עשה דוחה ל"ת ומצווה הבאה בעבירה

[החתן סופר]

זה משכבר הימים וזמנים טובא שאני מתלבט בין שני המושגים איך לעמת ולאמת אותם אחד עם השני, אם מישהו יוכל לעזור ליישב הדברים אשריו ואשרי חלקו.

לכאורה כל מצווה הבאה בעבירה יש בה עשה דוחה ל"ת, ואלו החילוקים שהעלתי פעם:

1.סברא- בדין מצווה הבאה בעבירה זה כשיש לי אפשרות אחרת פוטנציאלית לקיום המצווה בלי עבירה (אפילו אם עכשיו אין לי סוכה אלא רק גזולה) לאו דגזל אינו מוכרח לקיום המצווה משא"כ צרעת ומילה.

2.יד מלך (חמץ ומצה ו'-ז')- דווקא בגזל יש דין מצווה הבאה בעבירה אבל לא בשאר עבירות ששם חל דין עשה דוחה ל"ת. (דברים שקשה לקבלם ובמיוחד שהקובץ העיר עליו שלא משמע כמוהו מכל המפרשים).

3. היה לי מקרה מקום לשו"ת מראה יחזקאל סי' מ' אך איני זוכר את תורף דבריו.

אם נידון פעם באתר שמישהו יעלה בבקשה, או יעלה מראי מקום אחרים, תודה רבה.

[סעדיה]

או"ש חו"מ פ"ו ה"ז

חי' הגרש"ש נדרים סו"ס א'

[יצג]

יועיין חידושי רבנו דוד פסחים לה ע"ב, מעמ' קצח ואילך.

[חכמה בינה ודעת]

החילוק הראשון שהעלית - לכאו' - אינו נכון: עיין תוס' [יבמות ד.] בסוגית 'עשה דוחה לא תעשה'. שם כתבו שכל חידושו של דין עדל"ת נאמר דווקא במקום שיש אופציה אחרת למצוה - בכו"א קיום העשה חשוב מקיום הלא תעשה.

[שומע ומשמיע]

יועיין חידושי רבנו דוד פסחים לה ע"ב, מעמ' קצח ואילך.

ג"א מצטרף להנ"ל...
ולאחר העיון צריך להבין מה החילוק שאומר שם, ולמה באה כל אריכות דבריו.
ולענ"ד כך:

החילוק שהוא אומר זה שעדל"ת הוא כשיש סתירה בין המצווה לעבירה, אפילו אם אפשר לקיים את המצווה באופן אחר. כגון בייבום יש סתירה בין מה שמצוות ייבום אומר על האשת אח לבין האיסור. או בציצית, המצווה אומרת שלבישת השעטנז היא מצווה והל"ת אומר שזה איסור.

אבל באוכל מצת טבל המצווה לא אומרת שיש מצווה באכילת מצה זו, אלא היא מחייבת את האדם לאכול מצה. אלא שהוא נצרך לקיים את המצווה על ידי העבירה.
דהיינו הסתירה לא קיימת בין המצווה לעבירה, אלא בקיום של האדם שמקיים במעשה זה מצווה ועבירה.
ו
זה מה שמאריך שם שבכה"ג אמרינן שב ואל תעשה עדיף, ובדיעבד הוי מצהבב"ע. שבא לומר שאין כוח לאדם לדחות את העבירה בשביל קיום המצווה, ואדרבה אומרים לו אם אינך יודע מה לעשות שוא"ת. ורק אם המצווה עצמה 'תתווכח' עם העבירה היא תתיר אותה.

[חכמה בינה ודעת]

יועיין חידושי רבנו דוד פסחים לה ע"ב, מעמ' קצח ואילך.

ג"א מצטרף להנ"ל...
ולאחר העיון צריך להבין מה החילוק שאומר שם, ולמה באה כל אריכות דבריו.
ולענ"ד כך:

החילוק שהוא אומר זה שעדל"ת הוא כשיש סתירה בין המצווה לעבירה, אפילו אם אפשר לקיים את המצווה באופן אחר. כגון בייבום יש סתירה בין מה שמצוות ייבום אומר על האשת אח לבין האיסור. או בציצית, המצווה אומרת שלבישת השעטנז היא מצווה והל"ת אומר שזה איסור.

