שאין אדם מוריש שקר לבניו

[אבא יודן]

עדים אנו על התופעה המר הזו, שאנשים מבני כתות שונות כן מורישים שקר לבניהם, ואיך א"כ תואמים דברי הרמב"ן וביותר כשכל האמונה תלויה על יסוד זה.

[אריך]

אדם לא מוריש לבניו דבר שהוא עצמו יודע שהוא שקר, לכן כשמדובר על ארוע היסטורי כמו יצ"מ ומתן תורה, לא היו הדורות ההם עושים יד אחת להוריש שקר לבניהם אם לא היו העובדות האלה. אבל בשאר כל הדתות והכתות לא מדובר על עובדות המוניות אלא על "גילויים" פרטיים שסיפרו מאן דהו, והיו שהאמינו להם, והעבירו הלאה את אמונה זו שהם בעצמם האמינו לה לרוב פתיותם, או משום כל סיבה אחרת.

[מנין]

אריך, אינך מכיר אנשים שמורישים שקר לבניהם, כשהם יודעים שזה שקר?? [דו"ק בדברי פוהא"ש שכתב "כתות" ולא "דתות"]

[אריך]

לא. אני מדבר על שקר עובדתי גס שממציא מעמד המוני נורא (שיש לו משמעות עצומה לחיים שלהם). זה אין.

[פלתי]

ברור שאין אדם מוריש שקר לבניו. ועפ"י רוב אותם בני הכתות הם עצמם מאמינים לשקר שהנחילו להם אחרים, ולכן מורישים אותו לבניהם.
ואף אם תמצא מקרים מסויימים שהוריש אדם שקר לבניו, זה אולי אצל יחידים בגדר יוצא מן הכלל, אבל לא יתכן בקבוצת אנשים גדולה, ומכ"ש בעם שלם.

[מנין]

אז צריך לנסח את דברי (הרמב"ן) [העיקרים] מחדש: "אין עם שלם מוריש לבניו שקר גס על מעמד המוני נורא שיש לו משמעות עצומה לחיים"...

[אריך]

הרמב"ן מדבר על הטבע האנושי הבריא שאינו מוריש שקר לבניו. וב"פירוש התוספות" על הרמב"ן כתוב: וא"ת והלא בכל כלל יש יוצא מן הכלל, ויש חולי נפש, ומטורפים, שמורישים שקר לבניהם וגם לעצמם. וי"ל דהכא אין לתלות בכה"ג כיון דאיירי בעם שלם.

[מנין]

אגב, גם הרמב"ן אומר את זה?

זה מה שמצאתי בפרויקט השו"ת:

ספר העיקרים מאמר ד פרק מד
וזה כי הקבלה הנמשכת מן האב לבן אי אפשר שתכזב בשום פנים, כי לא יבחר שום אדם להנחיל את בנו שקר, והאב הראשון שקבל מן הנביא, אם לא שידע שהיה הנביא איש אמת לא היה מנחיל דבריו לבנו ובן בנו לבנו וכן עד היום

[ישא ברכה]

אין אדם שממציא שקר על בניו. [כי כל אדם רוצה בטובת בנו, והשקרן מהתל בשומע] יש אדם פתי שמאמין לכל מיני דברים ואת זה הוא מעביר לבניו. [וגם אם יש כזה דבר הוא מאוד מאוד נדיר. ול"ש לומר כן על רבים].

לכן היות ועם ישראל מספר שאבותיו סיפרו לו, הרי שתחילת הסיפור באבות ואין אדם מנחיל שקר לבניו.

מה שכתבו מקודם הוא אמת ויציב לחלק בין סיפור שתחילתו בסיפורים על אדם אחד שבמקרה הטוב מספרים עליו מופתים, ובמקרה הרע הוא מספר על עצמו גילויים. לסיפור שתחילתו במליונים לעיני כולם - מאורעות שאין להם שום פרשנות אחרת - מלבד זה שיש מצוי אחד שהוא סיבת המציאות וכל יכול.

אבל לשאלת פותח האשכול זו התשובה.

[אריך]

מנין. לא מבין מה מציק לך. בשלמא אם הרמב"ן (או מי שלא יהיה) היה אומר שאין עם שלם מוריש שקר לבניו, והמציאות היתה שמדובר באבא אחד או שניים, אז מובנת השאלה. אבל אם הרמב"ן אומר זאת על אבא אחד, והמציאות היא שביהדות יש עם שלם, אז מה הבעיה? עוד יותר טוב!

[סתם יהודי]

מנין. לא מבין מה מציק לך. בשלמא אם הרמב"ן (או מי שלא יהיה) היה אומר שאין עם שלם מוריש שקר לבניו, והמציאות היתה שמדובר באבא אחד או שניים, אז מובנת השאלה. אבל אם הרמב"ן אומר זאת על אבא אחד, והמציאות היא שביהדות יש עם שלם, אז מה הבעיה? עוד יותר טוב!

לכאורה, אי מהא לא איריא, כי אולי אנשי אותו "עם שלם" הם כולם צאצאי האב הקדמון ששיקר לבניו.
וכגון שהמשקר, אשר חי בחו"ל, אומר לבניו: "אני גולֶה - בן לאומה שלמה (החיה בארץ אחרת) - ששמעה יחד איתי בסיני כך וכך", ואז בניו של המשקר מעבירים לבנם את מה שאביהם סיפר להם: "אבינו סיפר לנו שהוא גולה - בן לאומה שלמה (החיה בארץ אחרת) - ששמעה יחד איתו בסיני כך וכך", ואז בני בניו של המשקר מעבירים לבנם את מה שאביהם סיפר להם: "אבינו סיפר לנו שאביו סיפר לו שהוא גולֶה - בן לאומה שלמה (החיה בארץ אחרת) - ששמעה יחד איתו בסיני כך וכך", וחוזר חלילה, עד שנוצר עם שלם שמספר לבניו את אותו הסיפור.

לכאורה, יש עוד בעייה בראייה הנ"ל, והפעם - לא שכלית - אלא עובדתית: הרי חלק נכבד מבני אומתנו, הם צאצאים של גרים קדמונים, ואף על פי כן מתברר עובדתית, שגם אותם צאצאי גרים - מוסרים לבנם את אותה עדות עצמה - כלומר מוסרים שאביהם סיפר להם כך וכך (במקום לספר שאביהם הוא צאצא של גרים קדמונים), באופן שעדותם הנמסרת אודות אביהם מפיהם - אינה שונה מהעדות הנמסרת אודות כל אב יהודי מפיהם של בניו המוחזקים שאינם צאצאי גרים (כגון כהנים או לויים וכדומה).

לכן, היו רבים (כולל הרמב"ם) שנמנעו מלהשתמש בראייה זו, והביאו ראיות אחרות.

פעם שמעתי מעל גלי האתר את הרב מרדכי נויגרשל שליט"א (שכידוע חיבר בדיוק על הנושא הזה את הספר "מסע אל פיסגת הר סיני"), שהתייחס לקושיה דומה של אחד ממאזיניו. אם אני זוכר טוב, הקושיה של המאזין על הראייה הייתה משהו מעין: "אבי לא סיפר לי על אביו את מה שטוענים שהוא אמור לספר לי על אביו", וזכורני שהרב השיב משהו מעין "בוא נניח שאתה צודק - ושבאמת זו לא ראייה גמורה - אבל עדין יש כאן עוד עניין", ואז הרב נפנה לפרט את אותו "עוד עניין" - שתוכנו לא זכור לי - אבל הבנתי שגם לדעתו הראייה המקורית איננה ראייה מוחצת (בשונה מכפי שניתן להתרשם כשקוראים את סיפרו הנ"ל).

על כל פנים, רבי נחמן מברסלב טען, שעיקר האמונה הוא "תמים תהיה עם ד' אלוקיך". זאת אגב אחת הסיבות לכך שהוא התנגד ללמוד במורה נבוכים, שעוסק (בין השאר) גם בהבאת ראיות. אם נלך לפי שיטתו של רבי נחמן, אז יוצא לכאורה שהוא אמור להתנגד גם לביסוס האמונה על ראייתם של ריה"ל ושל רמב"ן.

כמובן קטונתי מלהכריע בין כל הגדולים האלה, רמב"ם ורמב"ן ורבי נחמן והרב נויגרשל (להבה"ח), וכל דבריי לא נועדו אלא לדייק במה שניתן להסיק שכלית מתוך נוסח הראייה המקורית שעליה נפתח האשכול הזה.

[סגי נהור]

מחקתי, כי העירוני שאולי לא ראוי לדון בזה ברבים. סברתי וקיבלתי.
ואבקש מהכותב שאחריי שימחוק גם הוא את הציטוט.

[הרוצה להחכים]

אכן אבותינו הורישו לנו הרבה דברי מסורת והבל, שע"פ מאגרי המידע הנמצאים לפנינו, אנו רואים שאין להם בסיס. כמו כן הננו רואים מליוני נוצרים ומוסלמים המורישים את המורשת לדורות הבאים. אך בכל אלו האב לפחות משוכנע שהוא מוסר את האמת לבנו, רק אינו יודע שזה אינו אמת.
מעולם לא ראינו אב שיודע שמה שהוא מוסר הוא שקר ובכל זאת מתעקש להנחילו לבנו כאמת גמורה.

[אריך]

מנין. לא מבין מה מציק לך. בשלמא אם הרמב"ן (או מי שלא יהיה) היה אומר שאין עם שלם מוריש שקר לבניו, והמציאות היתה שמדובר באבא אחד או שניים, אז מובנת השאלה. אבל אם הרמב"ן אומר זאת על אבא אחד, והמציאות היא שביהדות יש עם שלם, אז מה הבעיה? עוד יותר טוב!

