר החכמה]

זה נראה מוזר מאד לפרש את דבריו שמתכוון למישהו שעושה מעצמו נביא וכולם מאמינים לו אבל הוא מתכוון לעשות מהם צחוק.
אתה חושב שמה שאומר שראה אנשים אומרים כך ולא שמים לב לזה שזה איסור, כוונתו לאנשים שמצליחים לרמות את האנשים שהקב"ה דיבר אליהם?
אין מה לעשות הוא כנראה אסר גם אמירה בדרך שחוק אע"פ שזה נראה לך תמוה.

[עושה חדשות]

ריטב"א ברכות לה:

היכי דמי אי דקא שתי ליה. פירוש בעיניה אזוקי קא מזיק ליה. פירוש האי מפסיד השמן הוא וחשוב כמזיק ולא חשיבא הנאה כלל כדתנן לגבי תרומה דמשלם את הקרן ולא חומש. פירוש דאין חומש אלא בנהנה דהתורה אמרה איש כי יאכל קודש פרט למזיק ומן הדין מזיק להקדש פטור אלא דרבנן חייבוהו בקרן כשיש לו בעלים כגון דאתא ליד כהן אבל ודאי אי לא אתא לידא דכהן בלאו הכי נמי פטור דממון שאין לו תובעים הוא

והיינו דס"ל דמזיק מתנו"כ אחרי שבאו ליד כהן, אינו חייב לשלם אלא מדרבנן.
וצ"ע.

ואולי יש להביא ע"ז את דברי הרמ"ה בשלהי סנהד', שכתב -
מסתברא דהאי דלא שרפינן להו משום דכיון דאיקרו קדש אף על גב דמטו לידו הן שלל שמים מיקרו דכהנים כי קא זכו [מגבוה קא זכו] וכל היכא דאיתינהו ממונא דגבוה נינהו ורחמנא הוא דזכי להו לכהנים למיכלינהו בטהרה ולזכונינהו להדדי ובדין הוא דלישתרו באכילה אלא כיון דמטו ליד כהן ודמיא לממוניה אחמירו רבנן עלייהו משום חומרא דעיר הנדחת למיסרנהו בהנאה
ודו"ק

[עושה חדשות]

סליחה אם זה כבר הובא לעיל
שי' הראב"ד בחידושיו בע"ז דע"ג ובתמים דעים ז, לו, דלהלכה יש לפסוק דקמא קמא בטיל אפי' אם כעת נתרבה האיסור יותר מכדי נתינת טעם בכל התערובת. ועי' בד' הראש' בע"ז שם דפליגי עליה, והאריכו בראיות.

אגב, הראיה הברורה היא לכאו' ממס' בכורות דכ"ב, שם אמרי' דטומאה עוררת טומאה וחוזר וניעור, ול"א קק"ב. אבל בתמ"ד הנ"ל מחלק בין איסור לטומאה עי"ש. וצל"ע בד' הרמב"ן שהאריך מאד בכל הראיות בעד שי' הראב"ד ונגדה, ואילו את הראיה הזו הזכיר בקצרה ובלי התייחסות מיוחדת, ז"ל והביאו לכאן מזו שאמרו בבכורות גבי ציר אבל לקדירה מצא מין את מינו ונעור, ולולי דמסתפינא הוה אמינא דט"ס יש כאן והשמטת דברים.

גם, נחלקו הפוס' האם הראב"ד התיר אפי' שעכשיו האיסור הוא כבר "רוב" בתערובת, או דבכה"ג לא התיר, והנידון הוא רק באופן שעכשיו יש בו שיעור של נתינת טעם, אבל לדידיה נמי נתרבה האיסור חוזר ונאסר.
ואם הראב"ד התיר בכל אופן, אשכחנא תערובת של אלפי נבילות ושתי שחוטות, והכל מותר מדין ביטול ברוב...
אכן יחיד ומיוחד.