אבל באוכל מצת טבל המצווה לא אומרת שיש מצווה באכילת מצה זו, אלא היא מחייבת את האדם לאכול מצה. אלא שהוא נצרך לקיים את המצווה על ידי העבירה.
דהיינו הסתירה לא קיימת בין המצווה לעבירה, אלא בקיום של האדם שמקיים במעשה זה מצווה ועבירה.
ו
זה מה שמאריך שם שבכה"ג אמרינן שב ואל תעשה עדיף, ובדיעבד הוי מצהבב"ע. שבא לומר שאין כוח לאדם לדחות את העבירה בשביל קיום המצווה, ואדרבה אומרים לו אם אינך יודע מה לעשות שוא"ת. ורק אם המצווה עצמה 'תתווכח' עם העבירה היא תתיר אותה.

אשמח אם תתייחס לדברי התוס' ביבמות [ד.] שם הוא כותב: שכל עשה דוחה לא תעשה מדבר על מקום בו יש אפשרות אחרת לקיום המצוה. אם ניקח את ציצית כדוגמא; גם אם ישנה אפשרות אחרת לקיים בה ציצית, יכול לקיים בצורת האיסור - באם הוא מקיים בה מצוה.

[שומע ומשמיע]

אכן החילוק אינו האם יש אפשרות אחרת. אלא האם הסתירה היא מצד המצווה.
דהיינו נניח בציצית, גם אם יש אפשרות אחרת לקיים ציצית, הרי שכעת המצווה מגדירה את השעטנז הקיים לפנינו כמצווה.

אבל במצת טבל, המצווה לא אומרת דבר סותר לאיסור. האיסור אומר שהמצה אסורה באכילה, והמצווה לא מגדירה את המצה כדבר שמצווה לאכלו. כי המצווה מחייבת אכילת מצה, ולא אומרת שיש מצווה שהמצה תיאכל.

רק לאדם שמחוייב בלילה זה לאכול מצה, וכעת זה המצה שיש לו, יש סתירה מה לעשות. אבל זה לא יכול להתיר את האיסור.

[עושה חדשות]

או"ש חו"מ פ"ו ה"ז

הגעתי היום אצל דבריו הנפלאים שם, הריני לצטט.