לכאורה, אי מהא לא איריא, כי אולי אנשי אותו "עם שלם" הם כולם צאצאי האב הקדמון ששיקר לבניו.
וכגון שהמשקר, אשר חי בחו"ל, אומר לבניו: "אני גולֶה - בן לאומה שלמה (החיה בארץ אחרת) - ששמעה יחד איתי בסיני כך וכך", ואז בניו של המשקר מעבירים לבנם את מה שאביהם סיפר להם: "אבינו סיפר לנו שהוא גולה - בן לאומה שלמה (החיה בארץ אחרת) - ששמעה יחד איתו בסיני כך וכך", ואז בני בניו של המשקר מעבירים לבנם את מה שאביהם סיפר להם: "אבינו סיפר לנו שאביו סיפר לו שהוא גולֶה - בן לאומה שלמה (החיה בארץ אחרת) - ששמעה יחד איתו בסיני כך וכך", וחוזר חלילה, עד שנוצר עם שלם שמספר לבניו את אותו הסיפור.

לכאורה, יש עוד בעייה בראייה הנ"ל, והפעם - לא שכלית - אלא עובדתית: הרי חלק נכבד מבני אומתנו, הם צאצאים של גרים קדמונים, ואף על פי כן מתברר עובדתית, שגם אותם צאצאי גרים - מוסרים לבנם את אותה עדות עצמה - כלומר מוסרים שאביהם סיפר להם כך וכך (במקום לספר שאביהם הוא צאצא של גרים קדמונים), באופן שעדותם הנמסרת אודות אביהם מפיהם - אינה שונה מהעדות הנמסרת אודות כל אב יהודי מפיהם של בניו המוחזקים שאינם צאצאי גרים (כגון כהנים או לויים וכדומה).

נו באמת. אותה גולה מספר שקר על אומה שלימה שנמצאת לדבריו מעבר לים, ומהשקרן הזה התפתח עם שהסתובב בכל העולם, ומשום מה אף פעם לא פגש ולו אחד מבני העם, באותה "אומה" שעליה בנויים כל הסיפורים שלהם, אשר מייד יכחישו הכל. מה גם שהסיפורים שהוא מספר אמורים להיות מפורסמים בעולם, כי לא היו בחדרי חדרים וגם לקחו בו חלק אומות מרכזיות דאז. יותר פשוט לדחות את הראיה ולומר: אולי אנחנו חולמים, ואנחנו בכלל כוכבים או עשבים...

מה שכתבת על הגרים, ג"כ אינו טענה כלל. ברור שהגרים נטמעים בסיפור הכללי. אבל מבחינת התהוות הסיפור, לא יתכן שיקומו אנשים ויספרו שקר מצוץ מהאצבע לבניהם, אודות מעמדות המוניים שלא היו ולא נבראו. [מה גם שקשה מאד מאד להמציא כזה דבר].

[סתם יהודי]

מנין. לא מבין מה מציק לך. בשלמא אם הרמב"ן (או מי שלא יהיה) היה אומר שאין עם שלם מוריש שקר לבניו, והמציאות היתה שמדובר באבא אחד או שניים, אז מובנת השאלה. אבל אם הרמב"ן אומר זאת על אבא אחד, והמציאות היא שביהדות יש עם שלם, אז מה הבעיה? עוד יותר טוב!

לכאורה, אי מהא לא איריא, כי אולי אנשי אותו "עם שלם" הם כולם צאצאי האב הקדמון ששיקר לבניו.
וכגון שהמשקר, אשר חי בחו"ל, אומר לבניו: "אני גולֶה - בן לאומה שלמה (החיה בארץ אחרת) - ששמעה יחד איתי בסיני כך וכך", ואז בניו של המשקר מעבירים לבנם את מה שאביהם סיפר להם: "אבינו סיפר לנו שהוא גולה - בן לאומה שלמה (החיה בארץ אחרת) - ששמעה יחד איתו בסיני כך וכך", ואז בני בניו של המשקר מעבירים לבנם את מה שאביהם סיפר להם: "אבינו סיפר לנו שאביו סיפר לו שהוא גולֶה - בן לאומה שלמה (החיה בארץ אחרת) - ששמעה יחד איתו בסיני כך וכך", וחוזר חלילה, עד שנוצר עם שלם שמספר לבניו את אותו הסיפור.

לכאורה, יש עוד בעייה בראייה הנ"ל, והפעם - לא שכלית - אלא עובדתית: הרי חלק נכבד מבני אומתנו, הם צאצאים של גרים קדמונים, ואף על פי כן מתברר עובדתית, שגם אותם צאצאי גרים - מוסרים לבנם את אותה עדות עצמה - כלומר מוסרים שאביהם סיפר להם כך וכך (במקום לספר שאביהם הוא צאצא של גרים קדמונים), באופן שעדותם הנמסרת אודות אביהם מפיהם - אינה שונה מהעדות הנמסרת אודות כל אב יהודי מפיהם של בניו המוחזקים שאינם צאצאי גרים (כגון כהנים או לויים וכדומה).

נו באמת. אותה גולה מספר שקר על אומה שלימה שנמצאת לדבריו מעבר לים, ומהשקרן הזה התפתח עם שהסתובב בכל העולם, ומשום מה אף פעם לא פגש ולו אחד מבני העם, באותה "אומה" שעליה בנויים כל הסיפורים שלהם, אשר מייד יכחישו הכל. מה גם שהסיפורים שהוא מספר אמורים להיות מפורסמים בעולם, כי לא היו בחדרי חדרים וגם לקחו בו חלק אומות מרכזיות דאז. יותר פשוט לדחות את הראיה ולומר: אולי אנחנו חולמים, ואנחנו בכלל כוכבים או עשבים...

מה שכתבת על הגרים, ג"כ אינו טענה כלל. ברור שהגרים נטמעים בסיפור הכללי. אבל מבחינת התהוות הסיפור, לא יתכן שיקומו אנשים ויספרו שקר מצוץ מהאצבע לבניהם, אודות מעמדות המוניים שלא היו ולא נבראו. [מה גם שקשה מאד מאד להמציא כזה דבר].

אתה מנסה לשכנע את המשוכנעים. אני בסך הכל התייחסתי לדבריך שלך: "בשלמא אם הרמב"ן (או מי שלא יהיה) היה אומר שאין עם שלם מוריש שקר לבניו, והמציאות היתה שמדובר באבא אחד או שניים, אז מובנת השאלה". עד כאן לשונך. משמע שאתה מודה, שאפשרי שרק אב אחד ישקר לבניו (אגב אני חושב שגם זה בלתי אפשרי), אלא שלדעתך - מה שלא הגיוני - זה רק שעם שלם ישקר, ומכאן אתה בא לבסס את הראייה של ריה"ל ושל הרמב"ן. אז על הראייה הזו (כפי שהיא מתפרשת לפי דבריך) הגבתי לך, דאי מהא לא איריא, שהרי מי שירצה לדחות את הראייה הזו (כפי שהיא מתפרשת לפי דבריך) - לא חייב להניח שעם שלם משקר: אולי רק אדם אחד שיקר, שהרי בזה - אתה מודה שזה אפשרי (למרות שכאמור אני חולק וחושב שגם זה בלתי אפשרי).

לגבי הנושא של צאצאי הגרים, הטענה (שאגב איננה שלי) הייתה זאת: עצם העובדה שצאצאיהם של הגרים הקדמונים מספרים לבנם על אביהם שקיבל מאבותיו וכו' כו' שסיפרו שהיו במעמד הר סיני - למרות שזה לא בהכרח נכון (אלא אם כן נפרש לפי הדרש שכל נשמותיהם היו במעמד הר סיני), מפילה את עצם הבסיס השכלי של הראייה המניחה - שכאשר אדם מספר לבניו שאביו סיפר שאבותיו סיפרו וכו' וכו' שסיפרו שהיו במעמד הר סיני - אז זה הופך להיות עדות שאין אתה יכול להזימה, שהרי עדות צאצאי הגרים תוכיח - שזו עדות שאתה כן יכול להזימה. האמנם אינך מכיר את דרכו של התלמוד לדחות ראיות, ע"י דחייה מסוג "דבר פלוני יוכיח"?

ורק שלא תבין אותי לא נכון. בכל מה אני כותב כעת (ובהודעתי הקודמת), אני מנסה רק - לתהות על עצם הבסיס השכלי של הראייה המסויימת שבה אנו כרגע דנים (כפי שהיא מתפרשת לפי דבריך) - אך לא חלילה לערער על עצם יסוד אמונתנו, שהיא חזקה יותר מכל ראייה שכלית, וכבר הבאתי לעניין זה את דברי רבי נחמן מהפסוק "תמים תהיה עם ד' אלוקיך", וד"ב.

[אפרקסתא דעניא]

לפני כששים וחמש שנה הסתיימה אחת הזוועות הנוראות ביותר בתולדות העם היהודי - השואה. בטרם חלפו שני דורות מסיומה, נמצאים בעולם אנשים רבים, מהם בעלי תארים אקדמאים, המכחישים את התרחשותה של השואה, וטוענים, שהיהודים, אם בכלל נהרגו בשואה, נהרגו באופן מקומי ובהיקף קטן, ולא במחנות השמדה ובאופן מתוכנן ומאורגן בשטניות.

נניח שניצולי מחנות המוות הנאציים, המונים יחדיו כעשרת אלפים יהודים, ראו את הנולד, ומיד כאשר הסתיימה המלחמה ועם הצלתם מציפורני הנאצים, החליטו לשמר לדורות את עובדת קיום המחנות הללו ואת הזוועות שהתחוללו שם.
כיצד ניתן להעביר לכל הדורות העתידים עובדה היסטורית זו?

תמונות, סרטים, ספרים והקלטות אינם מספיקים כדי לשמר את זכר השואה כעובדה היסטורית בלתי ניתנת לפקפוק, שהרי אין קל מלזייף תמונות וסרטים ולבדות ספרים וסיפורים, ותמיד יוכלו לטעון בעתיד שהתמונה או התיעוד אינו אמיתי.
השיטה הנכונה לשמר זכרו של אירוע שהיה, הוא עדות ישירה שנמסרת מפי העד לאירוע לבני אדם אחרים. אך עדות של אדם אחד לבדה אינה מספיקה, שמא בדה את האירוע מלבו, או שמא דמיין או חלם או הזה, והאירוע לא התרחש. כדי שאירוע יתקבל כנכון צריכים עדים רבים שיעידו עליו ועל פרטיו. כאשר מדובר במסה קריטית מסוימת, אין לחשוד בהמצאה, בהזיות או בשקרים. לו היינו מראיינים עשרת אלפי אנשים ושומעים מכולם על אירוע שהתרחש במקום מסוים, בתאריך מסוים ובנוכחותם, לא הייתה כל אפשרות הגיונית להכחיש אותם ולטעון שהאירוע לא התרחש. אם מישהו יתעקש לטעון שהם בדו את האירוע מסיבה מסוימת - הוא זה שיצטרך להוכיח טענה בלתי סבירה שכזו.