[עושה חדשות]

אשכול מעניין.
מן התועלת שבאשכול אם ימצאו החברים על דעה הידועה כיחידאית, שבאמת יש לה חברים.

שי' הראב"ד בחידושיו בע"ז דע"ג ובתמים דעים ז, לו, דלהלכה יש לפסוק דקמא קמא בטיל אפי' אם כעת נתרבה האיסור יותר מכדי נתינת טעם בכל התערובת. ועי' בד' הראש' בע"ז שם דפליגי עליה, והאריכו בראיות.

ראיתי שהמאירי בע"ז כותב על שיטת הראב"ד כך -

חלב ודם בתבשיל ויין במים וכיוצא באלו מאיסורין הנמוחים הבטלים בששים רוב מפרשים מסכימים בהם שכל שלא נפל אסור לתוך התר בבת אחת בכדי נתינת טעם ראשון ראשון בטל אפילו כל היום שכיון שנתבטל אינו חוזר ונעור ולא עוד אלא שמצטרף להתר לבטל האיסור

עוד התבוננתי, דבאמת רבה המבוכה בזה האם מדאו' כו"ע מודו דקק"ב, ורק רבנן גזרו דחוזר וניעור, או דהראש' החולקים על הראב"ד ס"ל דלעולם ל"א קק"ב אלא חוזר וניעור מדאו', (והאריך בזה ביד יהודה סי' צט סקכ"ה), ועכ"פ הרי יתכן דמדאו' כו"ע מודו לראב"ד.

דבר נוסף, הראב"ד בחי' הביא מקור לסברתו דקק"ב מהא דמשערי' לפי תחילת הנפילה, אע"ג שרואה אח"כ דההיתר נתמעט והאיסור לא נתמעט כ"כ. וזה ודאי צ"ע דסו"ס האיסור הניכר עדיין לא בטל.

עוד יש להתבונן, דלכאו' הרי מצינו מקרים שביטול ברוב פוקע, דוג' "פגם ולבסוף השביח" וכיו"ב. וי"ל דיסוד הדין של קק"ב אינו קובע שאיסור שהותר בביטול לא יחזור וייאסר, אלא דלעולם אפשר לדון כל נפילה בפנ"ע וממילא דכלפי כל נפילה אכתי איכא רובא. ונפק"מ בזה לפלוג' האחרו' (מקור חיים ויד יהודה) בדבר המתבטל ברוב, ונעשה אח"כ דבר שיש לו מתירין, (ויצוייר כה"ג ע"פ התוס' בע"ז עג: בטורח והוצאה, ודו"ק), האם חוזר וניעור או דעומד בהיתרו. דלהנ"ל אין לזה שייכות ליסוד הראב"ד דקק"ב כי דנים כל נפילה בנפרד, אבל אם פקעה סיבת הביטול מצ"ע אינו נשאר בהיתרו הראשון.

ועוד דבר, הש"ך בסי' צט סקכ"א כ' דאף להחולקים על הראב"ד בחוזר ונותן טעם, מ"מ יש להקל כמותו בביטול יבש ביבש חד בתרי, דאפי' אם נתרבה האיסור אכתי מותר. וזה חידוש דריבוי האיסור אינו אלים כנתינת טעם, אפי' שפקע לגמרי כל ענין רוב ההיתר. וי"ל.
ותליא קצת בהמבו' לעיל, דיתכן לומר שאם נתרבה האיסור אכתי אי"ז טעם להפקיע את הביטול כי אפשר לדון כל נפילה של מיעוט בנפרד, משא"כ בנתרבה עד שהוא נותן טעם, המיעוט עצמו השתנה ליתן טעם וכבר אין בו סיבת ביטול. וי"ל בעוד אופנים, ואכמ"ל.

עריכה - להלן יבו' כן עוד מדברי ר"ת ומשי' הרמב"ם, וא"כ הראב"ד אינו יחידאה כ"כ...

[ספרים וועלט]

דעת בעל העיטור הובאה בטור סי' תמ"ח שחמץ של גוי שעעה"פ אסור!