אין אדם יוצא ידי חובתו באכילת מצה שהיא אסורה לו כו', זה הכלל כל שמברכין עליו ברהמ"ז יוצא בו ידי חובתו, וכל שאין מברכין עליו כו' אינו יוצא בו י"ח.
הנה הארי החי (שאגת אריה) בסימן צ"ו האריך בזה, דלדידן אתי עשה ודחי ל"ת, והעלה דלא כרבינו. ולענ"ד נראה דרבינו רוח אלקים קדישין בי' להבחין הגדר האמיתי בהך דעשה דוחה ל"ת, דהעדר הדבר מורה על אפסות, דלא מצאנו בבבלי דידחה עשה דאכילה ל"ת, לאכול דבר האסור והטמא. לכן הציור האמיתי הוא, דזה לא יתכן דעבור קיום עשה שיקוים, היינו אכילת מצה שצוהו השי"ת, לאכול דבר האסור באכילה, ואכילתו נמנעת מחפץ השם, רק מצאנו ככה שעבור עשה דאכילת בשר פסח ישבור העצם שיש בו מוח, דהמוח אינו דבר האסור באכילה, שאם נפקע העצם מצוה לאכול המוח, א"כ אמרינן כיון דאי אפשר לקיים עשה דאכילה רק באופן שיעשה פעולה האסורה אתי עשה ודחי ל"ת, וגדולה מזו מצינו בזבחים (צז, ב) דבשר קודש שבלע בשר פיגול, פריך דניתי עשה דאכילת כשרה ולידחי ל"ת דאכילת פסולה. דתמן האיסור הוא רק במה שנבלע, א"כ אמרינן דמצוה עליו לאכול בשר קודש, והבשר שאוכל הוא קודש, אלא שמוכרח עבור זה לאכול גם פסול, אמרינן דאתי עשה ודחי ל"ת, דאם לא היה נבלע הפסול היה הכשר בר אכילה, והמצוה לאכול את הכשר לא נפקע ממנו, לכן מה שאוכל את הפסול הוי רק כפעולה של איסור בשעת קיום המצוה, והוי כפעולת שבירת עצם, שמוכרח לעבור קודם קיימו את המצוה, אבל שיתרצה לפני קונו ויקיים מצות אכילת מצה במה שמצוה שלא לאכול, היינו כלאים וטבל וכי"ב, זה מן ההפכים, ודו"ק.
אך צריך מובן אמאי מפלפל הגמרא טובא בהך דריש יבמות (ג, ב), דליתי עשה דיבום וידחה ל"ת דעריות, דבאמת מסיק בדף כ' ע"א דחייבי לאוין מתיבמין מן התורה, ותמן האיסור והמצוה שניהם על הביאה וזה מתנגד לדברינו. אולם האמת, כי אם המצוה אינה חלה על האדם בחיוב, אלא שמתיחסת היא אל הדבר שבו האיסור, כמו יבום, שאינה מצוה המוטלת על קרקפתא דגברי בכלל, אלא שאם מת אחיו והניח אשה בלא בנים מצוה מה"ת ליבם אותה אשה, וכי היא מחייבי לאוין אמרינן דעשה דחי לא תעשה, וכמו כלאים בציצית, דאף על גב דבעשה דלבישה איכא ל"ת דלא תלבש שעטנז מ"מ דחי', וטעמא משום דהמצוה מתיחסת אל הבגד, דאם אין לו בגד אינו מחויב בציצית, רק אם יש לו בגד, וא"כ הבגד מתיחסת אליו המצוה, אבל מי שמחויב לאכול כזית מצה הלא מצוה זו אינה מתיחסת אלא על קרקפתא דגברא מונח החיוב שיאכל כזית מצה. ובמה יתרצה בדבר הנאסר, חלילה לקדוש ישראל להתכבד בדבר האסור והטמא.
ונחזור להצעה ראשונה, דלכן הוי דחי עשה דתגלחת מצורע בצפרים [לולא דגלי קרא] לשילוח הקן (חולין קמא, א), דתמן הצפור אינה אסורה, ואם אינה רובצת מותרת, אלא שפעולה זו ליקח האם מעל הבנים מוכרח לעשות קודם קיומו המצוה של צפרים. אבל שיקיים מצוה המוטלת על כתפא דיליה במצוא דבר האסור, שקיום המצוה היא באכילת המצה, והאיסור הוא ג"כ באכילה של מצת כלאים, זה אי אפשר להיות רק באופן שהמצוה מתיחסת אל הדבר האסור. ובזה יבא שלום בכל סוגיות הש"ס, וכן בשבת דף קל"ג ע"א דאמר ואי איכא אחר ליעבד אחר כו' [אף על גב דתמן לא שייך הגדר, משום דהמצוה מוטלת ומתיחסת אל הבן, דהא אם אחר ימול אין בילד זה שום עבירה, ודחי ל"ת, וע"כ דתאמר דהמצוה זו מתיחסת אל האב, כמו דאמרת כאן שהמצוה מתיחסת אל הדבר שבו מונח האיסור, והבן] דהמצוה של מילת הבן אינה מושלמת ונגמרת בקציצת הצרעת, רק בחתוך האבר, אלא שאי אפשר לקיים החתוך בלא קציצת הצרעת, לכן כי ליכא אחר שפיר דחי, ומהיל האב.
אולם מה נעשה ביום שידובר מדברי הירושלמי (עיין חלה פ"ב ה"א תוס' ד"ה אקרוב קידושין לח, א), דפריך דליתי עשה דאכילת מצה וידחה ל"ת דחדש, דמורה ההיפך ממה שביארנו. ונראה שורש הדבר, דלמשל, אכילת יוהכ"פ הוא איסור המונח על קרקפתא דגברי, לא יתכן לומר שהמאכלים כולם אסורים, אלא שהוא איסור ומניעה המונח על האדם לשום רסן לתאות אכילתו כיום תמים, ומטעם זה כתבו הקדמונים דאמרינן דמערבין ביוהכ"פ (עירובין ל, ב) הואיל וחזי לקטנים, משום דאין זה איסור חפצא, אלא איסור גברא יעו"ש, א"כ הכא נמי בחדש יש לחקור אם היא מניעה שחלה על האדם לעכבו עד קדמו פני אלקיו בבכוריו, ואין זה איסור המונח על כל החדש, או דהוי איסור חפצא כערלה וכלאים, אף על גב דהוא איסור זמניי. והנה אם הוא איסור המונח אקרקפתא דגברי א"כ שפיר אתי עשה ודחי ל"ת דחדש, כמו דתאמר שאם העשה מתייחס אל דבר הנאסר העשה דחי ל"ת, ה"נ אם העשה והל"ת שניהם אקרקפתא דגברי, ואל העושה אותם מתיחס גם העשה גם הל"ת, אתי עשה ודחי ל"ת. ובזה פליגי בבלי וירושלמי. דבריש פ"ב דפסחים (כא, ב) אמרינן דכ"מ שנאמר לא תאכל הוא איסור הנאה, ויליף מנבילה כו', ופריך הגמרא (שם כג, א) מהך דחדש דשרי בהנאה, דתנן ומאכיל לבהמה. ובבלי משני דגלי רחמנא קצירכם, אלמא דסבר דהוי איסור על המאכל, כמו נבילה וטריפה. ובירושלמי (שם פ"ב ה"א) משני א"ר אמי כו' שניא היא שקבע הכתוב זמן. ופירוש, דאין זה דומה לכל האיסורין, אלא שהוא מניעה על האדם, כאיסור אכילת יוהכ"פ וכדומה, שהוא עיכוב זמן מה באכילת האדם, וא"כ לא שייך לומר שהתורה הרחיקה זה ואסרה אותן בהנאה, ולהכי הירושלמי לטעמיה פריך שפיר דליתי עשה דמצה ולדחי ל"ת דחדש, דשניהן מוטלין אכתפיה דגברא ודו"ק. ומש"ה אין זכר לזה בדברי בבלי בקידושין, אף על גב דלשיטת הבבלי קיי"ל דעשה דוחה ל"ת אף על פי שאינה כתובה בצדה.
ובזה יתישבו קושית תוס' (פסחים פח, א ד"ה לישא) דניתי עשה דפרו ורבו ולידחי ל"ת דלא יהיה (קדוש) [קדש] כיון דהמצוה מוטלת עליו לקיים פו"ר, ואינה מתיחסת אל השפחה האסורה, ואיך יקוים עשה בביאתה שאסורה עליו, וכדפירשתי. ול"ש לומר דהחצי בן חורין מקיים עשה דפו"ר בבת חורין והא דחצי עבד מוכרח לעבור הוי כמו חצי זית פסול מיבלע בכשירה דדחי, דזה לא דמי כמובן. ודו"ק.