אם כן, כל עוד עשרת אלפים ניצולי המחנות נמצאים בחיים, יכול אדם הרוצה באמת לברר האם הייתה השואה, להפגש עמם, לשמוע מכל אחד את סיפורו, ולהווכח באמיתותה ההיסטורית של השואה.

הבעיה היא שאדם אינו חי לעולם, וכל ניצולי השואה עתידים למות בבוא יומם. ברצונם שעדות השואה תישאר לנצח והשאלה היא האם בידם לעשות דבר מה כדי להגשים את שאיפתם? הלא תיעוד דיגיטלי של עדותם ניתן תמיד להכחשה ולפקפוק? כיצד אפוא ינציחו את עדותם?!

המנגנון הטוב ביותר שנוכל להציע להם לשימור העדות יהיה המנגנון הבא:

1. על כל עשרת אלפי הניצולים להחזיק מסמך ובו מפורט סיפור השואה בנוסח מוסכם ואחיד. על בניהן ועל בני בניהם להעתיק את המסמך ללא שינוי כלל.
2. כל עשרת אלפי הניצולים, בניהם ובני בניהם, יענדו כל בוקר טלאי צהוב שעליו רקום "נזכור את השואה לעולם!".
3. על כל הניצולים וזרעם להכריז פעמיים ביום, בבוקר ובערב: "היה הייתה שואה וניצלנו ממנה! נזכור את השואה לעולם!".
4. פעם בשבוע, ביום שלישי בערב, תערוך כל משפחה מהניצולים וזרעם סעודה, ובפתחה יוכרז "נזכור את השואה לעולם!".
5. על כל ניצול לערוך סעודה משפחתית מדי שנה בתאריך ה-15 לראשון. בסעודה זו עליו לספר לבניו בפירוט את אירועי השואה. על כל בן, נכד ונין של ניצול לערוך גם הוא סעודה כזו כשתהיה לו משפחה משלו, ולספר את מה ששמע מאביו וסבו.
6. בכנס המשפחתי הזה יאכלו כולם "אוכל מחנות" - פרוסת לחם עבשה, ומרק מיוחד המורכב ממים וקליפות תפו"א בלבד.
7. 7 ימים בשנה, מה-15 לראשון ועד ה-21 בו, יאכלו כל הניצולים וזרעם לחם עבש בלבד. יש לסלק מן הבית כל לחם אחר, ואין לאוכלו בשום אופן.
8. 7 ימים בשנה, מה-15 לשביעי ועד ה-21 בו, יש להתגורר בצריפי עץ המזכירים במראם את צריפי המחנות.
9. אין להעביד יהודי מעל 8 שעות ביום, שלא תהיה זו עבודת כפייה.
10. אין להתחתן עם גרמני או גרמנייה, על אף שהתגיירו, וכן לא עם בנם או בתם.
מנגנון כזה, במידה שהיה מוצע, מתקבל ומיושם, היה מבטיח את שרידותה של עדות השואה לנצח, כל עוד יקיימו צאצאי הניצולים את כל עשרת הנקודות שפורטו. אף אדם אובייקטיבי והגיוני לא יוכל לבוא לצאצאי הניצולים ולהכחיש את עדות השואה, שהרי היא מגובה במנגנון שלם ומקיף המעיד על השואה, ולא ניתן למצוא הסבר אחר לקיומו על ידי מאות אלפי אנשים. אין גם אפשרות לטעון שתחילת העברת המורשת לא נעשתה על ידי 10,000 איש אלא ע"י אנשים ספורים, כי אם אכן כך היה לא הייתה למורשת סיכוי להתקבל, שכן בני האנשים הספורים או נכדיהם היו שואלים אותם: היכן הם כל אותם אלפי ניצולים? מדוע לא שומעים סיפור דומה מאנשים אחרים בני גילכם ומוצאכם? ועוד.

סביר שקוראי המשל כבר קלטו את הנמשל, ואכן כוונתנו למנגנון היהודי המנציח את יציאת מצרים. אנו החיים כיום, כ-3,300 שנה אחרי האירוע המונצח, מהווים עדות חיה וקיימת לאותו אירוע, שהרי:

1. ביד כולנו מסמך מפורט המתאר את אירוע יציאת מצרים לפרטיו.
2. מדי בוקר אנו מניחים תפילין ובתוכם פרשיות המתארות ומאזכרות את האירוע.
3. מדי בוקר וערב אנו מזכירים את יציאת מצרים.
4. מדי שבוע, בפתחה של סעודת השבת, אנו מאזכרים את יציאת מצרים.
5. מדי שנה, ב-15 בניסן, אנו עורכים סעודה משפחתית ובה מסופר האירוע לפרטיו.
6. בסעודה זו אנו אוכלים "אוכל מחנות מצרי" - פרוסת מצה וקלח מרור.
7. 7 ימים בשנה איננו אוכלים לחם אחר מלבד מצה ואיננו משאירים אותו בבית.
8. 7 ימים בשנה אנו מתגוררים במבנים ארעיים, מעין אלו ששהינו בהם אחר יציאת מצרים - סוכות.
9. חל עלינו איסור להעסיק עבד יהודי יותר משש שנים, או נרצע יותר משנת היובל. כך נאסר עלינו להעבידו עבודת פרך.
10. חל עלינו איסור להנשא למצרי או מצרייה או לבניהם, אפילו התגיירו.

למעשה, העדות על יציאת מצרים כוללת הרבה יותר מאשר עשרת המצוות המנויות כאן. עוד עשרות רבות של מצוות בתורה באו כזכר ליציאת מצרים ובהקשרה. נמנה כמה מהן: פדיון הבן, פדיון פטר חמור, מצוות האמונה בה' אלוקינו שהוציאנו מבית עבדים, איסור הונאת גר, איסור אכילת שרצים, איסורי עריות, איסור הונאה במשקלות, איסור חילול ה', איסור ריבית, מצוות שביתה ממלאכה בשבת, מצוות הענקה לעבד עברי, איסור עמוני ומואבי, איסור הטיית משפט גר יתום וחבלת בגד אלמנה, איסור לפאר זית ולעולל כרם, מצוות ביכורים, איסור ריבוי סוסים למלך, ועוד. המשותף לכל ההוראות הללו, שכולן מוזכרות בתורה כזכר ליציאת מצרים וכולן מקוימות בקפידה עד ימינו אלה.

אם כן, תמוה מאוד כיצד ניתן להכחיש את יציאת כל העם ממצרים. האם ניתן להנחיל לעם שלם עשרות הוראות מעשיות לזכרו של אירוע שכלל לא ארע?! לכל היותר ניתן לטעון כי מאות שונים אחרי מאורע מעורפל ניתן להציע לצאצאי הניצולים לקבל על עצמם דברים כאלו, אך להלן נוכיח שלא ניתן לטעון לקיומו של פער זמן כזה בין האירוע לבין הציוויים.
חשוב להדגיש שלתופעה זו של עם שלם המקים מערכת שלמה של הוראות מעשית ושומר על הימנעות מפעילויות רבות, והכל בצמידות וכזכר לאירוע היסטורי מסוים - אין אח ורע ברחבי העולם. ניתן למצוא עמים רבים שיש להם מנהגים ומעשים שונים ומשונים, אך אין הם מלווים בהסבר היסטורי הגיוני הקושר את המעשים לאירוע ספציפי שהתרחש והשפיע השפעה עצומה על אבותיהם של המקיימים. בכך אין כל רבותא, ולהיפך. גם קיום המנהגים הללו מצביע בסופו של דבר על סיבה התחלתית מסוימת, אך כל עוד לא ידועה למקיימי המנהגים סיבה זו, אין בכך כל משמעות תיעודית כלפיהם וממילא אף לא כלפי איש בעולם. בשונה מכך, כאמור, מערכת המצוות והעבירות היהודית, הקשורה בכתב ובעל פה לאירוע המסוים של יציאת מצרים.

יציאת מצרים היא אפוא עובדה שאין להכחישה. לא זו בלבד, אלא שהסיפור טוען כי המצרים התנגדו ליציאתנו (הגיוני מאוד), ושחררונו רק כשלא נותרה להם ברירה (גם זה סביר ביותר). מה גרם להם אפוא לשחררנו? גם על כך עונה הסיפור, שהוא חלק מהעדות השורדת ועוברת מדור לדור, ומתאר שרשרת ניסים מופלאה שבעקבותיה יצאנו ממצרים.

אף כי הצגנו את מערכת המצוות כעדות על יציאת מצרים, ניתן להרחיב את העדות גם לעצם קבלת התורה. מערכת המצוות העברית בנויה מעשרות רבות של מצוות מעשיות, וממאות מצוות של הימנעות מפעולות, שלא ניתן להניח שהם התקבלו בעם ללא אירוע מכונן של מתן תורה.

אילו יבואו לאדם החי כיום ויספרו לו שאביו וסבו נהגו בקביעות פעם בעשרים וחמש שנים להוציא את כל מכשירי החשמל שקנו החוצה אל הרחוב, ולהפקיר אותם. כן נהגו מדי עשר שנים ליטול שש משכורות חודשיות שקיבלו לאחרונה ולהניחם בכיכר העיר, הפקר לעוברים ושבים. מלבד זאת, בכל עבודה שעבדו נטלו את שלוש המשכורות הראשונות שקיבלו ושרפו אותם באש. הם נהגו שלא לאכול תרנגול הודו ושלא לאכול פירה עם בצל. עוד נהגו ללבוש כל יום משולש קטן העשוי מלגו על קצה אפם, ועוד ועוד מעשים הזויים כגון אלו. לא זו בלבד, אלא שגם הוא נדרש לעשות כן מעתה ועד עולם, כהמשכיות ראויה למעשי אביו וסבו, מעשים שהוא כמובן לא ראה ולא שמע עליהם מעולם. היעלה על דעת אדם שפוי שיש מישהו נורמלי שהיה מקבל דברים שכאלו?! הרי היו מאשפזים את הטוען כך בבית חולים גהה או אברבנאל!

כיצד אפוא ניתן להניח שביום בהיר סיפרו לבני העם על מערכת קדומה של מצוות, שאבותיהם קיימו אותה כביכול, ושכללה את המצוות הבאות (בהתאמה למשל):
• פעם בחמישים שנה להחזיר את כל השדות שקנו.
• מדי שבע שנים להפקיר את שדותיהם, פרדסיהם וכרמיהם.
• לשרוף את כל היבול היוצא מן העצים במשך שלוש השנים הראשונות.
• לא לאכול סידרה ארוכה של בעלי חיים.
• לא לערב בשר עם חלב.
• להניח קוביות מעור בהמה על ראשם מדי יום ביומו.
• ועוד ועוד.

היעלה על הדעת שאדם היה מסכים לדבר שכזה, כשהוא יודע בבירור שאביו וסבו לא נהגו כן מעולם?! כשהוא יודע אל נכון שהוא עושה דבר המזיק לו, שהרי בתקופות ההן החקלאות הייתה העבודה העיקרית, והתנובה הייתה המשכורת?!
ומצוות התורה רבות הן: הפרשת תרומות ומעשרות מכל היבולים, הפרשת חלקים נכבדים מהבהמות הנשחטות ונתינתם לכהנים, הימנעות מעבודה כל יום שביעי, אי אכילת אינספור דברים, מערכת שלמה של חוקי אישות מגבילים, ועוד. כיצד ניתן להשתיל לעם מערכת כזו, שמפורש בה שהיא קשורה באירועים היסטוריים של יציאת מצרים ומתן תורה, ללא שאלה אכן ארעו?!

ושוב, נחזור ונדגיש כי כל הדתות או חלקן הגדול, ולפחות הנצרות והאסלאם, מקיימות מערכות של "מצוות" ו"עבירות", חלקן אף דומות למצוות התורה. ההבדל הגדול הוא, כאמור, בסיבת קיום הציוויים. נוצרים או מוסלמים שהשתכנעו להאמין במה שדורש מהם מייסד דתם, אין בקיום הנדרש מהם כל עדות היסטורית לאירוע כלשהו. לעומת זאת, אילו היו יש"ו או מוחמד דורשים ממאמיניהם דרישות הקשורות באירוע היסטורי שברור שלא התרחש, נעלה מכל ספק שאיש לא היה מתחיל לקיים דרישות אלו ומייחס אותן לאירוע שברי לו שלא ארע מעולם. היהדות ומצוותיה קשורות קשר בל יינתק בקיומם של מאורעות היסטוריים ספציפיים, ומשכך, מהווה קיומם של הציוויים עדות לאירוע המונצח על ידם.

[אפרקסתא דעניא]

נוסף על האמור, מהווה מערכת המצוות עדות והוכחה על המעמד עצמו, בו התגלה האלוקים לרבבות אלפי ישראל, ובו נצטוו העם בעשרת הדברות ובשאר חלקי התורה. הכיצד?

התורה מצווה ואומרת כך: "רק השמר לך ושמור נפשך מאוד (!), פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך ופן יסורו מלבבך כל ימי חייך, והודעתם לבניך ולבני בניך, יום אשר עמדת לפני ה' אלקיך בחורב באמור ה' אלי... וידבר ה' אליכם מתוך האש, קול דברים אתם שומעים... ויגד לכם את בריתו אשר ציווה אתכם לעשות עשרת הדברים, ויכתבם על שני לוחות אבנים".

משפטים אלו הכתובים בתורה שוללים כל אפשרות של השתלת התורה והענקתה לעם בתקופה מאוחרת מהתקופה האמיתית בה נכתבה, במדבר. שהרי אדם שינסה לשכנע את העם בכך שיש בידו ספר אלוקי ועליהם לקבל אותו ולקיים את הכתוב בו, יתקשה להסביר לעם כלפי מי נאמרים המשפטים הללו ודומיהם (כגון: "אתם ראיתם כי מן השמים דברתי עמכם").

אם יטען שדברים אלו מתייחסים אליהם, ושהם אלו שנכחו באירוע המתואר, הרי מיד יכחישו את דבריו.
אם יטען להם שאבותיהם או אבות אבותיהם לפני שנים רבות חוו אירוע זה, מיד ישאלוהו: אם אכן כך ארע, איך יתכן שמעולם לא שמענו על כך מילה מאבותינו ואבות אבותינו? ובפרט שלדברי הספר עצמו הם מצווים להודיע לנו על כך, וקיים איסור חמור לשכוח את המאורע ולא להנחילו לדורות הבאים. מדוע עברו על ציוויו של הספר? מדוע לא ראינו אותם מעולם מקיימים את כל הציוויים שנובעים מהתרחשותו של מאורע זה, אילו התרחש?
ברור א"כ, שאין כל אפשרות לשתול ספר שבו כתובים משפטים מסוג זה. גם לא ייתכן שבקרב העם היה את החלק הזה מהתורה, בו מתואר מעמד הר סיני ומשפטים אלו, אך נוספו עליו במשך השנים חלקים אחרים ובהם מצוות נוספות או סיפורי יציאת מצרים, שכן בקטע הזה עצמו נאמר:
"לא תוסיפו על הדבר אשר אנכי מצוה אתכם ולא תגרעו ממנו". אם כן, לאחר שהתקבל הקטע על נוכחות העם במעמד ההתגלות ובו עצמו נאסר להוסיף מצוות, הופעלה כאן הגנת מסמך שאמורה למנוע כל נסיון להדביק קטעים וספרים נוספים על הספר המקורי.
אף יציאת מצרים מוזכרת בקטע זה עצמו - "ואתכם לקח ה' ויוציא אתכם מכור הברזל ממצרים"!

אכן, ההתגלות ההמונית במעמד הר סיני, היא נקודת החוזק של היהדות לעומת בנותיה הלא-חוקיות - הנצרות והאסלאם, ולעומת שאר הדתות בעולם.
דת שטוענת להתגלות המונית בפני מאות אלפי מייסדיה, היא דת "מדעית" בהגדרתו של קארל פופר, משום שטענה כזו ניתנת להפרכה, ואילולי התקיימה ההתגלות צפוי היה שלא יוכלו לטעון להתרחשותה. לעומת זאת שאר הדתות אינן טוענות להתגלות המונית בפני מאות אלפי אנשים, ועל כן הן אינן "מדעיות" במובן ההפרכה, שהרי טענה של פלוני מנצרת או אלמוני ממדינה על התגלות אישית - אינה ניתנת לבדיקה!

מעניין לציין, שהתורה עצמה מנבאת שאיש מבין כל מייסדי הדתות עד עולם לא ינסה לטעון להתגלות המונית בפני עם שלם. וכך היא כותבת: "בצר לך ומצאוך כל הדברים האלה באחרית הימים... כי שאל נא לימים ראשונים אשר היו לפניך... מקצה השמים ועד קצה השמים, הנהיה כדבר הגדול הזה, או הנשמע כמוהו? השמע עם קול אלוקים מדבר מתוך האש כאשר שמעת אתה?!". הרי לנו, שהתורה מבטיחה לבן אחרית הימים, שבירור היסטורי שיערוך יוכיח שלא זו בלבד שלא הייתה התגלות אחרת בפני עם כלשהו, אלא שאיש לא ניסה כלל לטעון להתגלות כזו. אף טענת שקר ממין זה לא הועלתה במשך כל ההיסטוריה!

אכן, אין אפשרות לטעון טענה מסוג זה אם איננה נכונה. ניתן לראות גם בימינו, שישנם קבוצות רבות שמאמינות בשטויות שונות ומשונות באמונה שלמה, ולמרות זאת איש אינו טוען לאירוע המוני המוכיח את שטותו. ניטול לדוגמה את נושא החייזרים. אלפי אנשים מאמינים שהם קיימים, וישנם אלפי עדויות של יחידים ש"פגשו" חייזרים, עב"מים או ספינות חלל למיניהן. אפילו תמונות והסרטות קיימים אודותם. למרות זאת, אין אף סיפור או בדל סיפור על התגלויות של עב"מ או חייזר לפני מאות אנשים יחדיו. אפילו לא לפני מאה איש! הכל התרחש ליד אנשים בודדים בלבד. לא שמענו אף על טענה בדויה שכזו. מדוע באמת? משום שאין כל אפשרות לבדות אירוע המוני אם אינו נכון. אף אחת ממיליוני הדעות השונות והמשונות באנושות אינה מגובה באירוע המוני בפני עם שלם, שלא לדבר על שרשרת אירועים שנמשכה זמן רב, דוגמת מכות מצרים או ירידת המן במדבר.

אירוע ההתגלות בסיני הוא אפוא עובדה היסטורית אמיתית, שאין כל אפשרות להכחישו, והוא הבסיס עליו מבוסס ספר התורה ומערכת המצוות המקוימות עד ימינו!

[אריך]

לגבי הנושא של צאצאי הגרים, הטענה (שאגב איננה שלי) הייתה זאת: עצם העובדה שצאצאיהם של הגרים הקדמונים מספרים לבנם על אביהם שקיבל מאבותיו וכו' כו' שסיפרו שהיו במעמד הר סיני - למרות שזה לא בהכרח נכון (אלא אם כן נפרש לפי הדרש שכל נשמותיהם היו במעמד הר סיני), מפילה את עצם הבסיס השכלי של הראייה המניחה - שכאשר אדם מספר לבניו שאביו סיפר שאבותיו סיפרו וכו' וכו' שסיפרו שהיו במעמד הר סיני - אז זה הופך להיות עדות שאין אתה יכול להזימה, שהרי עדות צאצאי הגרים תוכיח - שזו עדות שאתה כן יכול להזימה. האמנם אינך מכיר את דרכו של התלמוד לדחות ראיות, ע"י דחייה מסוג "דבר פלוני יוכיח"?