כמדומה, שלש' הר"מ בפיה"מ נדרים פ"ב, מסייעתו קצת בעיקר הדבר.
ז"ל -
ואמרו בנדרים אסור, מפני שאסר גוף הדבר שאין המצוה מתקיימת אלא בהיותו מותר, כגון שיאסור סוכה זו עליו שנעשת ישיבתה עבירה, והרי זה דומה למי שלא מצא בליל פסח אלא מצה שהיא אסורה באכילה כגון שהיתה טבל או הקדש שאסור לו לאכלה מפני שהיא מצוה הבאה בעבירה.
ודו"ק.

[החתן סופר]

ע"ע קרבן משה (פרידמן) סימן א ענף ב

[הגיונות]

אני מחפש מאמרים אקדמיים על ההבדל בין 'מצוות עשה' ל'מצוות לא תעשה' בספרות הקבלה. כלומר, מי נעלה ממי? מה ההבדל ביניהם? היכן שורשם העליון? וכו'.

מישהו יודע לעזור?

[עזריאל ברגר]

אני מחפש מאמרים אקדמיים על ההבדל בין 'מצוות עשה' ל'מצוות לא תעשה' בספרות הקבלה. כלומר, מי נעלה ממי? מה ההבדל ביניהם? היכן שורשם העליון? וכו'.

מישהו יודע לעזור?

מאמרים אקדמיים על קבלה - אינני מכיר.
אבל ראה ב"אגרת התשובה" שבתניא תחילת פרק א', ובמפרשי התניא שם.

[הגיונות]

כן, זה ידוע. מחפש מעבר לכך