יש כאן לדעתי טעות בהבנה של המסורת. אין המסורת של העם פרטית לכל משפחה, מדובר בזכרון קולקטיבי של האומה שכמובן עובר בכל משפחה. כולם באותו תאריך עורכים לילה של זכרון מרוכז. וכולם לובשים אותם תפילין וכו', שכל זה הוא זכרון קולקטיבי. לכן הטענה על הגרים אינה מתחילה. כשהנכד של הגר מספר בליל הסדר "עבדים היינו" אין זה סותר את המסורת, כי הוא מתחבר לאומה ולאמיתותיה. מקובלת עליו האמת הזו שעם ישראל יצא ממצרים ושזה עבר במסורת מדור לדור, אז מה בדיוק הבעיה? של 'מחזי כשיקרא'?

בכלל, איני מקבל את הגישה שלך, שבכדי לקדם את האג'נדה של "אמונה תמימה" במובן של "לא שכל", הנך חושב שמצוה להתאמץ ולמצוא "היכי תמצי'ס" כאלה ואחרות כדי להקשות על רבותינו הראשונים שהעמידו את האמונה כ"כן שכל".
גם עצם המחשבה ש"אמונה תמימה" היא בלי שום ביסוס שכלי, היא מופרכת. והדבר מזכיר את הנצרות להבדיל שמאמינים בדברים שלא ייתכנו, ועל זה גופא התפארותם. מה ששללו את החקירה של המו"נ ושער הייחוד לא שייך לענין, כי שם מדובר על חקירה פילוסופית, ולא בזה עסקינן, אלא בביסוס שכלי ריאלי. (אני בטוח שהיו על נושא זה אשכולות בפורום זה.)

[סתם יהודי]

יש כאן לדעתי טעות בהבנה של המסורת. אין המסורת של העם פרטית לכל משפחה, מדובר בזכרון קולקטיבי של האומה שכמובן עובר בכל משפחה. כולם באותו תאריך עורכים לילה של זכרון מרוכז. וכולם לובשים אותם תפילין וכו', שכל זה הוא זכרון קולקטיבי. לכן הטענה על הגרים אינה מתחילה. כשהנכד של הגר מספר בליל הסדר "עבדים היינו" אין זה סותר את המסורת, כי הוא מתחבר לאומה ולאמיתותיה. מקובלת עליו האמת הזו שעם ישראל יצא ממצרים ושזה עבר במסורת מדור לדור, אז מה בדיוק הבעיה? של 'מחזי כשיקרא'?

יש כאן לדעתי טעות בהבנה של תגובתי, אשר מעולם לא התייחסה למסורת כשלעצמה, אלא התייחסה רק לאופן שבו הוצגה הראייה של ריה"ל ושל רמב"ן, בהקשר של דבריך - שאנשי עם שלם לא ישקרו לבניהם למרות שאב בודד כן עלול לשקר לבניו. בהקשר הזה - ורק בו - כתבתי, שאם זאת הראייה של ריה"ל ושל הרמב"ן - אז עדות צאצאי הגרים לבניהם תוכיח - שלכאורה יש פגם שכלי בראייה. אבל ברור שיש ראיות שכליות אחרות (כגון ראיית "הזיכרון הקולקטיבי" כדבריך הנוכחיים), שאינן כרוכות בשום פגם, ומעולם לא היכחשתי זאת.

גם עצם המחשבה ש"אמונה תמימה" היא בלי שום ביסוס שכלי, היא מופרכת. והדבר מזכיר את הנצרות להבדיל שמאמינים בדברים שלא ייתכנו, ועל זה גופא התפארותם.

לא אתיימר לשלול ממך את הזכות לחלוק על רבי נחמן מברסלב, אבל הוא באמת טען שאסור לבסס את האמונה על השכל. בזה לא רמזתי האם אני מכריע כמותו (שהרי אינני בר הכי להכריע), רק טענתי שזו דעתו. הוא כתב זאת פעמים רבות (כפי שמובא למשל בשיחות הר"ן).

מה ששללו את החקירה של המו"נ ושער הייחוד לא שייך לענין, כי שם מדובר על חקירה פילוסופית, ולא בזה עסקינן, אלא בביסוס שכלי ריאלי. (אני בטוח שהיו על נושא זה אשכולות בפורום זה.)

רבי נחמן שלל את מו"נ כי זה מבוסס על שכל. הוא כתב את זה פעמים רבות. הבעייה מבחינתו היתה עם ה"שכל".

בכלל, איני מקבל את הגישה שלך, שבכדי לקדם את האג'נדה של "אמונה תמימה" במובן של "לא שכל", הנך חושב שמצוה להתאמץ ולמצוא "היכי תמצי'ס" כאלה ואחרות כדי להקשות על רבותינו הראשונים שהעמידו את האמונה כ"כן שכל".

אני מתפלא עליך שאתה מייחס לי עמדה שבה מעולם לא אחזתי. הרי דווקא - כדי לאפוקי מאותה עמדה שאותה אתה מייחס לי כעת, טרחתי בזמנו להוסיף את הפיסקה האחרונה אל סוף הודעתי הראשונה, ע"ש:

viewtopic.php?f=17&t=25495#p257613

[אריך]

אם לפי רבי נחמן אין להשתית האמונה על שכל, על מה כן? על רגש!? ואם אני לא מרגיש, אזי אני פטור?! איך תשכנע את בנך להאמין אם הוא לא ניחן ב"תמימות"?

ברור שגם ר' נחמן מודה שצריך שכל. אלא שיש שכל פשוט ויש שכל בדרך הראיות. וגם הוא מתכוין לשכל פשוט שכל יהודי באופן נורמלי מקבל את מה שכלל ישראל קיבלו מדור לדור ומסרו נפש וכו', לכן הפשטא דמילתא היא לקבל. אבל ח"ו לומר שזה לא שכל. זה שכל פשוט ולא שכל 'מתחכם'.

איך שיהיה, סיימת שאין בידך להכריע במחלוקת הרמב"ם והרמב"ן ור' נחמן. ולא הבנתי, אם אכן זה לעומת זה עומדים, ספק יש כאן, כמי הלכה? גדולי גדולי הראשונים שכל בית ישראל נשען עליהם, מול אחד האחרונים. ויתירה מזו, אם עד ר' נחמן לא הצלחנו למצוא מי שיחלוק על הרמב"ם ורמב"ן, אז נוסיף להם את כל הדורות שאחריהם, עד ר' נחמן. וזה קצת מגוחך לומר שאין הכרעה.

[סגי נהור]

אם לפי רבי נחמן אין להשתית האמונה על שכל, על מה כן? על רגש!? ואם אני לא מרגיש, אזי אני פטור?!

אתה מקשה: על מה כן? על רגש?! ואם אני לא מרגיש?! רגע, מי אמר "על רגש"? אתה מניח שמלבד השכל קיים רק רגש, ועל הנחה זו שלך אתה עומד ומקשה.

הזכרת לי את אותו אב שעומד וצועק על בנו: "איפה היית?! אצל חברים, הא?! שקרן!!"

אולם מסתבר שלדעת מוהר"ן מברסלב האמונה איננה שכל ואיננה רגש, אלא כוח בפני עצמו - אמונה. ובעוד הרגש הוא למטה מן השכל, הרי האמונה היא למעלה מן השכל.
והדבר מבואר להדיא בכל הספרים העוסקים במבנה הנפש לפי תורת הסוד, שהשכל אינו הכוח הנעלה והעמוק ביותר שבנפש האדם.

ואעתיק בזה מה שכתבתי על כך במק"א, בחוברת על ברית מילה (שמיועדת עבור יהודים שאינם שומרי תומ"צ):

יצחק וישמעאל היו מידיינים זה עם זה. זה אומר: אני חביב ממך, שנימולתי לשלוש עשרה שנה, וזה אמר: אני חביב ממך, שנימולתי לשמונה ימים. אמר לו ישמעאל: אני חביב ממך. למה? שהיה סיפק בידי למחות ולא מחיתי. (בראשית רבה, וירא, נה/ד)

בוויכוח בין יצחק לישמעאל, על פניו נראה כי ישמעאל צודק. לא כך? הוא נכנס לברית כאדם בוגר, מרצונו החופשי, בעוד יצחק עשה זאת כתינוק מבלי שהיה בידו להתנגד, ואף מבלי להבין כלל את משמעות המעשה.
מדוע באמת לא נצטווינו לערוך את ברית המילה בשלב שבו אנו יכולים לעשות זאת מתוך בחירה ומתוך הבנה ומודעות?

האמת היא, שאת הנכסים המשמעותיים יותר שלנו קיבלנו לפני שהיינו מודעים להם ויכולנו להבין את פשרם. את המקצוע שלנו רכשנו כבני אדם בוגרים, אבל מקצוע אפשר גם להחליף. גם את אוצר הידיעות שלנו והרבה מסט הערכים והעמדות שלנו קנינו לאחר שבגרנו ועמדנו על דעתנו. אבל אלו דברים חיצוניים, נרכשים, שאינם חלק מבסיס אישיותנו.

לעומת זאת, את החום שפשט בגופנו בתגובה לחיבוק של אמא – חשנו היטב הרבה לפני שיכולנו לבטא זאת במלים. הורינו אהבו אותנו ואנו החזרנו להם אהבה כאשר עדיין לא יכולנו לנתח את הדבר ולהבין את משמעותו. ברור כי הקשר שלנו עם הקרובים לנו אינו מתחיל ונגמר בשכל ובהבנה, אלא הוא דבר הקשור לבסיס האישיות שלנו.

הברית שלנו עם בורא העולם – לאיזו קטגוריה היא נכנסת? האם זהו סוג של עמדה או ערך נרכש, או משהו שהוא בבסיס הזהות שלנו, חלק מהמהות שלנו? על כך מתווכחים יצחק וישמעאל. עבורנו, נדמה שהתשובה ברורה.

[כהן שדעתו יפה]

בהקשר הזה - ורק בו - כתבתי, שאם זאת הראייה של ריה"ל ושל הרמב"ן - אז עדות צאצאי הגרים לבניהם תוכיח - שלכאורה יש פגם שכלי בראייה.

viewtopic.php?f=17&t=25495#p257613

ח"ו לומר שגרים מורישים שקר ? אף שבאמת אינו מצאצאי יוצאי מצרים, וכל הראי' הוא "שאין אדם מוריש שקר לבניו" אבל אם דבק בחבורה שראה בהם האמת העיקרי אף שמלמד לבניו הנוסח שהם אומרים אבותינו וכדו' אין בזה שום פירכא על הראי' ! - ואכן הגרים נחשבים לבני עמינו אף שבאמת מוצאם הי' מעם אחר

נ.ב. ר' אריך כבר תי' ובירר הענין בתגובה שאחריו, אבל כנראה לי ר' סתם חזר על דבריו כי לא הרגיש (אולי) וגם ר' אריך לא חלי ולא מרגיש שר' סתם עדיין לא הבין דבר זה

[כהן שדעתו יפה]

לגבי הנושא של צאצאי הגרים, הטענה (שאגב איננה שלי) הייתה זאת: עצם העובדה שצאצאיהם של הגרים הקדמונים מספרים לבנם על אביהם שקיבל מאבותיו וכו' כו' שסיפרו שהיו במעמד הר סיני - למרות שזה לא בהכרח נכון (אלא אם כן נפרש לפי הדרש שכל נשמותיהם היו במעמד הר סיני), מפילה את עצם הבסיס השכלי של הראייה המניחה - שכאשר אדם מספר לבניו שאביו סיפר שאבותיו סיפרו וכו' וכו' שסיפרו שהיו במעמד הר סיני - אז זה הופך להיות עדות שאין אתה יכול להזימה, שהרי עדות צאצאי הגרים תוכיח - שזו עדות שאתה כן יכול להזימה. האמנם אינך מכיר את דרכו של התלמוד לדחות ראיות, ע"י דחייה מסוג "דבר פלוני יוכיח"?

ואני אשאל לך השאלה ע"ז אם אב הי' לו חולי ונתרפא, או עני מריד ונתעשר, ואינו רוצה לגלות זה לבניו, מאיזה סיבה שהוא, תאמר שזה מכחיש את "האין אדם מוריש שקר לבניו? לדעתי לא ולא ! החזקה אמורה כפי שמבינים אותה באמת בהגישה האמיתית ובריאה בין אב לבנו, שלא ירצה להנחילו שקר פיתויים והבלים ולהציגו כפתי ובער, מה גם לגרום לו היזק עי"ז אבל בענין הגרים בדבר שמכיר באמת, שהוא הדרך הנכון, ומלמדם זה (וביותר מזה שגם הגר עפ"י רוב מגלה לבניו שהוא גר ונתדבק בעם ה' רק להדורות ואחר שנשתדכו עם כמה משפחות לפעמים נשכח פרט זה של הסבא של אחד מהם) ומלמדם הנוסח של כל עם הנבחר שהוא רצה להיות דבוק בהם, עבדים היינו, אל' אבותינו, וכו' "אין לך מוריש אמת יותר מזה"

[סתם יהודי]

אם לפי רבי נחמן אין להשתית האמונה על שכל, על מה כן? על רגש!? ואם אני לא מרגיש, אזי אני פטור?! איך תשכנע את בנך להאמין אם הוא לא ניחן ב"תמימות"?

ברור שגם ר' נחמן מודה שצריך שכל. אלא שיש שכל פשוט ויש שכל בדרך הראיות. וגם הוא מתכוין לשכל פשוט שכל יהודי באופן נורמלי מקבל את מה שכלל ישראל קיבלו מדור לדור ומסרו נפש וכו', לכן הפשטא דמילתא היא לקבל. אבל ח"ו לומר שזה לא שכל. זה שכל פשוט ולא שכל 'מתחכם'.

איך שיהיה, סיימת שאין בידך להכריע במחלוקת הרמב"ם והרמב"ן ור' נחמן. ולא הבנתי, אם אכן זה לעומת זה עומדים, ספק יש כאן, כמי הלכה? גדולי גדולי הראשונים שכל בית ישראל נשען עליהם, מול אחד האחרונים. ויתירה מזו, אם עד ר' נחמן לא הצלחנו למצוא מי שיחלוק על הרמב"ם ורמב"ן, אז נוסיף להם את כל הדורות שאחריהם, עד ר' נחמן. וזה קצת מגוחך לומר שאין הכרעה.

א. לגבי דבריך על מה שכלל ישראל קיבלו במסורת מדור לדור: ברור שכל יהודי יר"ש ומאמין - מקבל את זה, אבל הרי הדיון כאן הוא לא על המסורת עצמה, אלא על העמדת המסורת על ראייה הנשענת על הכלל השכלי שלפיו אין אבות שישקרו לבניהם וכו'. הרי רק על זה היה הדיון: על הראייה השכלית. ובכן, הואיל וגם אתה מודה שרבי נחמן התנגד לביסוס האמונה "בדרך הראיות" (כלשונך), שזה (להזכירך) נושא הדיון כאן, אז יוצא שאנחנו לא חולקים - לפחות לגבי דעתו של רבי נחמן.

ב. אילו היה מדובר כאן במחלוקת הלכתית בין הפוסקים, היה שייך לנסות להכריע בה ע"י שימוש בכללים הידועים של ההלכה (רבי מאיר ורבי יהודה - הלכה כרבי יהודה, יהודה ורבי יוסי - הלכה כרבי יוסי, בית שמאי ובית הלל - הלכה כבית הלל, וכל כיוצא בזה). אבל כשמדובר בנושא לא הילכתי, אז קטונתי מלהכריע בין גדולים ממני, גם אם הם "רק" מהאחרונים. אני רק מציג את הדיעות השונות, ומי שחושב שהוא בר-הכי להכריע - שיכריע. על כל פנים, אני לא רואה את עצמי בר-הכי להכריע.

[כהן שדעתו יפה]

ואחר כ"ז נשאל השאלה אם מישהו מצא אדם בריא שחשב דמיון או שמע חלומות חבירו "ויודע פתרונם" ... ויעביר זאת מורשה לבניו כאמת? - לאמר להם שראו זאת בהקיץ ? ??? ואם ישנם גוים ששמעו איש מפי פיש שאשה אחת נתעברה מ .... ולא ידע איש מאומה, רק מי שחלם זאת, או ישנם ששמעו בפירוש שפלוני חלם לו שהוא נביא ומעבירים זאת לבניו, אף הם לא הורישו שקר לבניהם, שכולם העידו "שפלוני חלם לו" וכך דימה פלוני באמת, ואני שוטה וכסיל מאמין לזה באמונה שלימה והוא אמת נכון שחלמו ... ורק הוחזקה ביותר שאין אדם מוריש שקר (כמדומה אף אחד לא הגיד שראה זאת בחוש) ?

[אבא יודן]

ישר כח וישר כח להרב אפרקסתא דעניא שהאיר עינינו בדברים הרמים והגבוהים, דומה שלא נותר אף מילה אחת.
ימלא ה' כל משאלות לבו לטובה ויהיה צאצאיו וצאצאי צאצאיו כולם יודעי שמך בתוך שאר עם ישראל.
בהוקרה אבא יודן

[גבול ים]

ב. אילו היה מדובר כאן במחלוקת הלכתית בין הפוסקים, היה שייך לנסות להכריע בה ע"י שימוש בכללים הידועים של ההלכה (רבי מאיר ורבי יהודה - הלכה כרבי יהודה, יהודה ורבי יוסי - הלכה כרבי יוסי, בית שמאי ובית הלל - הלכה כבית הלל, וכל כיוצא בזה). אבל כשמדובר בנושא לא הילכתי, אז קטונתי מלהכריע בין גדולים ממני, גם אם הם "רק" מהאחרונים. אני רק מציג את הדיעות השונות, ומי שחושב שהוא בר-הכי להכריע - שיכריע. על כל פנים, אני לא רואה את עצמי בר-הכי להכריע.

ראשית המחלוקת כאן היא מחלוקת הלכתית, איך מתקיימת המצווה של וידעת היום והשבות אל לבבך, ומ"ע מדברי קבלה של דע את א' אביך וגו'.
וכמש"כ זאת הראשונים מחייבי החקירה.
שנית אין כאן שאלה מה היא ההכרעה, ולא נתבקשת להכריע, אולם עצם העמדת הנידון כשני צדדים שקולים ונעדרי הכרעה, היא עצמה הכרעה מסויימת.
כי לקחת מצד אחד שניים מגדולי הראשונים, ומצד שני אחרון מהאחרונים, ולטעון ששיקול הדעת שלהם אם איננו הלכתי הרי הוא שווה משקל זל"ז, היא נובעת מהכרעה מוקדמת לעדיפותו של צד אחד מחמת כל מיני דעות וטענות מוקדמוות על תקפו וגבורתו.

[אריך]

דבריך נאים גבול ים. השאלה היא, האם באמת לדעתך חייבים לעסוק בדרך החקירה שדיבר בה הרמב"ם והחוה"ל שהיא דרך פילוסופית, מצד שלדעתם כך קיום המצוה, וממילא בשל תורה הלך אחר המחמיר?
נראה ליישב, שלגבי דידן גם הראשונים הללו מודים שאין תועלת בעסק חקירה פילוסופית, דאין אנו רגילים בחשיבה כזו ומעוד טעמים, ועל כן אנו פטורים מכך. אבל בנוגע לביסוס שכלי שאינו מדרך הפילוסופיה אין לנו סיבה להמנע.
רק יש סברא לומר, שאם לדעת השוללים את דרך הראיות סוברים שיש רעותא באמונה כזו (תהיה אשר תהיה), אז קשה לומר כאן ספק לחומרא, כי חומרתו קולתו.
אמנם כפי שכתבת אתה, וגם אני, אין כאן מחלוקת שקולה כלל.

[סגי נהור]

סליחה, איזה שטויות! בענינים של הכרעה, בפרט בנושאים שבעיקרם אינם הלכתיים אלא נוגעים להנהגה ולהשקפה (אף שיש להם גם נגיעה הלכתית), מקובל אצל כל שלומי אמוני ישראל שכל אחד הולך בדרך רבותיו האחרונים, שהם בוודאי ידעו את דברי כל הראשונים והכריעו לפי רוחב דעתם, ותלמידיהם הולכים בעקבותיהם.

היעלה על הדעת לומר לתלמיד החזו"א: ברמב"ם כתוב כך וכך, בניגוד לדברי החזו"א, והמחלוקת בין הרמב"ם לחזו"א אינה מחלוקת שקולה...?
כל אחד מבין שבעיני תלמידו אין כאן מחלוקת כלל, אלא שהחזו"א בוודאי ידע את המבואר ברמב"ם, והכריע כפי שהכריע, ואם רוצים אפשר להקשות וליישב מדברי הרמב"ם.
בענינים הלכתיים מובהקים יש לדון בזה (ודומני שיש ע"ז אשכול נפרד), אבל בעניני הנהגה פוק חזי מאי עמא דבר.

[צופר הנעמתי]

בעצם הנידון ההלכתי המוזר שהתפתח כאן כמו מי לפסוק הלכה בשאלה מכח מה אנו מאמינים (??) הוכיחו כל הדנים בנושא שבעצם הם סוברים כרבי נחמן מברסלב.

[סתם יהודי]

ב. אילו היה מדובר כאן במחלוקת הלכתית בין הפוסקים, היה שייך לנסות להכריע בה ע"י שימוש בכללים הידועים של ההלכה (רבי מאיר ורבי יהודה - הלכה כרבי יהודה, יהודה ורבי יוסי - הלכה כרבי יוסי, בית שמאי ובית הלל - הלכה כבית הלל, וכל כיוצא בזה). אבל כשמדובר בנושא לא הילכתי, אז קטונתי מלהכריע בין גדולים ממני, גם אם הם "רק" מהאחרונים. אני רק מציג את הדיעות השונות, ומי שחושב שהוא בר-הכי להכריע - שיכריע. על כל פנים, אני לא רואה את עצמי בר-הכי להכריע.

ראשית המחלוקת כאן היא מחלוקת הלכתית, איך מתקיימת המצווה של וידעת היום והשבות אל לבבך, ומ"ע מדברי קבלה של דע את א' אביך וגו'.
וכמש"כ זאת הראשונים מחייבי החקירה.

להזכירך, פותח האשכול הציג זאת - לא כסוגיה בהלכה - אלא כסוגיה ב"אמונה" (כלשונו). אני בסך הכל הלכתי בעקבותיו, אליבא דשיטתיה (מבלי לרדת להשלכות ההלכתיות האפשריות של האמונה, שזה עוד עניין).

עצם העמדת הנידון כשני צדדים שקולים...ולטעון ששיקול הדעת שלהם...הוא שווה משקל זל"ז, היא נובעת מהכרעה מוקדמת.

מעולם לא רמזתי ש"שני הצדדים שקולים" או "שווי משקל זל"ז" (כלשונך). רק כתבתי ש"אינני רואה את עצמי בר-הכי להכריע". אז מה היית מצפה ממני שאעשה? שבכח אכריע, גם כשאני מרגיש שאינני בר-הכי להכריע?
למעשה, ההכרעה היחידה שהיכרעתי הייתה - להימנע מלהכריע [בנדו"ד]. אבל זה עדין לא אומר שמבחינתי, הצדדים - שקולים מצד האמת.

[ישא ברכה]

אני לא מבין מה הנידון כאן בכלל.

א. התורה בעצמה אומרת לנו איך לדעת את ה'. שבוע שעבר קראנו 'ולמען תספר באזני בנך ובן בנך וכו' וידעתם את הויה'. איך יודעים? ע"י סיפורי האבות.
ובפר' ואתחנן פרשה שלימה עכ"ז.
(לב) כִּי שְׁאַל־נָא לְיָמִים רִאשֹׁנִים אֲשֶׁר־הָיוּ לְפָנֶיךָ לְמִן־הַיּוֹם אֲשֶׁר בָּרָא אֱלֹהִים אָדָם עַל־הָאָרֶץ וּלְמִקְצֵה הַשָּׁמַיִם וְעַד־קְצֵה הַשָּׁמָיִם הֲנִהְיָה כַּדָּבָר הַגָּדוֹל הַזֶּה אוֹ הֲנִשְׁמַע כָּמֹהוּ:
(לג) הֲשָׁמַע עָם קוֹל אֱלֹהִים מְדַבֵּר מִתּוֹךְ־הָאֵשׁ כַּאֲשֶׁר־שָׁמַעְתָּ אַתָּה וַיֶּחִי:
(לד) אוֹ הֲנִסָּה אֱלֹהִים לָבוֹא לָקַחַת לוֹ גוֹי מִקֶּרֶב גּוֹי בְּמַסֹּת בְּאֹתֹת וּבְמוֹפְתִים וּבְמִלְחָמָה וּבְיָד חֲזָקָה וּבִזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבְמוֹרָאִים גְּדֹלִים כְּכֹל אֲשֶׁר־עָשָׂה לָכֶם יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם בְּמִצְרַיִם לְעֵינֶיךָ:
(לה) אַתָּה הָרְאֵתָ לָדַעַת כִּי יְהֹוָה הוּא הָאֱלֹהִים אֵין עוֹד מִלְבַדּוֹ:
(לט) וְיָדַעְתָּ הַיּוֹם וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל־לְבָבֶךָ כִּי יְהֹוָה הוּא הָאֱלֹהִים בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וְעַל־הָאָרֶץ מִתָּחַת אֵין עוֹד:
קודם כל מותר לשאול.. ושנית איך יודעים? ע"י חויה/רגש או ע"י הסיפורים שהיו.

ב. כל אדם יודע מה זה אמת [ולא ניכנס כאן לפילוספיה]. ואיך הוא יודע מה אמת. לאדם יש חמש חושים ושכל. [עולם הרגש והחויה, הוא עולם מורכב ומסובך. קשה לדעת מה מרגישים ובגלל מה מרגישים. הרגשות מושפעים ממחשבות מדמיונות ועוד. ואכמ"ל.] אני לא מזלזל בעולם הרגש. אבל לדעת קיומה של מציאות או עובדה, הדרך היא החושים או השכל [או התגלות אלוקית, אבל לא זכינו בדור כשלנו. עכ"פ אני הקטן.] [אגב.. הרגש גם אומר להניח קוביות שחורות כל יום על היד ועל הראש]

ג. כ"כ הרבה מצוות ואיזכורים זכר ליצ"מ. מסבירים כל הראשונים שהמטרה היא לדעת שיש בורא ונבראים ומשגיח וכו'. הרי שיצ"מ היא הדרך ולא כל מיני רעיונות אחרים ומשונים. והרי התורה בעצמה רצתה שנחשוב על יצ"מ ועל סיפור האבות.

ד. שמעו נא דברי הנביא ישעיה איך הוא מתיחס. [בדר"כ כל בעלי האמונה הלזו. גם לא מכירים את דברי הנביא].
(ו) כֹּה־אָמַר יְהֹוָה מֶלֶךְ־יִשְׂרָאֵל וְגֹאֲלוֹ יְהֹוָה צְבָאוֹת אֲנִי רִאשׁוֹן וַאֲנִי אַחֲרוֹן וּמִבַּלְעָדַי אֵין אֱלֹהִים:
(ז) וּמִי־כָמוֹנִי יִקְרָא וְיַגִּידֶהָ וְיַעְרְכֶהָ לִי מִשּׂוּמִי עַם־עוֹלָם וְאֹתִיּוֹת וַאֲשֶׁר תָּבֹאנָה יַגִּידוּ לָמוֹ:
(ח) אַל־תִּפְחֲדוּ וְאַל־תִּרְהוּ הֲלֹא מֵאָז הִשְׁמַעְתִּיךָ וְהִגַּדְתִּי וְאַתֶּם עֵדָי הֲיֵשׁ אֱלוֹהַּ מִבַּלְעָדַי וְאֵין צוּר בַּל־יָדָעְתִּי:
(ט) יֹצְרֵי־פֶסֶל כֻּלָּם תֹּהוּ וַחֲמוּדֵיהֶם בַּל־יוֹעִילוּ וְעֵדֵיהֶם הֵמָּה בַּל־יִרְאוּ וּבַל־יֵדְעוּ לְמַעַן יֵבֹשׁוּ:
מה הבסיס והכח והאמון שיש צור ואין בלעדיו=אתם עדיי.

ה. יש איזה ספר קדמון [עד 250] שנה שאמר כדבר הזה. [מישהו שלח לי את החינוך מצוה כה, אז שיקרא את ההקדמה שלו ואח"כ נדבר].

ו. כל הויכוח שהיה בעמ"י, הוא האם לחקור בצורה פילוספית, כמו הרס"ג המו"נ וחוה"ל, [ואגב זו הגישה הרווחת אצל הראשונים] או שעדיף רק עפ"י המסורה. [הכוזרי ועוד, והגר"א] וגם הם לא בצורה מוחלטת [עי' כוזרי ה']. אבל שהאמונה עפ"י המסורה ולא עפ"י איזה תחושות [במקרה הטוב] ובמקרה הרע תאמין כי צריך להאמין כי אם לא אתה אפיקורס.
לא היה מי שהעלה על דעתו דבר איוולת שכזו. [וזה מגישת זרוק את השכל.. אותו שכל שמהולל אצל הרמב"ם, ואצל כל חכמינו ז"ל. והם אמרו סוף מעשה במחשבה תחילה!

ז. אני יודע שמול כל זה. אי אפשר להתוכח!!!

[אריך]

אם לפי רבי נחמן אין להשתית האמונה על שכל, על מה כן? על רגש!? ואם אני לא מרגיש, אזי אני פטור?!

אתה מקשה: על מה כן? על רגש?! ואם אני לא מרגיש?! רגע, מי אמר "על רגש"? אתה מניח שמלבד השכל קיים רק רגש, ועל הנחה זו שלך אתה עומד ומקשה.

הזכרת לי את אותו אב שעומד וצועק על בנו: "איפה היית?! אצל חברים, הא?! שקרן!!"

אולם מסתבר שלדעת מוהר"ן מברסלב האמונה איננה שכל ואיננה רגש, אלא כוח בפני עצמו - אמונה. ובעוד הרגש הוא למטה מן השכל, הרי האמונה היא למעלה מן השכל.
והדבר מבואר להדיא בכל הספרים העוסקים במבנה הנפש לפי תורת הסוד, שהשכל אינו הכוח הנעלה והעמוק ביותר שבנפש האדם.

גם אני יודע שאמונה הוא כח בפני עצמו. אלא שהוא לא במקום השכל, אלא הוא "שכל פלוס". אמונה היא הכח להוליך את ידיעת השכל גם במקום חשוך. להכיר בכך שיש בורא לעולם המופלא הזה הוא שכל, אבל ללכת עם ידיעה גם כשיש לי קשיים, זה כח האמונה.
אלא שכפי שכתבתי, בשכל עצמו יש בו אופנים שונים. יש הכרה שכלית מכח ראיות, ויש הכרה שכלית מכח שכך פשטא דמילתא.

[אריך]

בעצם הנידון ההלכתי המוזר שהתפתח כאן כמו מי לפסוק הלכה בשאלה מכח מה אנו מאמינים (??) הוכיחו כל הדנים בנושא שבעצם הם סוברים כרבי נחמן מברסלב.

השאלה היא לא מכח מה אנו מאמינים, כל אחד יאמין מהסיבה שיאמין, ואם לא, אין אנו מדברים עמו. השאלה היא אחרי שאדם מגדיר עצמו כמאמין בר-ישראל, כמו כל אחד מהחברים כאן, והשתא רוצה לקיים מצוות "והשבות אל לבבך" ועוד פסוקים, ולחזק את האמונה, האם צריך וראוי לעסוק בתחום הביסוס השכלי.

[סגי נהור]

השאלה היא לא מכח מה אנו מאמינים, כל אחד יאמין מהסיבה שיאמין, ואם לא, אין אנו מדברים עמו. השאלה היא אחרי שאדם מגדיר עצמו כמאמין בר-ישראל, כמו כל אחד מהחברים כאן, והשתא רוצה לקיים מצוות "והשבות אל לבבך" ועוד פסוקים, ולחזק את האמונה, האם צריך וראוי לעסוק בתחום הביסוס השכלי.

בזה אני דווקא מסכים אתך, שלאחר שהאמונה קיימת (ולא מכח השכל), צריך וראוי לבססה בשכל.

השאלה היא מה הפירוש לבססה בשכל. האם ע"י ראיות שונות שקיים בורא לעולם או הוכחות לאמיתות מתן תורה?

לאו דווקא (שלא לומר - דווקא לאו) זה הפירוש ידיעת ה'. ידיעת ה' פירושה שההבנה שלנו אודות מהי מציאות ה' לא תהיה כשל ילד בגן, כפי שזה ברוב הציבור, אלא מתוך הבנה והעמקה. וכמובן לאחר כל הלימוד תגיע המסקנא, שתכלית הידיעה - שלא נדע.

[וכפירושו של הבעש"ט (מופיע בכתר שם טוב) על מאמר חז"ל הלואי אותי עזבו ותורתי שמרו, שבסופו של דבר "אותי עזבו", אדם מבין שאי אפשר להבין את מציאות הבורא, אבל הלואי יהיה זה מתוך "ותורתי ושמרו" - לאחר שילמדו ויעמיקו בכל מה ששכל האדם יכול להשיג].

[צופר הנעמתי]

בעצם הנידון ההלכתי המוזר שהתפתח כאן כמו מי לפסוק הלכה בשאלה מכח מה אנו מאמינים (??) הוכיחו כל הדנים בנושא שבעצם הם סוברים כרבי נחמן מברסלב.

השאלה היא לא מכח מה אנו מאמינים, כל אחד יאמין מהסיבה שיאמין, ואם לא, אין אנו מדברים עמו. השאלה היא אחרי שאדם מגדיר עצמו כמאמין בר-ישראל, כמו כל אחד מהחברים כאן, והשתא רוצה לקיים מצוות "והשבות אל לבבך" ועוד פסוקים, ולחזק את האמונה, האם צריך וראוי לעסוק בתחום הביסוס השכלי.

הוא אשר אמרתי, שאתם סוברים כר"נ מברסלב.

[אריך]

בעצם הנידון ההלכתי המוזר שהתפתח כאן כמו מי לפסוק הלכה בשאלה מכח מה אנו מאמינים (??) הוכיחו כל הדנים בנושא שבעצם הם סוברים כרבי נחמן מברסלב.

השאלה היא לא מכח מה אנו מאמינים, כל אחד יאמין מהסיבה שיאמין, ואם לא, אין אנו מדברים עמו. השאלה היא אחרי שאדם מגדיר עצמו כמאמין בר-ישראל, כמו כל אחד מהחברים כאן, והשתא רוצה לקיים מצוות "והשבות אל לבבך" ועוד פסוקים, ולחזק את האמונה, האם צריך וראוי לעסוק בתחום הביסוס השכלי.

הוא אשר אמרתי, שאתם סוברים כר"נ מברסלב.

כינוייך "צופר הנעמתי" אינו מחייב אותך לדבר חידות כמנהג ספר איוב.

[סגי נהור]

אני לא מבין מה הנידון כאן בכלל.

כיון שאינך מבין, אנסה להסביר בכמה משפטים קצרים את הגישה האחרת, והיא באופן כללי הגישה החסידית.

כפי שכתבת בעצמך, מלבד השכל ישנה התגלות אלקית.
ובכן, יציאת מצרים ומ"ת הם התגלות אלקית כזו, כמ"ש אתה הראת לדעת כי ה' הוא האלקים אין עוד מלבדו.
כל אמונתנו מבוססת על התגלות זו - לא מפני שאנו מתפלפלים ועושים חשבון שכלי שההתגלות היתה קיימת, אלא מפני שאנו חלק מההתגלות הזו. נשמותינו כולם הרגישו וחוו את ההתגלות הזאת, ולכן יש בנשמתנו כח אמיתי של אמונה ושל חיבור לה', ולא מתוך הסברים וחשבונות.
זאת האמונה שאני מדבר עליה, שהיא למעלה מן השכל, וזהו עומק הענין שכל אמונתנו מבוססת על יציאת מצרים ומ"ת.

ועבודתנו היא לקחת את הכח הזה שבנשמה, שהוטבע בה ביציאת מצרים ובמתן תורה, ולהביא אותו אל המוח והשכל (אכן ע"י לימוד והבנה), אל הלב, ומשם אל המחשבה הדיבור והמעשה, "בפיך ובלבבך לעשותו".

[ישא ברכה]

כולם מסכימים שאחרי הידיעה יש שלב נוסף שבו לוקחים את הידיעה של מציאות ה', ופשוט חיים אותה. [מה שנקרא שויתי ה' לנגדי תמיד].
ולא חידושה ספרי החסידות אלא אמרה אלוקינו וכתבה משה עבדו 'וידעת היום והשבות אל לבבך'. וכן ציוונו ה"א 'ואהבת את ה' וכו'.

מה קורה לאדם כשהוא במצב של דביקות בה'. האם נשמתו מתחברת לאור האלוקי הא"ס - יתכן. אבל כ"ז זה ברובד הבלתי מושג לאדם.
מה שהאדם משיג זה שהוא עומד לפני ה'.


אבל את הידיעה הראשונית, איך יודעים.

אני מכיר שני דרכים. או מסורת מיצ"מ ומהר"ס או מתוך החקירה.
והמסורת זו הדרך הראשונה והעיקרית. ולחלק מראשונים לא ראוי לחקור.

ואין דרך נוספת שיודעים כי יש לי רגש/חוויה שיש מציאות אלוקית.

[וענין הנשמות האמור הוא הכח הנפשי לחיות את האמונה].

כל מה שדובר כאן עד הנה היה על הידיעה הראשונית.

[סגי נהור]

כשיש לפני אדם שאינו יודע, יש לי שתי דרכים:

1) לשכנעו באמצעות הוכחות.

2) להביאו ללימוד תורה ולקיום מצוות מעשיות (להניח אתו תפילין...) מתוך הבנה שהדבר יעורר את נשמתו הרדומה ויוציא את האמונה החבויה בו מן הכח אל הפועל.

וכדבריו המופלאים של אדמו"ר הזקן בעל התניא (תניא ח"א פרק כט):

כמו שמצינו דבר זה מפורש בתורה גבי מרגלים, שמתחלה אמרו כי חזק הוא ממנו אל תקרי ממנו כו', שלא האמינו ביכולת ה', ואח"כ חזרו ואמרו הננו ועלינו וגו'. ומאין חזרה ובאה להם האמונה ביכולת ה', הרי לא הראה להם משרע"ה שום אות ומופת על זה בינתיים, רק שאמר להם איך שקצף ה' עליהם ונשבע שלא להביאם אל הארץ. ומה הועיל זה להם אם לא היו מאמינים ביכולת ה' ח"ו לכבוש ל"א מלכים, ומפני זה לא רצו כלל ליכנס לארץ.

אלא ודאי מפני שישראל עצמן הם מאמינים בני מאמינים, רק שהסטרא אחרא המלובשת בגופם הגביה עצמה על אור קדושת נפשם האלהית בגסות רוחה וגבהותה בחוצפה בלי טעם ודעת, ולכן מיד שקצף ה' עליהם והרעים בקול רעש ורוגז עד מתי לעדה הרעה הזאת וגו' במדבר הזה יפלו פגריכם וגו' אני ה' דברתי אם לא זאת אעשה לכל העדה הרעה הזאת וגו', וכששמעו דברים קשים אלו נכנע ונשבר לבם בקרבם, כדכתיב ויתאבלו העם מאד, וממילא נפלה הס"א מממשלתה וגבהותה וגסות רוחה, וישראל עצמן הם מאמינים.

ומזה יכול ללמוד כל אדם שנופלים לו במחשבתו ספיקות על אמונה, כי הם דברי רוח הסטרא אחרא לבדה המגביה עצמה על נפשו, אבל ישראל עצמן הם מאמינים.